מפחד משותף לחזון משותף

א.

[חלק זה הוא נאומו של אלמוג בהר בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית בירושלים, מוצ"ש 15.4.2023]

אנחנו עומדים כאן יחד ברחובה של עיר בגלל פחד משותף.

גילינו שנאשם מושחת הבורח מאימת הדין, בנימין נתניהו, כרת ברית עם אדריכלי הדיקטטורה יריב לוין ושמחה רוטמן, עם מובילי הכהניזם המבקשים ליצור תשתית חוקית לאפרטהייד ורואים באלימות הזדמנות לנכבה שנייה, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, ועם גורמים ריאקציונריים, המבוהלים מהשינוי בזכויות נשים ולהט"בים בדורות האחרונים, ומתחזים כאילו הם מדברים בשם אותנטיות יהודית מדומיינת, כגון מפלגת נועם ואבי מעוז.

ופחד הוא כוח פוליטי חזק. המהלכים האלימים והאטומים של הממשלה לקידום דיקטטורה הצליחו באמת להפחיד מיליוני אזרחים. הם הצליחו להוציא מאות אלפים לרחובות, באופן שמאבקים קודמים לא הצליחו, והם עוד יוציאו שוב מאות אלפים לרחובות.

הפחד הצליח לעכב חלק מהחקיקה האנטי-דמוקרטית, והבהיר לחברי הממשלה, לחבריה המושחתים והמסיתים, לחבריה המסתפקים בתעמולה ובשירות השליט ולא הציבור, ולחבריה השתקנים המסתפקים רק באחיזה בכוח, שיש מחירים שהם יצטרכו לשלם על התנהגותם.

אבל פחד לבדו אינו מספיק. בחודשים האחרונים ישבנו יחד חברים ופעילים, במסגרת הקולקטיב המזרחי-אזרחי שהקמנו, לנסח גם חזון משותף. עתיד משותף. מתוך תחושה שרק הכרה במורכבות העבר שלנו, ושרטוט של עתיד אלטרנטיבי, יעניקו לנו מפה לנווט בעזרתה דרך יציאה מן ההווה האלים והמאיים שבו אנחנו עומדים.

אנחנו זקוקים לדמיון פוליטי חדש, שייסמן אופק של אפשרויות שקודם לכן היו בלתי ניתנות לדימיוּן, כדי שנוכל לצאת מן המבוך שאל תוכו הובלנו.

וכשקמנו לנסח את הסיפור שלנו הבנו, שמבחינתנו חשוב להתחיל מן ההבנה שמעולם לא הייתה כאן דמוקרטיה שלמה. עוד לא.

כערבים, כמזרחים, כיוצאי אתיופיה, כיוצאי ברית המועצות לשעבר, כנשים, כלהט"בים וכפליטים, לא הגענו עדיין לדמוקרטיה, אותה דמוקרטיה שרוצים לקחת מאיתנו עכשיו, ושאנחנו צועקים בשמה ואת שמה עכשיו, ושעכשיו עלינו לנסח את תוכנה ומהותה ועתידה. ודווקא שעת משבר זו היא שעת כושר חשובה ליצירת חזון פוליטי חדש שאומר לא לסדר החדש מבית מדרשם של הכהניסטים וחבריהם, ולא לסדר הישן שהדמוקרטיה שלו לא כללה את כולנו.

וכדי ליצור כעת מחנה דמוקרטי, מול מחנה הדיקטטורה, הכהניזם והמשיחיות האלימה, עלינו לומר במילים מפורשות:

לא לדיכוי הפלסטינים בשטחים ובישראל, וכן לפתרון מדיני ולשותפות דמוקרטית אמיתית; בלי שותפות יהודית-ערבית משמעותית והסדר, מחנה הכהניזם והמשיחיות יוסיף להוביל לדיקטטורה גם ליהודים, כדי להתנגד לרעיון של דמוקרטיה גם לערבים.

לא לדיכוי הכלכלי והתרבותי והפוליטי של מזרחים ויוצאי אתיופיה וערבים, וכן לשינוי דרמטי של סיפורה של החברה, הכולל גם חלוקה מחדש של משאבים וקרקעות לעיירות הפיתוח וליישובים הערביים, כדי להוביל לשוויון הזדמנויות בחינוך, בתעסוקה ובתרבות, וכן, בסופו של דבר גם לשנות את פני הכנסת, הממשלה, בית המשפט העליון, התקשורת, האקדמיה וגם חזית המחאה.

לא לצמצום וניכוס היהדות שלנו לסיפור אחד, אם על-ידי המדינה המבקשת לעשות לה רדוקציה ללאומנות וצבא ואנטי-ערביות, ואם על ידי האורתודוקסיה הפוליטית המובילה לרדוקציה לארבע אמות של הלכה, ריאקציה לזכויות נשים ולהט"בים, ולתפיסת עליונות יהודית,

וכן לשבעים הפנים של היהדות, בתוכה גם המסורתיות שלנו, שכלל אינה שמרנית, אלא דווקא מהפכנית וביקורתית.

עלינו לזכור את שכתב המשורר מחמוד דרוויש בספרו "حالة حصار", "מצב מצור": "نُرَبِّي الأملْ", "נגדל את התקווה": כדי שתהיה תקווה עלינו לגדל את התקווה.

ויומיים אחרי המימונה עלינו לזכור גם את מילותיו של הפייטן רבי דוד בוזגלו למימונה, כדי שנזכור את העבר ואת האפשרויות לעתיד, בפיוטו "אתם יוצאי מערב":

"שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים.

וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה…

וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי.

אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה.

שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים

אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים. אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה.

הֵמָּה הַמְגוֹגִים. מוֹסְרִים עַמָּם לַהוֹרְגִים

כִּי לְכִתְרָם דּוֹאֲגִים. לֹא לְנֶפֶשׁ נַעֲנָה.

עִזְבוּ רִיבוֹת וּמְרוֹרִים. לָעַד וּלְדוֹרֵי דוֹרִים

וְעַל שָׁלוֹם וּדְרוֹרִים. קְרִיאוֹת הוֹי תֶּחְדַּלְנָה."

ב.

צריך לומר את האמת, כבר עשורים ארוכים אנחנו נאבקים למען שינוי פנימי של החברה הישראלית במגוון נושאים קריטיים, ביחסי ישראל והפלסטינים, באי-השוויון הכלכלי והמעמדי בין מזרחים, אשכנזים, ערבים, יוצאי אתיופיה, יוצאי ברית-המועצות לשעבר ועוד, באופייה ובמקומה של היהדות בחיים הציבוריים, ובעומקה ובמהותה של הדמוקרטיה באותם חיים ציבוריים, וכן מאבקים נוספים; היו לנו הצלחות חלקיות או רגעיות, ולעיתים חשנו שנוצר שינוי תודעתי אמיתי בחברה שפותח פתח לתהליך שינוי, אבל עוד לא הצלחנו להוביל לשינוי דרמטי.

תמיד האמנו בחשיבות הגדולה של הניסיון לשכנע, גם כשאינו מצליח, כי ידענו גם מן הסיפור האישי שלנו עד כמה בלתי צפוי ולעיתים תלוי בשערה ומתרחש כהרף עין הוא שינוי התודעה שאנחנו עצמנו חווינו, מאמונה תמימה בצדקתה ובמוסריותה של המדינה, אל ההיכרות האינטימית שלנו עם עוולותיה; תמיד חשבנו שידע הוא משמעותי, ושהיכרות אישית וסיפור אישי הם מהפכניים, כמי שחוו על בשרם את הרגע שבו ההקשר המשפחתי המזרחי, והעוולות של המדינה כלפי בני משפחותינו וקהילותינו, ניפצו עבורנו את התמימות הפוליטית של הילדות, וההתעקשות על סיסמאות כגון "הצבא הכי מוסרי בעולם", "המדינה הכי מוסרית בעולם".

כמי שחוו את הרגע שבו העוולות כלפינו וכלפי בני משפחותינו וקהילותינו התחברו בעינינו לעוולות כלפי אחרים, למשל כלפי הפלסטינים וכלפי פליטים, בגלל הדמיון בהנמקות של העוולות, בהיגיון של הגזענות, והחיבור שבין המנגנונים שייצרו את העוולות, ביקשנו לסמן את העוולות, בגופינו ממש, ולהיות במקומות שבהם מתרחש חוסר צדק, ולהציע חזון אלטרנטיבי, תחילה קטן ואישי, ואחר כך נרחב, לפעמים אפילו מופרז ביומרותיו, עולמי.

האמנו שהמאבקים השונים לצדק תלויים אלו באלו, וציטטנו את מרטין לותר קינג ואת המהאטמה גנדי כדי לומר שאי אפשר להיאבק למען צדק במקום אחד, ולעצום עיניים מול אי-צדק במקום אחר; אי אפשר גם כיבוש וגם דמוקרטיה ליברלית; אי אפשר גם דיכוי כלכלי ותרבותי של מזרחים ויוצאי אתיופיה וגם חלומות על מזרח תיכון חדש; ומנגד – שני עוולות לא מכשירים אלו את אלו, והפתרון לדמוקרטיה פגומה אינו ביטולה אלא להפך – הרחבתה.

וחשבנו בכנות שהדברים באמת תלויים אלו באלו בהדדיות, ודווקא לכן הם אמביוולנטיים: ללא צדק בתוך החברה הישראלית, בין מזרחים ואשכנזים ואתיופים, בין יהודים וערבים, בין נשים לגברים, יהיה קשה לשכנע את החברה לתיקון ביחסים ההיסטוריים שבין ישראל לפלסטינים, ולהפך: רק הסדר בין ישראל לפלסטינים יאפשר לדבר את הנושאים הכואבים שבתוך החברה הישראלית; לכן גם ראינו את המקום שלנו, כמזרחים בחברה הישראלית, כמחזיקי המפתח לפתרון של סכסוכיה החיצוניים והפנימיים, שהם כולם פנימיים לנשמתנו, אם רק נקבל בעלות או אחריות על ניהול משאיה ומתניה; קיווינו שכפילות זאת לא תהיה פרדוקסלית וחסרת מוצא ותוביל את כולנו לכלא גדול, אלא דיאלקטית, וככל שיתקדם השחרור של התרבות המזרחית בישראל, תהיה היכרות קרובה עם התרבות הפלסטינית, וככל שיתקרב הפיוס עם הפלסטינים, יהיו תהליכי תיקון בין מזרחים לאשכנזים בחברה הישראלית.

בדומה לכך, ביחסים שבין היהדות לבין עקרונות המשטר הדמוקרטי, ראינו את תהליכי הניכוס והרדוקציה הלאומיים והאורתודוקסיים ליהדות שלנו, לצבא, לשואה, לאדמה, להלכה ולעליונות יהודים, וראינו את תהליכי הצמצום של המרחב הדמוקרטי, מנימוקים לכאורה שמרניים כנגד זכויות נשים ולהט"בים, מנימוקים גזעניים נגד ערבים, בעזרת אלימות משטרתית, גזענות ממוסדת וועדות קבלה נגד מזרחים ויוצאי אתיופיה, ובעזרת הסדר הניאו-ליברלי נגד העשירונים התחתונים, וחשבנו שגם בין הדמוקרטיה והיהדות מתנהלים בחברה יחסים הדדיים ואמביוולנטיים, וקיווינו שכל שלב הדדי ואמביוולנטי כזה שנצליח לקדם יהיה כמו שלב בסולם אל הפתרון, ולא עוד דחיפה אל מבוך מתסכל שיוביל לקרע עמוק, בתוך נפשנו ממש.

ברוב המאבקים הללו האמנו שאנחנו למעשה מייצגים את הרוב: רוב בקרב הבוחרים במדינת ישראל אשר רואה את העוולות ואי-השוויון בתוך החברה, ויכול להרוויח מתיקון שלהם; רוב בין היהודים בישראל אשר חווים בחייהם ובאופקיהם מגוון סוגי יהדות, שהם רוצים שיתקיימו במרחב הציבורי, ואשר אינם יכולים להסתכם בדיכוטומיה בין יהדות חרד"לית לבין שירי חנוכה בגני הילדים, או תעמולה אנטי-דתית ושנאת חרדים שהאמנו שנובעים מבורות; ורוב בין הים לירדן לדמוקרטיזציה של המרחב ולתיקון ביחסי ישראל והפלסטינים.

חלק מהפתרונות שהצענו היו למעשה מתונים, כגון לגבי השאלה מהי היהדות, מתוך ההיכרות שלנו עם רוב הספקטרום של היהודים בארץ שהוא מסורתי, חילוני מתון או דתי מתון; חלק מהפתרונות שהצענו היו רדיקליים בתוך המציאות הקיימת – שבה לדבר על דמוקרטיזציה מלאה בין הים לנהר, "כל אדם קול אחד", זאת גישה קיצונית, או הרעיון של עצמאות פלסטינית שזכה לרגע ברוב ונדחק מן התודעה; וחלק אחר מהפתרונות שהצענו היו תובעניים מאוד אך תהליכיים והדרגתיים, כגון ביחס לשינויים הנדרשים בין מזרחים, אשכנזים ויוצאי אתיופיה בחברה הישראלית.

באופן כללי אנחנו האמנו שעדיף לבצע את התיקונים הללו כתיקונים פנימיים והדרגתיים, שבהם האוחזים בכוח מבינים שהם מוכרחים להיות שותפים בשינוי המצב, וחותרים לשנות אותו ללא אלימות חיצונית ואי-יציבות פוליטית; חשבנו שאנחנו חלק מתהליך ארוך טווח שכבר מצוי בראשיתו, והאמנו שזה נכון יותר משינויים מהפכניים שנוטים להיות אלימים, פנימית וחיצונית, והרסניים; וחשבנו שדווקא בתור מי שהודרו אל שולי הקבוצה ההגמונית, וחתרו בהדרגה אל מקומותיה המרכזיים, נוכל להציע אפשרות כזאת, של פירוק חלק ממבני הכוח מבפנים. אבל בסופו של דבר לא הצלחנו לשכנע בנחיצות של תיקון מבפנים, לפני שמשברים פוליטיים, פירוק חברתי ואלימות יכפו שינויים בעלי תוצאות קטסטרופליים.

הכישלון שלנו בדורות האחרונים במאבקים הללו, מול הציונות על כל אגפיה, בשמאל ובימין, מול ההגמוניה האשכנזית על כל אגפיה, החילוניים והדתיים, מול הכיבוש, מול המיליטריזם, מול הניאו-ליברליזם, מול הכהניזם, מול המשיחיות, לא השאיר את הסוגיות הבוערות הללו יציבות באיזו נקודת איזון דמיונית, בת קיימא, בסטטוס קוו מתמשך שאליו אפשר לשוב; ההתמשכות של היעדר תיקון הביאה להתרחקות האפשרות לשכנע ישראלים ופלסטינים באפשרות של פתרון מדיני, ולהעמקת העוול; אלו בתורם הביאו גם את ההקצנה של היהדות החרד"לית והכהניסטית, ואת חוסר המחויבות של חלקים הולכים וגדלים בחברה היהודית לדמוקרטיה, ואת עלייתו של ימין פאשיסטי החותר לבצע שינויים מהפכניים בכל הזירות הללו: לקבע אפרטהייד במסגרת החוק ביחס לפלסטינים, למסד אלימות מתגברת ואפשרות לנכבה שנייה, ולהפוך יהדות צרה, מסוג מסוים, חרד"לי, לשליטה באופן ממוסד בחברה הישראלית.

חוסר ההצלחה שלנו להניע תהליך של תיקון בין מזרחים, אשכנזים, יוצאי אתיופיה ויוצאי ברית המועצות לשעבר בקרקעות, בחינוך ובשכר, אפשר לאותו ימין פופוליסטי ופאשיסטי לנצל את אי-השוויון הכלכלי-מעמדי כדי לפרק את החברה ולהשאיר אותה חסרת יכולת להתנגד לביסוס של צמצום המרחבים הדמוקרטיים ולהרחבתה של עריצות.

אולי לא נאבקנו עד היום מספיק, אולי לא היו לנו את הכלים שהיו לצד השני, והיכולת שלו לבצע מניפולציות, ואולי התהליכים ההיסטוריים הרחבים, בעולם בכלל, לא היו לטובתנו. אם היה מדובר במשחק כדורגל, ולצערנו אין מדובר במשחק כדורגל, היינו אומרים שעכשיו אנחנו בהארכה, שיכולה להסתיים בכל רגע בשריקה לא צפויה; המאבק הנוכחי הוא הזדמנות כמעט אחרונה שלנו לתיקון ביחסי ישראל והפלסטינים, ביחסי מזרחים ואשכנזים ויוצאי אתיופיה, וביחס לגבולות היהדות והדמוקרטיה; המחיר של הפסד כעת יהיה אולי בלתי הפיך, ויביא לשקיעה בעריצות, אפרטהייד ואלימות; ופתרון רק של אחד מאלו בלי להתמודד עם האחרים לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן. פתרונות של צו-פיוס, "כולנו אחים" וממשלות אחדות לא יהיו יותר מפלסטרים לפני התפרצות גדולה יותר.

כתנועת מחאה, אנחנו מוכרחים להיות בשלים למעבר כעת מפחד משותף לחזון משותף, ולנסות להציע עתיד אלטרנטיבי הנוטל אחריות על המצב הקיים, ועל חלקנו בתוכו, ומגבש מחנה דמוקרטי רחב שיוביל שינוי פוליטי.