המחאה נגד הרפורמה: שלב המראה

במהלך קמפיין בחירות 2015 הטיחו הצדדים סלוגנים מבהילים: "זה או אנחנו או הם" (אמר המחנה הלאומי להרצוג ולבני) למול "זה או הוא או אנחנו" (שאמר המחנה הציוני לנתניהו). הרתיחה שבה נמצאת ישראל היום היא ההשלמה המלאה של מה שנזרע אז מהסיבה הפשוטה שהיום לא תיתכן יותר – פשוט לא תיתכן – חבירה של הצד האחד (הם) לצד השני (אנחנו). תנועת המראה האינפנטילית, שנעה בין שני צדדים (אנחנו והם) בלי יכולת לתת להם מאפיינים, הגיעה לקצה. היא הגיעה למקום שבו ההתפתחות הסובייקטיבית הבסיסית ביותר מבחינה פסיכולוגית, היכולת לתת לאני ולאחר מאפיינים, ובכך ממש, באמצעות ההגדרה הלשונית, להגדיר את הצדדים כדבר מה נפרד ועל כן ראוי לשמירה ולכיבוד, איננה אפשרית יותר ומכאן: הפרויקט הציוני, כמו בית המשפט שלו, קרס.

כבר אז נסדקה היכולת לחבור יחד: נתניהו שמר אמנם להרצוג את כיסא שר החוץ משך שנים, אך בפועל הייתה ממשלתו ממשלת ימין (כחלון בשום אופן לא נחשב אז שמאל, וזאת שנים רבות לפני שליברמן הפך ללוחם זכויות אדם). עם כינון המשבר הפוליטי הגדול בישראל, בשנים 2018-2022 נתניהו יצר באופן רשמי את חלוקת הגושים, הגוש הלאומי מול מחנה השינוי/הרל"ב (ששמו מעיד יותר מכל על השלילה העושה את הקלפי הישראלי, ראו מאמרי "הדרך של נתניהו ל-61 עוברת בריבונות מזרחית"). זועקי מחאת בלפור אמרו כבר אז שנתניהו דיקטטור אחרי שמתח עד קצה גבול היכולת את מושג המשילות, ולמרות זאת הצליחו להשיבו באופוזיציה משך שנתיים, עת חשב לעשות הסבה להייטק ולחתום עם מנדלבליט על עסקת טיעון. בתמונת מראה לנכלוליותו, גם הם מתחו את גבולות הדמוקרטיה הישראלית כששיחדו הייטקיסט ימני קיצוני מהשבט הנכון (כיפה סרוגה ברעננה) אך דעתם לא נחה מששב לכיסאו באופן דמוקרטי לחלוטין.

נתניהו וחבר מרעיו מותחים את גבולות הבון טון של הפוליטיקה הישראלית, אך מהו בון טון אם לא עקרון הסבירות? מה סביר לעשות בדמוקרטיה ומה לא? מה ראוי ומה לא? נתניהו וחבריו מתחו את חבל הדמוקרטיה עד הקצה לא בכך שריסקו את איזוניה ובלמיה, אלא מכיוון שחשפו אותם לעיני כל. הדמוקרטיה בשיאה גובלת באנרכיה ולכן מאיימת לא על זכויות אדם וחירויות הפרט אלא קודם כל על החוסן הלאומי עצמו, שהוא פועל יוצא של הגמוניה סטיכית ומוכחשת שאוי למי שיערער עליה. בג"ץ הרי ידוע – וזו הייתה תרומתו של מאיר שמגר – כגוף היחיד בעולם שמחיל בית משפט עליון על תושבי שטח כבוש ובכך בדיוק מנרמל את הכיבוש. זו הסיבה שהמתנגדים לרפורמה הם שמרנים, בעוד חברי הכנסת בגוש הימין-חרדים הם-הם ולא אף אחד אחר מייצגים את האנרכי. הפוסלים, במומם פוסלים, בשלב המראָה.

הסוף הגיע: מי שייגע בבית המשפט העליון ייגע בסנונית נפשה של ישראל – היותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וילה של זכויות יתר ליהודים אשכנזים בסביבה לבנטינית פראית ונרגזת. חנה ארנדט ראתה זאת כבר בשנות השישים כשביקרה פה על מנת לסקר את משפט אייכמן ל"ניו יורקר" וציינה שהשופטים כולם יהודים-גרמנים, הקטגור יהודי גליציאנר ואנשי האבטחה יהודים ערבים. על מנת לשמור על הסדר היהודי-אשכנזי, כלומר על החוסן הלאומי של ישראל, אנשים מוכנים לתת לנתניהו חנינה ומיד. מה שלא הלך עם בנט בכנסת, אולי ילך בדרכים אחרות מחוצה לה.

בתוך תוכי אני יודעת כי סיכויי הרפורמה המשפטית לעבור הם נמוכים מאוד, למרות רגע הפז ההיסטורי הזה שאיפשר לחתן-אשכנז, נתניהו, לחבור למזרחים, שחברו (וכי מה יעשו?! יחכו ללוחמי זכויות אדם או למשפט צדק עוד שבעים שנה???) לשמרנים האמריקאים, על מנת להביא למהפכת ימין דה יורה שהיא שמאל דה פאקטו. כשלוין הציג את הרפורמה נדהמתי. הוא פתח באמירה הבאה: "לא עוד מצב בו השופטים בוחרים את עצמם בחדרי חדרים ובלי פרוטוקול", ובראיונות הרבים שנתן במהלך השבועות שעברו מאז, הסביר ששינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים הוא מטרתה העיקרית של הרפורמה. בסמוך לדבריו פניתי לחבריי ברשימת התפוצה של ארגון השמאל האקדמי "אקדמיה לשוויון" ונוכחתי לגלות שגם הבודדים שבהם, שלא מתכחשים לעוול האקדמי למול המזרחים (כמעט כל חברי הארגון מעדיפים עדיין את החלוקה הדיכוטומית בין יהודים לבין פלסטינים), לא זכרו את דברי ההזדהות של אווה אילוז עם שרת התרבות דאז מירי רגב:

"העולם האקדמי הוא הגוף הכי לא שקוף בחברה, משום שכל ההחלטות מתקבלות בו על ידי ועדות אנונימיות שאינן מחויבות לתת דין וחשבון לאיש. הוועדות הללו אמורות לקבל החלטות אך ורק על סמך הישגים. אבל כאשר מוסד מצליח להדיר חצי מהאוכלוסייה (באופן חסר תקדים בקרב מדינות מערביות), אי אפשר שלא לחשוד ששיקולים נוספים משפיעים על החלטות הוועדות שלו". (אילוז, "המכנה המשותף של מירי רגב ושלי", הארץ, 9 במרץ 2017).

הבעתי בפני עמיתיי תוכחה, שאותה אני ממשיכה להביע לצערי בבדידות מזהרת, על כך שאקדמיה לשוויון אינה זכאית לשמה כל עוד לא תידרש לחוסר השוויון באקדמיה עצמה, בהיותה "הגוף הכי לא שקוף בחברה" כהגדרת בכירת הסוציולוגים. בניגוד בוטה לדוברי המחאה, המילה שעליה חוזר לוין תחת כל עץ רענן היא "פלורליזם", מילה זרה לניסיון הישראלי שמושתת על חברת מהגרים שמתכחשת להגזעה הבוטה שלה עוד מימי חוזה המדינה, שייעד אותה להיות חומת הגנה מפני אסיה הברברית.

המחאה הישראלית שקועה בעצם בשלב מראָה מעגלי כבר עשורים; היא מתפקדת בפרפטואום מובילה שהביא אותה לנקודה האינפנטילית שבה היא שרויה. המחאות הגדולות בישראל מונעות תמיד על ידי הסנטימנט "הלכה לנו המדינה". פרידריך ניטשה היה קורא לכך פוליטיקה של רסנטימה (ressentiment, עוינות וצרות עין. הוא השתמש בכך בעיקר על מנת לאפיין את קנאות האנטישמים בגרמניה בעלייתם המטאורית של היהודים, הערסים והפרחות, הביביסטים שבאו מהשטעטל). "נוער הנרות" התחלף ב"נערי האוהלים" שהתחלפו באנשי הדגלים וכולם, כל השנים, חזרו על הסיסמה "זה לא שמאל וימין", מתוך הבנה שהשמאל נמצא בקלפי בעמדת חולשה מבנית, וזאת לעומת עמדתו העדיפה מבחינה סוציו-אקונומית. האקסיומה הזאת מדוברת במחקרים של חוקרים אמיצים שאינם נרתעים מלדבר על גזע בישראל: יגיל לוי למשל, שזוכה (ובצדק) לתשבחות מקיר לקיר, ואבישי בן חיים, שההתקבלות שלו היא סמל מובהק לרסנטימה הניטשיאני. כך לוי, אך לפני שבוע הצביע על כך שהשיח מימין (הסרבנים הם "אנרכיסטים", "טרוריסטים") הוא תוצאה של אוכלוסיות שחלקן בצה"ל הולך ומתעצם ולמרות זאת לא זוכות להכרה ושבח (לוי, "מלחמת מעמדות צבאית", הארץ, 7 במרץ, 2023).

אין במחנה השינוי מי שיגלה מידה מינימלית של התבוננות עצמית, של אחריות (accountability), של המראָה בשלב הבוגר שלה. רגע נדיר של חסד התגלה בריאיון ההזוי שערך רוני קובן עם אהרון ברק ("אני ישראל השנייה"), עת העילוי הודה בפניו שהיה במערכת המשפט הישראלית נפוטיזם, שעליו הוא בהחלט מצר. עם זאת, ברק מייחס זאת לעידן אחר שחלף ועבר, בלי חלילה להודות שמדובר בפריבילגיה יהודית-אשכנזית מובנית. ברק מודה אמנם בנפוטיזם, אך בה בעת מכחיש לחלוטין (באותו ריאיון) את המאפיין הגזעי הקשור בזהותם של אבירי המשפט הישראלי. כפי שלוין מצהיר שהרכב השופטים הוא הדבר המהותי ביותר לרפורמה, כך גם המוחים היו צריכים להתמקד בכך בדיוק ולדרוש רפורמה צודקת שמבוססת על מגוון ומכסה (diversity and quota). היחידים שעשו כך הם הקולקטיב המזרחי-אזרחי שהנראות שלו בחברה הישראלית שולית.

האינפנטילים (אילנה דיין ועיתון הארץ שהפך לפמפלט, למשל) צועקים "דמוקרטיה" ומעלים על נס את אסתר חיות וחבריה כישראל הנפלאה שהייתה כאן, תוך התכחשות לדברים שהועלו בקולנוע הפופולרי הישראלי כבר בשנות השבעים. כך נאמר בשיר "דמוקרטיה" במחזמר קזבלן: "הספרדים אצלנו רוב / אך מי יושב אצלנו טוב / האשכנזים וזה לא צחוק / כי הם המציאו את החוק" (מילים: דן אלמגור ועמוס אטינגר, לחן: דובי זלצר). זו דרכו של אי שוויון, הוא רק משכפל את עצמו עוד ועוד, אך נדמה שהגענו לשלב שבו השכפול הוא-הוא העיקר ולא התוכן שהוא מביע (דמוקרטיה? באמת? הרי מדובר במושג אדיר ומגוון, משל המונים יצאו ויזעקו "אחווה!" או במקום "חייבים להילחם בדיקטטורה" ימחו "חייבים להילחם בשנאה!").

יובל נח הררי פרסם בסוף השבוע האחרון רשימה ב"מוסף הארץ" (המוסף הלבן ביותר של העיתון; אם אינך אווה אילוז או יהודה שנהב אין לך סיכוי לפרסם בו אם אינך יוצא אירופה), רשימה שקיבלה מקום מיוחד בהתאם לכוכבו הדורך ככהן הגדול של השבט. נח הררי טען שישראל בדרך לדיקטטורה מכיוון שמובילי הרפורמה מבססים את האיזונים והבלמים העתידיים על רצונם הטוב של הנבחרים: "כששואלים את מובילי ההפיכה מה יגביל את כוחה של הממשלה במשטר החדש, התשובה היחידה שהם נותנים היא 'הרצון הטוב שלנו. תסמכו עלינו'. זו התשובה הקלאסית שנותנים דיקטטורים". מדובר בטעות היסטורית (אין להיפלא על כך שהררי מביא דוגמה אחת למקרה כזה, דוגמה של גנרל בדיוני שלו המציא את השם הילדותי "סטרונגמן"), שכן היטלר ומוסוליני, אך יותר מהותי מכך, גם לוין ורוטמן, לא מבססים דבר על רצונו הטוב של מישהו. מי שמבססים דברים על הרצון הטוב הם השופטים הישראלים שנוקטים את עילת הסבירות, שעצם שמה מלמד על ילדותיות: סבירות יש רק במקומות שבהם אין קושי ובחירה בין רע לרע, מקומות שבהם המצפון לא נקרע ונדון לפשרה. באותו מוסף הארץ הופיעה כתבה על התפכחותם של אנשי פורום קהלת מהרפורמה שאליה הובילו, כתבה שכולה מלמדת על ההבחנה בין השמרנים האמריקאים המערבים והרציונליים לבין כוחות האופל כאן בלבנט. האינפנטילים מאמצים כולם בלב חם את מתווה הנשיא הרצוג ואף אחד לא שם לבו לכך שלפתע פתאום, אחרי הקמתה של ממשלת הימין על מלא, כולם חושבים שיש לעשות רפורמה במשפט הישראלי. לפתע פתאום הדבר שהיה בבחינת קודש הקודשים הפך למה שאפשר ורצוי לגעת בו, להתפלש ולשנות.

לב העניין הוא שהרפורמה של רוטמן ולוין מתבססת על ייחודה של הדמוקרטיה הישראלית, שאמנם אין בה שני בתי נבחרים, אך היחס בין הממשלה לכנסת (שדורש תיקון שאין לו מענה ברפורמה המוצעת) הוא יחס של תלות מוחלטת כך שכל אחד מחברי הקואליציה עשוי, במידה שהקואליציה צרה (כמו זו הנוכחית וזו שהייתה לפניה) לפרק את הזרוע המבצעת כולה. גם כאן לא מדובר בדמוקרטיה אלא בחוסן לאומי: ישראל הראשונה רוצה ממשלות רחבות ששומרות על הסטטוס קוו, בעוד נבחרי הציבור בקואליציה מובילים את ישראל לנקודות הכרעה (שתואמות גם את העידן הפופוליסטי, שהוא מטבעו מתסיס ומפלג, אך גם מאפשר שינוי במבנה הכוח) בהרכבי קואליציות צרות (כן ביבי/לא ביבי). המחאה הנוכחית היא ביטוי להשטחה הסופית והאחרונה של אנושיות הצד שכנגד, שהובילה לאחד הפרדוקסים הקשים ביותר לפיצוח בעולמם האינפנטילי של המוחים: מחד, האמונה כי 64 חברי הקואליציה הם חיילים סדורים חסרי מאפיינים, דוגמת הפועלים השחורים חסרי הפנים בסרטו של פריץ לאנג "מטרופוליס" (1927), עבדים נרצעים של אדונם הדיקטטור, ומאידך, האמונה כי אותו דיקטטור חלש, סחיט, ומתומרן הן על ידי סביבתו האינטימית (בעיקר אשתו המכשפה), הן על ידי שותפיו הקיצוניים מהציונות הדתית (נתניהו בעצם המבוגר האחראי, "פון אונזרה" אומרים ביידיש על העילוי הכלכלי שרק נקלע שלא בטובתו לתוככי עמק הבכא הברברי) ואפילו על ידי חבריו המזרחים המתלהטים בליכוד. חוסר היכולת באינטרוספקציה מינימלית זועק לשמיים: הרי כולם יודעים שהאידיאולוגיה היא של הימין, כלומר זו שאיננה מתבססת רק על כוחות השוק ושימור המצב הקיים (יאיר לפיד). מדוע כל כך קשה אם כן להאמין שלכידותה המדהימה של הקואליציה הנוכחית (שכבר הולכת ונסדקת עם עזיבתו של אבי מעוז) היא תוצאה של אמונה עיקשת בדרך שהלכה והתגבשה שנים הרבה עד שהגיע לנקודה הגבישית הנוכחית? לא עוד לעליונות יהודו-אשכנזית במרחב הערבי.

הפרדוקס שמלווה את התקבלות נתניהו, הדיקטטור החבול, הוא תוצאה של שנאת המזרחים שהם הגרעין המלוכד ביותר סביב עלייתו, ובעיקר, סביב הישארותו העיקשת. הסיבה שהמהלך שלהם הצליח היא פשוטה מאוד: הדמוקרטיה הישראלית הגיעה איתם, המזרחים של ביבי, לקצה קצֶהָ ורק מתוקפה הצליחה להתגבש התופעה שהשלטון – שלטון הימין, הוא ולא אחר – גובל באנרכיזם. פועלו ההיסטורי של בנימין נתניהו כפי שאני מנתחת בספרי שבכתובים הוא יכולתו למתוח את גבול הדמוקרטיה לקצה, הקצה האנרכי, בדיוק, בלי לחצותו או לקורעו. ההשקפה לפיה כל אחד מחברי הקואליציה הנוכחית ייתן ידו לכך שהשופטים הלא ראויים הם אלה שימונו, ובכך יפעלו כחותמת גומי של חברי הכנסת, היא השקפה מביכה (מדובר כבר מעבר לחוסר בגרות). התסיסה המבורכת בתבנית דמותה המקודשת של מערכת המשפט הישראלי היא תוצאה של שינויים עמוקים הכרוכים בפתיחת שערי הפקולטות למשפטים גם בפריפריה. ההשקפה הרואה באנשים אלה גוף אחיד של חושך, גוף שמדקלם דף מסרים מוכתב על ידי איש חלש ונהנתן, היא תפיסה גזענית.

את החודש האחרון ביליתי בישראל הזאת, של המראה המנופצת. בימים אלה אני סועדת את אימי הקשישה, המתגוררת במחלקה סיעודית בירושלים. מתוקף המצב הזה, של קרבה כה גדולה למוות, צפיתי במתרחש כאן, בחברה שלי, מבחוץ. לא כתבתי כמעט דבר, רק התבוננתי וחזרתי על משפט שאימי הייתה נוהגת לומר על הערבים: "שיאכלו אחד את השני"; במאבק הזה אף צד לא באמת מדבר אליי. ועם זאת, לא יכולתי לשאול את אבי אם אי פעם ראה בימי חייו (הוא נולד בפלסטין לפני 82 שנה ומעולם לא עזב אותה) כל כך הרבה דגלים. הוא הסכים אתי. אני, הזרה, זו שבאה לביקור במולדתה, לא יכולתי כחוקרת תרבות שלא לחוש שיש כאן עוד מראה, מצערת ומאיימת לאין שיעור. לא סתם בחרתי בסרטו של לאנג על מנת לאפיין את ההמון המזרחי הנבער וההומוגני. הרי מצעדי דגלים כאלה, שבהם כל אדם נושא איתו דגל, הופכים את האנשים להמון. הם הופכים אזרחים לחיילים, כלומר לחפץ, לאוטומט. הייתי חייבת להודות בפני עצמי, בעודי פוגשת באנשים נושאי דגלים במרחבים האזרחיים של אולמות הקולנוע ובתי הקפה של תל אביב, שתמונות כאלה, כפי שהן מצויות בעיתונים ובשידורי הטלוויזיה, היו רק ברייך ההוא, בן אלף השנים.

"הפוסל במומו פוסל" אומרים אצלנו. לפי הרמב"ם מדובר במי שהפך את פעולת הפסילה, הוצאת הדיבה והשיפוטיות של הזולת, להרגל (פסילה היא דבר מה מבורך אם היא חד פעמית, אחרת היא פשוט רסנטימה ניטשיאני). אבל חברה שאינה מוכנה להתבגר – כלומר לכונן התבוננות עצמית, לשאת באחריות לפלסטינים ובעיקר לעשות פלא ולגלות סולידריות עם המאבק המזרחי – דינה כנראה שמראתה תתנפץ.

ד"ר חנה (עמרי) בן יהודה היא חוקרת ספרות באוניברסיטת ליל. בימים אלה עובדת על ספרה "פוליטיקה ומעשי קסמים: תיקי בנימין נתניהו".