"החופש הוא תהליך" - הצהרת החירות של מתנגדת משטר

אלה גוטניקובה היא אסירה פוליטית לשעבר, שנעצרה ב-14 באפריל 2021 בפשיטה של המשטרה הרוסית על משרדי מגזין הסטודנטים DOXA (המגזין העצמאי נוסד ב-2017 והפך לאחד המקורות האופוזיציוניים החשובים ביותר, ובמרוצת השנים גם בכל הנוגע למלחמה עם אוקראינה). ארבעת עורכי המגזין – נטליה טישקביץ', ולדימיר מטיולקין, ארמן ארמיאן ואלה גוטניקובה – הואשמו בעידוד מעורבות קטינים בפעולות המסכנות את חייהם. הפשע שבו הואשמו הארבעה: פרסום סרטון בן שלוש דקות התומך בסטודנטים שהשתתפו בהפגנות נגד הממשלה והביעו תמיכה בפעיל הפוליטי ומתנגד המשטר אלכסיי נבלני.

גוטניקובה – משוררת, פמיניסטית, דוגמנית וסטודנטית שכתבה תזה על ולטר בנימין בזמן מעצרה – שהתה שנה במעצר בית לפני משפטה. בדרך לא דרך, ללא מסמכים, הצליחה לברוח מרוסיה וכעת היא שוהה בגרמניה. שלטונות רוסיה שפטו אותה וגזרו את דינה בהיעדרה, והיא ברשימת המבוקשים של משטר פוטין. על הצהרת סולידריות עם גוטניקובה חתמו סלבוי ז'יז'ק, ג'ודית באטלר, אטיין באליבר ואחרים.

ב-1 באפריל 2022 נשאה נאום בבית המשפט הרוסי – הצהרה על צדק וחירות, ונגד כל סוג של אלימות ודיכוי. הנאום זכה לפרסום נרחב ותורגם לאנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, הולנדית, פולנית, רומנית, צ'כית, ארמנית, גאורגית ושפות נוספות. רגע לפני חג החירות, אנו מביאות לכם את הגרסה העברית, שתרגם דוד קריקסונוב.

*** 

לא אדבר על המשפט, על החיפוש, על התשאולים, על תיקי המשטרה, על ההופעות בבית המשפט. זה משעמם וחסר טעם. בזמן האחרון אני תלמידה בבית הספר של העייפות והייאוש. אך עוד לפני המאסר, הספקתי להירשם לבית הספר של היכולת לדבר על הדברים החשובים באמת.

הייתי רוצה לדבר על פילוסופיה ועל ספרות. על בנימין, על דרידה, קפקא, ארנדט, זונטאג, בארת, פוקו, אגמבנה, על אודרי לורד ועל בל הוקס, על טימופייבה, על טְלוסטנובה ועל רחמנינובה.

הייתי רוצה לדבר על שירה. על הדרך לקרוא שירה בת זמננו. על גרונאס, על דשבסקי ועל בורודין.

אך זה לא הזמן ולא המקום. אחביא את המילים הקטנות והעדינות שלי על קצה הלשון, על קרקעית הגרון, בין הבטן ללב.

ואגיד רק מעט.

אני מרגישה שאני דג קטן, ציפור זעירה, תלמידה בבית הספר, קטנטונת. אך לא מזמן גיליתי להפתעתי שגם ברודסקי עמד בפני בית המשפט בגיל 23. ומשום שגם אותי הכניסו לשורות המין האנושי – אגיד כך:

בקבלה יש מושג שנקרא תיקון עולם. אני רואה שהעולם לא מושלם. אני מאמינה שהעולם שנברא נפלא הוא, כמו שכתב יהודה עמיחי, בשביל שיהיה טוב, ולשם המנוחה, כמו ספסל העומד ליד הבית הקט (ולא בבית המשפט!), בגן. אני מאמינה שהעולם נברא לשם העדינות, התקווה, האהבה, הסולידריות, הזקנה, השמחה.

אך יש בעולם אלימות איומה, בכמות בלתי נסבלת. ואני לא רוצה אלימות. בשום אופן וצורה. לא רוצה ידי מורים בתחתוני התלמידות, לא את אגרופי אב המשפחה השיכור שנותרו על גוף הנשים והילדים. אילו הייתי מחליטה לִמנות את כל סוגי האלימות שקיימים סביב, לא היה די ביום, לא בשבוע או בשנה. כדי לראות את האלימות שסביב מספיק רק לפקוח עיניים.

העיניים שלי פקוחות. אני רואה אלימות ואני לא רוצה אלימות. ככל שיש יותר אלימות, כך אני רוצה בה פחות. ויותר מכל אני לא רוצה באלימות העצומה והמפחידה מכל.

אני מאוד אוהבת ללמוד. מכאן והלאה אדבר בקולות של אחרים. בבית הספר, בשיעורי ההיסטוריה, למדתי את המשפטים "אתם צולבים את החופש, אך נפש האדם לא יודעת מה הן שלשלאות" וגם "למען החופש שלנו ושלכם".

בבית הספר התיכון קראתי את "רקוויאם" של אנה אנדרייבנה אחמטובה, את "המסלול התלול" של יבגניה סולומונובנה גינזבורג, את "התיאטרון שבוטל" של בולאט שלבוביץ' אוקודז'בה, את "ילדי האְרְבּט" של אנטולי נאומוביץ' ריבאקוב. אצל המשורר אוקודז'בה אהבתי יותר מכל את מילות השיר: "אצילות, מצפון וכבוד אנוֹש, \ אלה פני צבאנו הקדוש. \ את ידך הושט לו ותדע \ כי לשמו גם אש לא מפחידה . \ \ דיוקנו פלאי, אל-על צומח, \ זיק חייך לו הקדש, בשר ודם, \ ייתכן שלא תהיה למנצח \ ועם זאת תמות כמו בן אדם".

למדתי צרפתית באוניברסיטה הממלכתית ליחסים בינלאומיים במוסקבה והכרתי את השורה הבאה של אדית פיאף: "Ça ne pouvait pas durer toujours" (זה לא יכול היה להימשך לעד). ואת השורה של מארק רובן: "Ça ne peut pas durer comme ça" (זה לא יכול להימשך כך).

בגיל 19 נסעתי למיידנק ולטרבלינקה וגיליתי כיצד להגיד "никогда больше" בשבע שפות: לא עוד, nigdy więcej, קיינמאל מער, never again ,jamais plus ,nie wieder.

למדתי את כתבי החכמים ויותר מכל אהבתי שני פסוקי חוכמה: רבי הלל אמר: "אם אין אני לי מי לי. וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי". ואילו רבי נחמן אמר: "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל".

אחר כך התקבלתי לבית הספר הגבוה לחקר התרבות ולמדתי שם עוד כמה שיעורים חשובים. ראשית, יש משמעות למילים. שנית, יש לקרוא לדברים בשמותיהם. ולבסוף: sapere aude – כלומר, חזק ואמץ כדי שתשתמש בשכל שלך.

זה מצחיק ומגושם שהמקרה שלנו, שעליו אנחנו נשפטים, קשור לתלמידי בית הספר. לימדתי את המקצועות ההומאניים לילדים, בשפה האנגלית, עבדתי כמחנכת, חלמתי להתקבל לתוכנית TEACH FOR ALL ברוסיה (Учитель для России) ולהגיע לעיר לא גדולה לשנתיים כדי לזרוע שם את המחכים וההגיוני, את הטוב ואת הנצחי. אך רוסיה, במו פיו של התובע הממשלתי המאשים, טריאקין, סבורה שגררתי קטינים להשתתפות בפעולות שמסכנות את חייהם. אם יהיו לי אי-פעם ילדים (ויהיו לי כי אני זוכרת את המצווה העיקרית), אתלה על הקיר שלהם את דיוקנו של הפרוקוּרטור [הנציב] של יהודה, את דיוקן פונטיוס פילאטוס, כדי שהילדים יגדלו ויטפחו הרגלי ניקיון נכונים. פונטיוּס פילאטוס עומד ושוטף ידיים – זה יהיה הדיוקן שאתלה אצלם. כן, אם לחשוב ולא להיות שווה נפש – זה מסוכן, מסכן חיים כעת, אז אני לא יודעת מה להגיד בכל הנוגע לעיקר ההאשמה. אני רוחצת בניקיון כפיי.

והנה, עכשיו הוא רגע האמת. זאת השעה לתת את הדין. ואני וחבריי וחברותיי לא מוצאים מקום לעצמנו מרוב אימה וכאב, אבל כשאנחנו נכנסים לרכבת התחתית, מתחת לאדמה, אני לא רואה פנים שטופי בכי. אני לא רואה פנים שטופי בכי.

אף לא אחד מהספרים האהובים עליי, לא ספר ילדים ולא ספר למבוגרים, לא לימדו אותי שיש לשמור על חוסר אכפתיות, שוויון נפש, פחדנות. בשום מקום לא לימדו אותי להגיד את המשפטים האלה: אנחנו אנשים קטנים, אדם פשוט, כל זה לא עד כדי כך חד משמעי, אסור להאמין לאף אחד, איכשהו כל זה לא מעניין אותי, רחוק מהפוליטיקה, זה לא נוגע לי, שום דבר לא תלוי בי, הגופים המיומנים מסתדרים עם המצב היטב, מה אני, לבדי, יכולתי לעשות.

ההפך הוא הנכון. אני מכירה ואוהבת מילים אחרות.

ג'ון דון אומר דרך א. המינגווי: "אין אדם שהיה יכול להיות כאי, לבדו ולעצמו, וכל אדם הוא חלק מהיבשת, חלק מהיבשה. ואם הגל ימוטט את הצוק – אירופה תקטן. כך יקרה גם אם קצה המעגן יישטף או אם ארמונך יאבד או ארמון חברך. מותו של כל אדם מותיר גם בי את חותמו כי אני מאוחד, חלק מהאנושות כולה ואל תשאל אחר כך: לכבוד מי צלצל הפעמון. הוא צלצל לכבודך".

מחמוד דרוויש אומר: "כשאתה מכין את ארוחת הבוקר, חשוב על האחרים (אל תשכח להאכיל את היונים). כאשר אתה רואה מלחמות, חשוב על האחרים (אל תשכח את אלה שמבקשים שלום). כשאתה משלם את חשבון המים, חשוב על אחרים (אלה שהעננים מרווים). כשאתה שב הביתה, לביתך, חשוב על אחרים (אל תשכח את האנשים במחנות). כשאתה ישן ומונה את הכוכבים, חשוב על אחרים (אלה שאין להם מקום לישון בו). כאשר אתה מביע את מחשבותיך באמצעות מטפורה, חשוב על אחרים (שאיבדו את הזכות להשמיע קול). כאשר אתה חושב על מי שרחוק, חשוב על עצמך (אמור: לו רק הייתי נר באפלה).

גנדי גולובטיי אומר: העיוורים לא מסוגלים להביט בזעם, האילמים לא מסוגלים לצעוק בחמה. חסרי הידיים לא מסוגלים לאחוז בנשק, חסרי הרגליים לא יכולים לצעוד קדימה. אך האילמים מסוגלים להביט בזעם. אך העיוורים מסוגלים לצעוק בחמה. אך חסרי הרגליים מסוגלים לאחוז בנשק. אך חסרי הידיים יכולים לצעוד קדימה.

אני יודעת, יש כאלה שמפחדים. הם בוחרים בשתיקה.

אך אודרי לורד אומרת: "Your Silence Will Not Protect You".

ברכבת התחתית של מוסקבה אומרים: "אסור לנוסעים להימצא ברכבת הנוסעת אל מסילה ללא מוצא".

ואילו "אקווריום", הלהקה מסנט-פטרסבורג, מוסיפה: "הרכבת הזאת עולה באש".

לאו-צה אומר דרך טרקובסקי: "העיקר הוא שיאמינו בעצמם ויהפכו לחסרי אונים, כילדים. כי החולשה אדירה היא ואילו הכוח – זעום. כאשר האדם בא אל העולם – הוא חלש וגמיש. כאשר האדם מת – הוא קשיח וחזק. כאשר העץ צומח הוא עדין וגמיש וכאשר העץ יבש ומאובן – הוא מת. קשיחות הלב והכוח הם מלווי המוות. החולשה והגמישות מבטאות את רעננות ההוויה. ולכן מה שהקשיח – לא ינצח".

זכרו שהפחד אוכל את הנפש. זכרו את הדמות, אצל קפקא, אותה דמות שראתה "איך מציבים את עמוד התלייה בחצר וחשבה בטעות שהעמוד מיועד עבורה ולכן נמלטה בלילה מתאה ותלתה את עצמה". הֱיוּ כילדים. אל תחששו לשאול (את עצמכם ואת האחרים) מה זה טוב ומה זה רע. אל תפחדו להגיד שהמלך עירום. אל תחששו לצעוק, להתייפח. חזרו ואמרו (לעצמכם ולאחרים) 2+2=4. השחור – שחור הוא. הלבן – לבן הוא. אני אדם, אני חזק ואמיץ. אמיצה וחזקה. חזקים ואמיצים.

החופש הוא תהליך. במהלכו אתם מפתחים בעצמכם את ההרגל להפוך לבלתי מושגים עבור העבדות.