• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מהפכנים, מתנגדים וכמה מזרחיות באמצע

יש משהו מטלטל בלהיות חלק מהמון כה גדול, ועדיין להרגיש זרות כה גדולה. הבחירה לצאת להפגנות בכל זאת, כ"חזית הלא מיוצגים.ת" היא ניסיון לפעול בתנאים שלנו, כהפגנה בתוך הפגנה
ספיר סלוצקר עמראן

הראש ביקש לצאת לרחוב אבל הלב שלי לא היה מסוגל. לקח לי זמן להצטרף למחאה הנוכחית. לא יכולתי להתעלם ממאות אלפי האנשים שיצאו לרחובות, אבל הם התעלמו ממני.

מאז סיום ההפגנה אתמול בקפלן, בין רעשי פיצוצים של רימוני הלם ופרשים רכובים על סוסים, אני מרגישה מועקה שלא עוזבת אותי, על מי שלא יפגינו עבורו.

לפני פיזור ההפגנה, בשולי הרעש, אני מזהה אישה מבוגרת מסתובבת עם עגלת שוק, אוספת בקבוקים שנזרקו על הרצפה. אני רוצה לגשת אליה, לדבר איתה. לנסות להסביר איכשהו שאני רואה אותה ויצאתי לרחוב בשבילה, לשאול אם יש לה איפה לישון הלילה. אבל אני חוששת לגשת, כי מי אני בכלל, ואיזה מגוחך להגיד דבר כזה, להרגיש יותר טוב עם עצמי, לדעת שכנראה אף פעם לא אצליח להוציא עשירית מכמות האנשים לרחובות כדי שייאבקו עבורה וביחד איתה.

כמה דקות אחר כך אנחנו שומעות צעקות וקללות. משני צדדים, מופרדים רק באי תנועה קטן, עומדים קבוצת נערים עם כמה נערות. הם מקללים את השמאל, מדי פעם יש גם אמירות גזעניות נגד ערבים. שלט אחד של עוצמה יהודית. אני עומדת בצד, באמצע. מרגישה שהמיקום הפיזי מסמן גם את המיקום של הנפש. הבנות מרחיקות, כמו תמיד, את הבנים מעימות. בצד שמתנגד למהפכה המשפטית צועקים עליהם "ערסים, תעופו מפה! אתם יודעים בכלל על מה ההפגנה?". אני שונאת את המילה הזו ערסים ואת העובדה שאנחנו כמה מזרחיות שעומדות באמצע. מחזיקות באג'נדה ברורה אבל לא יכולות להתעלם מהפערים, מהצביעות, מחוסר הייצוג לאוכלוסיות כה רבות וההתעקשות לעטוף הכל במסר כחול לבן שעוצב על ידי אותם קמפיינרים שהפסידו בבחירות האחרונות ומחליפים צד לפי הכיוון שאליו נושבת הרוח.

 הם מתחילים לשיר "אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען, אלא על אבינו, אבינו שבשמייים", ואני מצטרפת עם המגפון. זה מבלבל אותם, והם מפסיקים

אנחנו עדיין שם והעימות ממשיך. במרכז החבורה אני מזהה בחור צעיר שאני מכירה עוד כשהיה ילד. הוא היה יוצא להפגין איתנו במאהל בשכונת התקווה למען קורת גג. ערב קודם נפגשנו ביציאה מאיילון בארבע בבוקר, אמר שהוא הולך למיון, שתמיד שוטרים מרביצים לו בהפגנות. הם מתחילים לשיר "אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען, אלא על אבינו, אבינו שבשמייים", ואני מצטרפת עם המגפון. זה מבלבל אותם, והם מפסיקים. פתאום שוטרים מזנקים על אחד מהם, נער, ומתחילים לגרור אותו. אני צועקת להם לעזוב אותו, הוא רק ילד. אומרת לו שלא ידבר בלי עורך דין, מנסה לדבר עם הנערים לידי כדי שלא יעצרו אותם, הם לא מבינים למה אכפת לי מהם בכלל. אנשים "מהצד שלי" צועקים מרחוק: "מה את עושה? תני למשטרה לעצור אותם!". אני מוודאת שלאותו בחור שעדיין ילד יש את מספר הטלפון שלי אם ייעצר ויזדקק לייצוג, רודפת אחרי עצור נוסף עד שהוא מתרחק ממני.

_ _

היום, בבוקר שאחרי, אני לא מצליחה להתרכז ולעבוד. מסתובבת בבית, הלוך חזור, קופצת בין רשת חברתית אחת לאחרת. תחושה של מועקה ופספוס.

יש משהו מטלטל בלהיות חלק מהמון כה גדול, ועדיין להרגיש זרות כה גדולה. הבחירה לצאת להפגנות בכל זאת, בתור "חזית הלא מיוצגים.ת" של תנועת שוברות קירות וכאןתוקם, היא ניסיון לעשות דברים בתנאים שלנו, כהפגנה בתוך הפגנה.

הראייה המורכבת של המציאות בישראל, זו שמסרבת להתעלם מעוני ומכיבוש, שמדברת את השיח המזרחי לא בגרסה המתוקה אלא מזרחיות כתפיסת עולם פוליטית לשוויון, יש בה שכבות רבות.

הלא מיוצגים בהפגנה בקפלן, 27.3.23. צילום: תנועת שוברות קירות

היום אני מרגישה שהצטברו כל כך הרבה שכבות, שהן כמעט משתקות אותי, מוחצות אותי מלנקוט עמדה ולעשות מעשה, מתוך חשש להיות עלה תאנה או לשמש ככלי בידי אחרים. שכבה אחת היא טראומה מאלימות ומתחושת נטישה, שכבה אחרת מורכבת מהתסכול של הפגנות עם מספר משתתפות דו ספרתי, לפעמים מרגישות שצועקות לתוך החלל, לפעמים כתפילה לשמיים. שכבה של תסכול, על שנים שבהן עמדנו לבד, ועל השנים הבאות שאולי גם בהן נמשיך לעמוד לבד. וזה כואב כל כך.

אני תוהה אם זה משנה אם אמשיך לפעול בעשייה חברתית ופוליטית. נמאס לפעול מתוך דלות, והתמיכה המורלית והכלכלית לא מספיקה למלא מצברים, כמו אצבע בסכר רק שהסכר נשבר מזמן ואני נשטפת בתוך המים, מנסה לא לטבוע.

השינויים שאני מבקשת, הם מתרחשים לאט. רבות היו לפני ורבות יהיו אחריי. אני שוב חוזרת להתעסק בנושאים שלא על סדר היום הציבורי.

יודעת שאי אפשר לנבא מה יהיה, אפשר רק לאגור כוחות, להתאגד, לחזק האחת את השנייה ולהמשיך לפעול במקום מורכב, בדרך קשה ומעייפת, בטווח הארוך, ולהתפלל שהדרך תוביל למחוז חפצנו.

כנראה שיעניין אותך גם: