• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

היזהרו מתמיכה ברפורמה במסווה של ניתוח מעמדי

המאבק המזרחי תמיד דרש דיור, בריאות והשכלה, ולא התחשבות ברגשות וניתוח פסיכולוגי. אז למה הפכו אקדמאים מזרחים לאויב העם, ואיך מנרמלים גזענות והומופביה במסווה של ניתוח יחסי הכוח בחברה

נהוג לחשוב שדיון על פערים מעמדיים, בעיקר כזה שמביא בחשבון חלוקות אתניות, מוביל באופן אינטואיטיבי לעמדות שמאל, אלה שקוראות להשקעת הון מדינה במעמדות הנמוכים בצורת דיור ציבורי, זכויות עובדים, נגישות להשכלה, תמיכה בהורים וזכויות סוציאליות אחרות. מנגד, העמדה שמשרתת מסורתית את האליטות היא עמדת הימין, שמבקשת לבטל השקעות אלה לטובת הפחתת מיסים שרלוונטית רק למעמדות הגבוהים.

בישראל, דיון זה נתקל במורכבות המוכרת שנובעת מכך שרוב המפלגות שמגדירות את עצמן שמאליות למעשה לא תומכות במדיניות כלכלית שמאלית, אלא שואפות לשמר את הפערים הקיימים תחת איזשהו סטטוס קוו ליברלי. כלומר, בישראל המושגים "ימין" ו"שמאל" לא בהכרח תואמים לתפיסות האידיאולוגיות שלרוב מקושרות איתם בעולם, ולא ניתן לצפות באופן עקבי איזו מדיניות כלכלית תיגזר מהצבעה למפלגות הממוקמות בגושים השונים. מתוך כך עולה השאלה האם במצב עניינים זה קיימת גם האפשרות שהתמקדות בזווית המעמדית תוביל דווקא לתמיכה במפלגות הימין.

ההיסטוריה הפוליטית בישראל מלמדת שהתשובה לכך חיובית, ככל שהימין אכן מקדם את האינטרסים של המעמד הנמוך. עם זאת, בעשורים האחרונים מפלגות הימין, ובפרט הקואליציה הנוכחית, לא מציבות אנטיתזה מעמדית לאותה עמדה ליברלית שמשאירה את הפערים הכלכליים כפי שהם, אלא מאמצות גישות שיעמיקו אותם.

בכך הציבו את עצמן מפלגות הימין לצד האליטה, באימוץ המדיניות הכלכלית של פורום קהלת שונא העניים, בהחלטת איילת שקד להרחיב את מנגנון ועדות הקבלה ליישובים גדולים יותר, בצמצום הדיור הציבורי ואי-הארכת חוק רן כהן שאפשר לדיירים לקנות את דירותיהם (שכרגע נמצאת במאבק בהובלת חברי כנסת משני המחנות), בניסוח חוקים המצמצמים את זכות השביתה שבהכרח יפגעו בעובדים בשכר נמוך, בהשארת שכר המינימום על כנו לנוכח אינפלציה גוברת, וצעדים נוספים רבים מכפי שניתן לפרט.

לא חשוב מה עושה הקואליציה, חשוב מה מרגישים המזרחים

מבחינת ייצוג במוקדי הכוח, קואליציית הימין הנוכחית לא מקימה מנגנונים שיאפשרו גיוון אלא דווקא מבטלת אותם. אפשר היה לדמיין רפורמה משפטית שתבחן את החסמים שעומדים בפני מזרחים ואחרים בכל שלבי הקבלה לתפקידי שיפוט ותיתן להן מענה. הרפורמה המוצעת משאירה את כל המערכת הלא שוויונית הזו על כנה, ומוסיפה בה שלב מפלה נוסף שבו כל מועמד יצטרך לקבל גם את אישור הממשלה.

אף על פי כן, יש שטוענים/ות שמפלגות הימין בישראל בכל זאת נותנות מענה טוב יותר לפערים המעמדיים ממפלגות המרכז והשמאל, מכיוון שהן נותנות ביטוי לרצון הבוחר המזרחי. העמדה הזו, שמקדמיה המוכרים ביותר הם אבישי בן חיים וגלית דיסטל אטבריאן, משווקת כחדשנית כי היא סוגרת מעגל שלם, ותומכת בימין דווקא מתוך ניתוח מושכל ומדוקדק של חולשות השמאל.

הימין המזרחי החדש לוקח את המסר המורכב שניסחו הפנתרים השחורים, שהזכות להשכלה הייתה במרכזו, וגורר אותו דרך כל ההיסטוריה הכאוטית של החברה בישראל מאז ועד היום כדי להוציא טענה הפוכה במהותה: השכלה זה לאשכנזים, בג"ץ זה של אשכנזים, מזרחי אמיתי לא מחכה לגלגלי הצדק, ולמען השוויון עדיף להשליך את כל המערכות האלה לפח ולחיות בלי תקציבים ובלי מוסדות ציבור, עם מערכות חינוך פרטיות ולא מפוקחות, ושמי שיכול ידאג לעצמו.

הימין המזרחי החדש לוקח את המסר המורכב שניסחו הפנתרים השחורים, שהזכות להשכלה הייתה במרכזו, וממיר אותו בטענה הפוכה במהותה: השכלה זה רק לאשכנזים

על פי גישה זו, הרעיון המתבקש של חתירה לכניסה של יותר מרצים ושופטות מזרחים לאוניברסיטאות ולבתי המשפט מתקבל כסוג של הצעה מפוקפקת "לשנות מבפנים" מערכות מזיקות מיסודן, כאילו היינו טייסים שמפגיזים מרפאות ובתי ספר, וכאילו שהקואליציה הנוכחית מציעה איזשהו סעד למזרחים ולא מצהירה בפה מלא שבכוונתה לשמוט את הקרקע תחת רגליהם. ההצהרה הגלויה ביותר בתחום זה היא הבעת ההתנגדות של שמחה רוטמן לפסיקת בג"ץ בנושא מיגון כיתות לילדי שדרות, שלדבריו כובלת את המדינה להוצאה כספית שיכולה להיות מנותבת לצרכים אחרים.

הטענה החוזרת היא כי פחות חשוב לבחון מה הימין עושה למען מזרחים, וחשוב יותר להבין, לנתח ולתאר כיצד מזרחים מרגישים כלפי הימין, טענה שנדרשת לעבור כמה משוכות משמעותיות כדי שיהיה ניתן לאמץ אותה באופן עקבי.

את המשוכה הראשונה, הדרישה להמיר שיח פוליטי בשיח רגשי, חוצים האידיאולוגים של הימין החדש בגאווה ובהתרסה, כשהם שואלים מי אנחנו שנציב מדדים אובייקטיביים כמו נגישות לדיור ולהשכלה, ונקבע מהן מטרות המאבק עבור אותו מצביע ליכוד, שהם ורק הם מבינים לליבו. שוב ושוב הם טוענים בפני השמאל המזרחי שאנחנו "לא מבינות איך מזרחים מרגישים" בעוד אנחנו כלל לא ניסינו לתאר רגשות של אף אחד, אלא לטעון שצעדי הממשלה הנוכחית, כמו הקודמת, יתבטאו בהכרח בעוד משפחות עניות, ובעוד חסמים להשכלה ולייצוג במוקדי הכוח.

המשוכה השנייה היא עובדה שקשה להכחיש, שלא כל המזרחים הם מצביעי ליכוד, לא כל מצביעי הליכוד תומכים ברפורמה, ובאופן כללי אין בנמצא נתונים על דפוסי הצבעה בערים הגדולות או ניתוח אתני של משתתפי הפגנות. כאן נכנסת לפעולה השיטה שפיתח בן חיים ואחרות שכללו, לפיה כל מזרחי שלא מתיישר לפי התבנית המוצעת הוא "מיעוט מבוטל", "לא מייצג", "משתכנז", "אליטה", "לא באמת תושב (השלם את החסר)", ושאר מוטיבציות להסיר אותו או אותה מהניתוח החברתי האותנטי והחתרני שמוצג כתוצאה של התבוננות עמוקה בחברה הישראלית.

טענות דומות נשמעו כלפי האמנים המזרחים הרבים שמשתתפים במחאה, מנינט טייב עד יוסי צברי, ובאופן כללי כלפי השמאל המזרחי, שעשורים של מאבק על צדק חלוקתי נמחקים לו בגלל שהתייצב לצד השמאל האשכנזי נגד חקיקה שתפגע בחלשים ביותר. כאן מתגלה שהניתוח, שהתיימר להיות מעמדי, כלל לא מתיישר עם הציר הכלכלי, אלא עם אותנטיות שניתן לממש רק באמצעות הצבעה לימין.

גישה זו היא גם מה שמאפשר אמירות כמו זו של אורי מילר, מתמחה בלשכה של רוטמן, שדחה את מתווה הרצוג כ"מתווה העם הנכון והאשכנזי" שלא רואה אנשים כמוהו עצמו, ואחר כך הסביר שהתכוון ל"אשכנזי כביטוי". מובן למה הימין ההתיישבותי שש לאמץ את המשמעויות החדשות למילים "מזרחי" ו"אשכנזי" כמקבילות לימין ושמאל בהתאמה: זה מאפשר להם לצייר את המאבק להשלטת האידיאולוגיה האלימה והמפלה שלהם כשיח זהויות. מפתיע יותר כשההמשגה הזו מקבלת תמיכה מאינטלקטואליות מזרחיות כמו אינס אליאס וחן אלמליח.

המשוכה השלישית, והבעייתית מכולן, היא שכדי לנסח את המאבק המזרחי העכשווי כמאבק ימין צריך לזרוק מהחלון אוכלוסיות פגיעות אחרות: פלסטינים, יוצאי אתיופיה, חסרי מעמד, להט"ב. בגישה המתוארת, היחס לאוכלוסיות אלה נע בין בלתי קיים לבין דברור במעמד צד אחד שקובע ש"גם הם/ן לא מזדהים עם המחאה" או "יש מגוון דעות בקהילת הלהט"ב". כאילו שעמדת הפלסטינים נגד הרפורמה אינה ידועה. כאילו שהקהילה הגאה לא ניסחה את מטרותיה באופן חד וברור וקראה בדיוק לכל אותם דברים שהחקיקה הנוכחית מנסה לבטל: שוויון זכויות מלא וחופש להשתמש במרחב הציבורי כמו כל אדם אחר, בלי להצניע או להסתתר. המאבקים של כל האוכלוסיות האלה נמחקים לצורך הטיעון, והזכות שלהם להתקיים בכבוד לצד חברת הרוב מושווית לזכותו של הרוב לרדוף אותן באמצעות חקיקה.

כשהשמאל נדרש לייצג את הימין

מתוך נקודת המוצא הזו, העמדה המזרחית השמאלית מוצגת כצבועה מכיוון שהיא לא עושה מספיק מאמץ לייצג גם את המזרחים שבימין. כלומר, לעמדה השמאלית אין שום דרך להתקיים אלא אם תוותר על עקרונותיה ותכיל גם קריאות לביטול זכויות הפרט בשם רצון הרוב. ההשוואה הבלתי פוסקת בין השמאל המזרחי והאשכנזי, בין הפגנות בקפלן וביצהר, בין הסתרת המצלמה של שדרנית ערוץ 14 לאלימות משטרתית קשה, כל אלה לא נועדו בהכרח לשכנע, אלא לפתוח מרווח של לגיטימיות בשיח לעמדות הימין הקיצוני שמיוצגות היום בממשלה.

העמדה המזרחית השמאלית מוצגת כצבועה מכיוון שהיא לא עושה מספיק מאמץ לייצג גם את המזרחים שבימין. כלומר, לעמדה השמאלית אין שום דרך להתקיים אלא אם תוותר על עקרונותיה ותכיל גם קריאות לביטול זכויות הפרט בשם רצון הרוב

דיסטל אטבריאן מצביעה על היעדר ערבים ואתיופים ביישובי השרון, כאילו שההתנחלויות (כולל זו שבה היא מתגוררת) הן מופת של גיוון. אלמליח רואה את עצמה כממשיכת דרכה של אלה שוחט כשהיא לועגת לפעילים מזרחים שקיבלו מלגות לימודים. אליאס מסבירה שמפלגות הימין, ובפרט הציונות הדתית ועוצמה יהודית, התמתנו בעמדותיהם כלפי להט"ב, ושערוץ 14 הוא לכל הפחות ערוץ לגיטימי, בעוד היתר משדרים פרופגנדה.

כל זה קורה בזמן שהרפורמה מאיימת לפגוע ביכולתן המוגבלת ממילא של האוניברסיטאות והמכללות המקומיות לנהל מחקר חופשי ולקיים שיתופי פעולה, בזמן שעוד ועוד חסמים נערמים מול שופטים שלא משתייכים לזרם ההתיישבות, ושחוקים שנועדו להגן על נשים נפגעות אלימות, או לפקח על שכר דירה, נדחים לטובת הסדרת מנגנון שוחד בשירות הציבורי והקמת צבא פרטי לשר שהורשע בפעילות טרור.

הדיון הזה קורה גם בעיצומו של קמפיין שנאה מהחמורים שידענו בעשורים האחרונים נגד קהילת הלהט"ב בהובלת מקדמי הרפורמה – מפלגת הציונות הדתית, פורום קהלת, ובעיקר ערוץ 14 – קמפיין שכבר עלה לילד טרנס בניסיון הדחה מבית ספר יסודי, וקורא בימים אלה להפוך טיפולים רפואיים ונפשיים לנוער טרנס לבלתי זמינים ככל האפשר.

הדרישה להכיל את העמדות האלה, שרוב מקדמיהן אשכנזים, כאיזשהו ביטוי דמוקרטי של הזהות המזרחית, היא קריאת תגר רדיקלית על מאבקן של אוכלוסיות מודרות. היא מבקשת להסיר את המחסומים שתנועות זכויות האזרח לדורותיהן יצרו סביב עמדות אנטי-שוויוניות ולאפשר להן להתפשט למיינסטרים. הרי אם בשמאל יש חיכוכים, חוסר קוהרנטיות ותפיסות לא שוויוניות, מי אנחנו שנבקר את הימין?

ההתעלמות של כותבות וכותבים אלה ממשבר זכויות האדם ההולך ומחמיר משני צידי הקו הירוק, מפוגרומים בחסות הצבא והסתה כלפי האוכלוסיות הפגיעות ביותר היא כל כך גורפת, כל כך פשוטה ליישום כשהבעיות (האמיתיות והמדומיינות) של השמאל הן מוקד הדיון, שאין לי אלא להגיע למסקנה שמה שנראה בתחילה כמשוכה בדרך הוא מטרה בפני עצמה.

בחזרה לשאלה שאיתה התחלתי, ניתוח מעמדי בהחלט יכול להוביל לתמיכה בימין, אם כוונתו היא גיוס הזעם המעמדי לדיכוי ולרדיפה של אוכלוסיות מוחלשות אחרות. העמדה שלפיה השמאל המזרחי צריך לעסוק בניתוח עמדותיהם של מצביעי ימין במקום במאבקים חומריים ועקרוניים שיבלמו את העמקת הפערים בחברה – כולל המחאה הנוכחית – היא בעצמה עמדה פטרונית ובעיקר אדישה לגורלם של מי שייפגעו ממימוש חזון פורום קהלת, בלי קשר לדפוסי הצבעתם.

הכותבת היא דוקטורנטית לבלשנות באוניברסיטה העברית

הגוש נגד הכיבוש, הפגנה בקפלן, 24.3.23
מחאת הסטודנטים נגד הרפורמה המשפטית, צעדה מאוניברסיטת תל אביב לעזריאלי, 23.3.23
הפגנה בקפלן הפיכה משטרית
חזית הלא מיוצגות, הפגנה בקפלן, 11.3.23
מחאת הסטודנטים, 16.3.23
כנראה שיעניין אותך גם: