טרנסג'נדריות במצרים: דילמה בלתי אפשרית

"מרבית כלי התקשורת שסיקרו את האירוע עסקו בהתאבדות של סארה, אבל לא דיברו על הסיבה להתאבדותה מתוך חשש לבקר את המדינה. דיברו רק על איך החברה בקנדה, לשם עברה עם שחרורה מהכלא, לא הייתה מסוגלת לספק לה את התמיכה והביטחון שהייתה זקוקה להם, ועל זה שלא התייחסו למצב שלה ברצינות, ובד בבד בכלל לא הזכירו את השלטון שלמעשה היה הסיבה למותה. היא החליטה להתאבד ברגע שיצאה מהכלא".

דברים אלה מביא עומר רנים, צעיר מצרי שהיה חברה הטוב של סארה חיגאזי – סופרת ופעילה לסבית וסוציאליסטית מצרית שנעצרה בנובמבר 2017 על ידי מנגנוני הביטחון המצריים, ושהתה במעצר שלושה חודשים. סארה ושישה מחבריה נעצרו בהופעה של הלהקה הלבנונית "משרוע לילא" (שסולנה חאמד סינו הוא הומוסקסואל מוצהר) לאחר ש"הניפה את דגל הגאווה והסיתה להתנהגות בלתי־מוסרית" – כך על פי דובר המשטרה המצרית.

לאחר שחרורה, סיפרה סארה על העינויים שעברה במהלך מעצרה מידי השוטרים שחקרו אותה תוך שימוש במכות חשמל ובכליאה בבידוד, ותיארה כיצד הם "הסיתו עצורים אחרים לתקוף אותה מינית ולהשפיל אותה מילולית". בשנת 2018, כמה חודשים לאחר שחרורה ממעצר, נמלטה סארה לקנדה מחשש לרדיפה, אך כפי שציינו חבריה, "היא אמנם עזבה את מצרים, אך מצרים והטראומה שחוותה בה מעולם לא עזבו אותה". היא סבלה מדיכאון, מפוסט־טראומה, מהתקפי חרדה ומבדידות, ולאחר שנתיים שלחה יד בנפשה – והיא בת 30 בלבד.

אף שההומוסקסואליות אינה מחוץ לחוק במצרים, מעצרים של חברים וחברות בקהילת הלהט"ב מתבצעים בה בפועל מתוקף "חוק המאבק בזנות" משנת 1961, שלפיו "כל המפרסם, בכל אמצעי שהוא, קריאות הכוללות שידול למעשי הוללות או זנות, או מפנה אליהן את תשומת הלב, ייכנס לתקופת מאסר שלא תעלה על 3 שנים ויהיה מחויב בקנס שלא יעלה על 300 לירות מצריות". כך למעשה, החוק מאפשר לעצור ולכלוא כל אדם החשוד בהתנהגות או בביטוי רעיון הנחשבים לא מוסריים או פוגעניים. החוק עולה בקנה אחד עם דעת הקהל המצרית הרווחת הרואה בקהילת הלהט"ב גורם שמסכן את שלמות החברה ואת המסורת התרבותית והדתית.

להיות טרנסית במצרים: סיפורן של דלאל וע'זל

כמעט שלוש שנים עברו מאז התאבדותה של סארה חיגאזי, אך היחס לקהילת הלהט"ב במצרים לא השתנה בהרבה – וייתכן שאף החמיר. בצמד כתבות של העיתונאיות המצריות אימאן עאדל והיבה אניס שהתפרסמו לאחרונה באתר דרג', מגזין עיתונות עצמאי הפועל ומפרסם תחקירים בערבית, הובא סיפורן של דלאל וע'זל – זוג טרנסג'נדריות שנעצרו, עונו ונשפטו במצרים בשל כמה ציוצים שפורסמו בחשבון הטוויטר שלהן, בטענה שהם "חותרים תחת ערכי המשפחה המצרית ומסיתים למעשי הוללות", כך לדברי התביעה. בליל 9 באוקטובר 2022 פשטה המשטרה המצרית על דירתה של דלאל בקהיר, ועצרה אותה  עם חברתה ע'זל – שהייתה איתה במקום – באשמת "עיסוק בסחר במין ובמעשי הוללות".

"שתי הצעירות נכנסו לאולם בית המשפט בפנים נפוחות מעינויים, והשופט שם לב למצבן המחפיר", סיפר מג'די איסמעיל, עורך דינן של דלאל וע'זל. "הן סיפרו שהכריחו אותן להודות בהאשמות נגדן תחת עינויים, ושבמשך חודשיים נמנעו מהן ביקורים ונאסר עליהן להחליף בגדים, ועל אף כל זאת, השופט גזר עליהן שלוש שנות מאסר". לדבריו של איסמעיל, נקבע גזר דינן של השתיים ללא חקירה מעמיקה או ראיות חותכות לכך שהן עסקו בסחר במין או "איימו על ערכי המשפחה המצריים": הן לא נעצרו בעת שביצעו אקט מיני, ואין ברשותה של דלאל חשבון בנק שאליו היא יכולה לקבל כסף עבור שירותי מין.

דלאל בת ה־47 הגיעה למצרים בתום מסע ארוך: היא נולדה בתימן וברחה ממנה לערב הסעודית בשנת 2016, לאחר שקיבלה איומים על חייה מצד בני משפחתה כשהכריזה בפניהם כי היא "אישה הכלואה בגוף של גבר". בערב הסעודית היא נעצרה ברחוב לאחר "שנחשדה כטרנסית" ונשלחה לשנת מאסר אחת. לאחר שחרורה שבה דלאל לתימן, אך בעקבות איומים נוספים ברצח היא נמלטה למצרים וזכתה ב־2018 למעמד של פליטה מטעם נציבות האו"ם לפליטים – מה שלא מנע ממנגנוני הביטחון המצריים לעצור אותה פעמיים באשמת "הוללות" – לתקופות של חצי שנה ושנה. באחת הפעמים, נעצרה דלאל לאחר שקיבלה פנייה מאדם אנונימי ברשתות החברתיות שהביע את תמיכתו בה והציע לעזור לה, ובפגישה בין השניים התברר כי אותו אדם הוא קצין ב"משטרת המוסר" המצרית – גוף ממשלתי שהוקם כדי "להיאבק במעשים ובהתבטאויות שמערערים על הערכים החברתיים המקובלים במדינה". כעת, בתזמון יוצא דופן, מעצרה השלישי של דלאל התבצע כשבועיים לפני נסיעתה המתוכננת לצרפת, שם, לאחר שנים של רדיפות ואיומים, היא הייתה אמורה לזכות במנוחה ונחלה.

ע'זל, תושבת מצרים בת 30, חוותה אף היא נידוי מצד משפחתה, ובדומה לדלאל גם היא נעצרה פעמיים באשמת "הוללות" – פעם אחת ב־2017, ופעם שנייה ב־2018. שתי אחיותיה של ע'זל היו היחידות שידעו על מעצריה, אך הן לא תמכו בה בשום דרך ולא הגיעו לבקר אותה בבית הכלא.

על אף שבמצרים המדינה מאפשרת בחירה של זהות מינית ושינוי מין בהתאם, מדובר בתהליך ארוך ומייגע, שנמשך מספר שנים ומצריך קבלת אישור רפואי, אישור דתי וחוות דעת פסיכולוגית. זו ניתנת רק לאחר שנתיים של טיפול, שבמסגרתו תהליך של "יצירת הרמוניה ופיוס עם הגוף". רק לאחר כל אלה אפשר להתחיל לקבל תרופות הורמונליות, ולבסוף גם לעבור ניתוח לשינוי מין – כל זאת אם מי שמעוניין בכך לא נכנע ללחצים החברתיים והרפואיים שמופעלים עליו, או לא נעצר. נוסף על כך, בנובמבר 2014 הופסקה גם עבודתה של הוועדה לשינוי מין במצרים, הגוף היחיד שאישר ניתוחים לשינוי מין. זאת בשל סירובו של נציג דאר אל־איפתאא', מוסד הפסיקה ההלכתית הרשמי מטעם המדינה, להיות נוכח בישיבות הוועדה ולחתום על ההיתרים שהיא מנפיקה.

בנתונים מתוך דו"ח שפורסם מטעם "היוזמה המצרית לזכויות הפרט", גוף הפועל משנת 2002 "לחיזוק זכויות וחירויות בסיסיות במצרים ולהגנה עליהן", ניכרת העלייה המדאיגה במספר העצורים הנחשדים בנטייה מינית הומוסקסואלית. מאז הרבעון האחרון של 2013 ועד מרץ 2017 נעצרו 232 בני אדם – 66 עצורים בשנה בממוצע – בעוד בשנים 2013-2000 עמד ממוצע העצורים בשנה על 14 בני אדם.

מלבד רדיפה מצד השלטונות, ההומוסקסואלים במצרים ונשים טרנסיות במיוחד עומדים בפני בעיה ספציפית שעולה בעת כליאתם בבתי הסוהר – היעדר תאים ייעודיים. כך, נשים טרנסיות שנכלאות בבתי כלא לגברים, נחשפות להתעללויות ולהטרדות שיטתיות ומתמשכות מצד האסירים האחרים, מה שמאלץ אותן להתמודד עם בחירה בלתי־אפשרית: לספוג את הסבל ואת ההשפלה שבחברת הגברים או לשהות בבידוד – הרחק מבני אדם ומקרני השמש.

מלכ אל־כאשף, אקטיביסטית טרנסית שנעצרה בשנת 2019 על רקע פוליטי ("שימוש לרעה ברשתות החברתיות וקידום תאי טרור"), בחרה להיות מוחזקת בבידוד חודשים ארוכים לאורך תקופת מאסרה כדי להימנע מאותן התעללויות. "אני לא יודעת מה יותר גרוע – בידוד או שהייה בתא עם אסירים גברים", היא מספרת, "בתא הבידוד יש רק מיטת ברזל ושירותים, ואין ביקורים – מה שיכול להביא לדיכאון עמוק, אבל בתאים המשותפים נחשפים להתעללויות פסיכולוגיות ופיזיות. אין במצרים תאי מעצר עבור טרנסים". לאחר שחרורה ניסתה אל־כאשף להגיש תביעה נגד המדינה בדרישה להקצות תאי מאסר לטרנסיות, "ולאחר חודשים של תקוות שווא בית המשפט דחה את התביעה".

במקרה של דלאל וע'זל, סיפר יחיא א־זנדאני, פעיל בעמותת "עולם בצבעים" ("עאלם באל־אלוואן") הפועלת להגנה על זכויות של טרנסים ושל טרנסיות במצרים, כי השתיים שוהות בתא אחד עם עוד עשרה אסירים גברים, ושנמנע מהן לקבל את התרופות ההורמונליות שלהן – "מה שמאיים על בריאותה של דלאל בשל גילה המבוגר". א־זנדאני אף ציין כי לדלאל אין שום מבקרים, שכן כפליטה אין לה קרובי משפחה או חברים במצרים, והסביר כי "מניעת ביקורים ממנה פירושה מניעת מזון, בגדים וכו', כך שהיא לובשת אותם בגדים מאז שנעצרה".

שאלת ההפרדה המגדרית, העומדת בבסיס הארגון של בתי הסוהר בעולם, הופכת למורכבת עם כליאתם של אנשים שהזהות המגדרית שלהם אינה בינארית –למשל טרנסים וטרנסיות. מאמרם מ־2017 של ליהי יונה ועידו קטרי, צמד משפטנים מאוניברסיטת קולומביה, דן בסוגיית ההפרדה המגדרית כחלק ממהלך ביקורתי כלפי המדיניות של שירות בתי הסוהר בישראל בנוגע לכליאה של טרנסים, שמבחינה בין מי שזהותו "חד־משמעית" לבין מי שזהותו אינה כזו. בעוד הראשונים זוכים להיות מוחזקים במתקן כליאה על פי "זהותם הנחזית", האחרונים מוחזקים על פי רוב בתנאי בידוד או בצינוק.

לקראת סיכום מאמרם, יונה וקטרי מעלים כמה הצעות לפתרון הקשיים הכרוכים בהשמה ובבידוד של אסירים טרנסים, ובראשן ביטול החלוקה המינית-מגדרית של בתי הכלא ויצירה של "מוסדות שיוגדרו על פי מידת המסוכנות". בתוך מוסדות כאלה אפשר יהיה לחלק את האסירים לצורכי שינה או מקלחת באופן ממוגדר על פי האופן שבו הם מגדירים את עצמם, ולקבל את בקשותיהם שלא לשהות בתא עם אסיר אחר שלתחושתם מסכן את ביטחונם. מכיוון שפתרון זה מצריך ארגון מחדש של כל מערכת הכליאה בארץ, יונה וקטרי מציעים פתרונות ביניים כגון מתן חופש בחירה לאסירים הטרנסים בשאלת ההשמה והבידוד בתוך המתקן או בחירה במתקן עצמו או לחלופין שקלול של קשיי הכליאה במעמד קביעת העונש.

פתרונות מסוג אלה שנזכרו לעיל אינם עולים כלל בשיח במצרים, ונדמה כי בכל הקשור לזכויות להט"בים מצרים הולכת אחורה. עונשים פליליים נגד הומוסקסואלים, החמרה בענישה נגד "עבריינים חוזרים", מרחב פעולה משמעותי שניתן למנגנוני הביטחון ברדיפה ובדיכוי של להט"בים ותנאי מאסר קשים ובלתי־הולמים – כל אלה הופכים את חייהם של הלהט"בים במצרים למורכבים במיוחד. סיפורן של דלאל וע'זל חושף היבט ספציפי ומיוחד של הקשיים הללו, וחושף טפח נוסף מהמדיניות השיטתית, המשפילה והכואבת המונהגת נגד קהילת הלהט"ב במדינה.

אסף רמון הוא מתרגם וכותב ב"פרויקט אופק" במכון ון ליר בירושלים