הכיבוש אינו באג, הוא פיצ'ר

מדיניותה של ממשלת הימין הנוכחית מפריכה את הטענה כי "אין הבדל בין הימין לשמאל הישראלי". התהליך הפזיז והקיצוני שמבקשת לקדם הממשלה מזה, וההתנגדות המרשימה של קבוצה גדולה בחברה הישראלית מזה, מלמדים כי מדובר בשני מחנות האוחזים בסדר יום שונה באופן עקרוני. עם זאת, בכל מה שקשור לשליטה הצבאית בשטחים, נראה כי המחלוקת בין הצדדים היא לא האם להמשיך במדיניות של כיבוש והפרות זכויות אדם חמורות, אלא לגבי הדרך לעשות זאת: בעוד ממשלות ישראל "השפויה" הצליחו לתחזק את התדמית הדמוקרטית הישראלית בד בבד עם שליטה צבאית על עם אחר, הימין הישראלי מצדד בקו בוטה וגלוי של פגיעה אנושה בסמכויות המערכת המשפטית.

כך, לדוגמה, בוועדת חוקה, חוק ומשפט דנו לפני מספר שבועות במערכת המשפט ואכיפת החוק הבין-לאומי בשטחים. גיל-עד נועם, המשנה ליועמ"שית לעניין משפט בין-לאומי, אמר בדיון: "מערכת המשפט הישראלית היוותה 'כיפת ברזל' מקצועית שהגנה על ישראל מפני יוזמות להליכים בבתי משפט זרים נגד המדינה, ונגד מי שמילאו תפקידים רשמיים בשמה". בהמשך לכך, הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט התייחס לצעדות השיבה שהתקיימו ברצועת עזה בשנת 2018 ואמר: "הפעלנו שם כוח רב. היו כאלה שעתרו לבג"ץ מחוסר הבנה וידע… קיבלנו 'כיפת ברזל' והגנה מידית".

מה טיבה של אותה הגנה משפטית? באשר לצעדות השיבה ברצועת עזה, הסרטונים הרבים שפורסמו במהלך המחאה הפלסטינית מוכיחים שנפתחה אש קטלנית לעבר מפגינים שלא השתתפו בחילופי אש או לחימה. ע"פ ארגון "בצלם", נהרגו במהלך המחאה 223 פלסטינים ונפצעו כ-8,000, רובם המכריע לא היו חמושים ולא סיכנו איש. מבחינה חוקיותן של הפעולות, קבע הארגון שהפרשנויות המשפטיות שאפשרו לפתוח באש חיה לעבר מפגינים היו חסרות בסיס, והחקירות שהתנהלו הן חלק מטיוח שיטתי, שמטרתו העיקרית היא השתקת הביקורת החיצונית.

אם כך, בהקשר של שליטה על העם הפלסטיני, המיינסטרים הישראלי נאבק על עצמאותה של מערכת המשפט לא לשם הגנה על ערכים דמוקרטיים – הקפדה מהותית וכנה על זכויות אדם והעמדה לדין של אלו שמפירים אותן – אלא לשם גיבוי פעולות חמורות ביותר בשטחים באמצעות מצג שווא של מנגנון משפטי שחוקר באופן אפקטיבי את מדיניות הצבא. מבחינה זו, העמדתו לדין של אלאור אזריה נועדה אף היא להוכיח שהמערכת יודעת לשפוט את עצמה, לשוות לה תקינות מוסרית וחוקית, ובכך להעניק "כיפת ברזל משפטית" לקצונה הבכירה, שאחראית להפרות זכויות אדם בהיקפים חמורים הרבה יותר.

באופן דומה, השירות הצבאי של נשים בתפקידי לחימה מתואר ע"י "המרכז" כהישג פמיניסטי, חלק מהמאבק על חברה מתקדמת ודמוקרטית. האלופה במיל' אורנה ברביבאי, מס' 2 ב"יש עתיד", המפלגה הגדולה באופוזיציה, צייצה בטוויטר שהשתתפות קצינה באטימתו של בית פלסטיני היא תשובה מוחצת לממשלה הנוכחית שמדירה נשים. שוב, חשוב לעמוד על כך, משום שאכן מדובר בהבדל מהותי בין המחנות: ממשלת ישראל הנוכחית מדירה נשים באופן בוטה וחמור – מתוך 33 משרדי ממשלה, מונתה אך ורק אישה אחת לתפקיד מנכ"לית משרד. זו התפתחות שלילית בכל הקשור להשתתפות נשים במערכת קבלת ההחלטות בישראל, וסביר להניח שממשלה בראשות יאיר לפיד הייתה מתנהלת אחרת בהקשר זה.

אולם ממש כפי שעקרונות המשפט הבינלאומי נרתמים ע"י הצבא על מנת לשפר את מרחב התמרון של הקצינים הבכירים בשטחים לצורך דיכוי המחאה הפלסטינית, ברביבאי מנסחת אג'נדה פמיניסטית והתנגדות להדרת נשים בתוך ההיגיון של שליטה צבאית על פלסטינים, ואשרור שלו. בשני המקרים, ארגז הכלים הדמוקרטי הוא למעשה כלי לשכלול הכיבוש וביצוע הפרות זכויות אדם, לא לחתירה תחתיו.

לכן, התשובה לשאלה מדוע הציבור הפלסטיני אינו חלק מהמחאה נמצאת ממש לנגד עינינו: לא רק שהמרכז הישראלי, המקונן על אובדן הדמוקרטיה, אינו רואה בעם הפלסטיני שותף לדרך, אלא הוא באמת ובתמים סבור שאין כל סתירה בין ערכים דמוקרטיים לשליטה הצבאית על העם הפלסטיני. מבחינה זו, הכיבוש אינו באג בדמוקרטיה הישראלית, אלא הפיצ'ר שלה – מבנה משטרי, מערכת חוק ומשפט, ושיח ציבורי (לכאורה) דמוקרטיים אשר פועלים לייהוד הארץ, להמשך משחק סכום האפס מול בין הקולקטיב היהודי לקיום הפלסטיני בכבוד ובשוויון.

שני המחנות במאבק הנוכחי מצדדים אפוא בהמשך השלטון הצבאי בשטחים, מצור על רצועת עזה ודיכוי אלים של מחאה פלסטינית. אין הבדל משמעותי בין "צריך למחוק את חווארה" של בצלאל סמוטריץ' ל"החזרתי את עזה לתקופת האבן" של בני גנץ. אולם בעוד הצד שמתנגד לפגיעה במערכת המשפט מבקש להמשיך זאת באופן "ערכי", ממשלת הימין בזה במפגיע לדרג המקצועי ומובילה מדיניות לאומנית ומשיחית. בנסיבות אלו ייתכן שדווקא המשבר הנוכחי, שמשבש את הפסאדה החוקית שישראל מצליחה לתחזק בכל הנוגע לכיבוש, יגרום ללחץ בין-לאומי ולצמצום מרחב התמרון של הצבא בשטחים, דבר אשר עשוי בתורו למנוע הפרות זכויות אדם חמורות.

המאמר מבוסס על הרצאה שהועברה בבית הספר לדתות באוניברסיטת הארוורד. אני מבקש להודות לד"ר עתליה עומר וד"ר ליהי בן-שטרית על הערותיהן המועילות להרצאה ולמאמר.