"אני לא יכול לעזור לך, אני חבילות"

בצהריים חברה כתבה לי שאילתא בהולה בווטסאפ: איך מוציאים אישור תושבות בתל אביב? יש לה דירה בעיר, בתעודת הזהות שלה כתוב שהיא גרה שם, וממה שידעתי ספח של תעודת זהות עם כתובת תל אביבית הוא אישור שהיא אמנם תושבת העיר. היא אמרה שבמקום העבודה שלה אמרו שזה לא מספיק, ושיורידו לה 50% מס הכנסה אם לא תביא אישור תושבות טבין ותקילין עם חותמת של העירייה. שאלתי אם אוכל לעזור. אני גרה ליד עיריית תל אביב והייתי בדיוק בדרך הביתה. אמרתי שאוכל לאסוף את האישור, אם צריך. היא אמרה שצריך והיא ממש מודה לי. בעירייה אמרו לה שאוכל לאסוף את האישור בדלפקים. אין תור והם סוגרים בשלוש.

השעה הייתה שתיים ורבע כשעשיתי את דרכי לעירייה לאסוף את האישור. באמת לא היה תור. הפקיד החביב אמר לי שאין בעיה, הוא יכול להוציא לי אישור כזה, רק אצטרך לשלם 51 שקלים במזומן בדואר. הוא נתן לי שובר כמו פעם עם ספח צהוב, ועליו כתב בעט 51 שקלים אישור תושבות. לקחתי את השובר ושאלתי איפה יש דואר. לפני שנה או יותר סגרו את הסניף הקרוב. הוא אמר שיש בעירייה סניף, אבל אין לו מושג אם הוא פתוח או סגור. לפעמים היא סוגרת בשלוש לפעמים בשתיים. אם סגור, הסניף הכי קרוב הוא בדיזנגוף סנטר. הסתכלתי על השעון והשעה הייתה כבר שתיים וחצי. אני לא אספיק להגיע עד שלוש, מלמלתי לעצמי ככה שישמע. הוא אמר שלא אדאג, הוא פה עד ארבע ואם הוא התחיל את הטיפול בי הוא גם יסיים. אז שאחזור עד ארבע.

סניף הדואר בעירייה היה סגור, למרות שלפי השלט שהכריז על שעות הפתיחה הוא היה צריך להיות פתוח עד שלוש. יצאתי לדיזנגוף סנטר בחום של צהריים תל אביבי עם תחושת הבהילות של החברה שדבקה גם בי. רצתי כדי להגיע מה שיותר מהר. גוגל מאפ סירב להכיר בקיומו של סניף בתוך הקניון והשומרים כיוונו אותי. השעה הייתה שלוש וחשבתי שאם אתחנן בפני הפקידים, יש סיכוי שאגיע בזמן.

בסניף חיכו מעט אנשים ושני פקידים היו פנויים. במכשיר לזימון תורים שעמד בפינה לא היו תורים ולא מספרים. ניגשתי לאחת הפקידות ואמרתי: סליחה אני חייבת לשלם פה משהו דחוף, אין תורים, אז איך ואיפה אני עושה את זה? היא הסתכלה עליי בעיניים מבועתות ואמרה: למה את פונה אליי? אני סיימתי ותכף אני הולכת. אני פונה אלייך כי את פנויה, הסברתי, תוהה על המשמעות של המבט המבועת והנרתע שלה. סיימתי את המשמרת ואני הולכת, היא חזרה ואמרה. אז מי יכול לעזור לי? שאלתי. אני לא יכולה, היא אמרה, כי סיימתי ואני הולכת.

ליד דלפק החבילות ישב עוד פקיד פנוי. נגשתי אליו ושאלתי אם הוא יוכל לעזור. זה ממש דחוף וזה פתאומי, הסברתי, זה נפל עליי לפני שעה. אני לא יכול לעזור לך, אני חבילות, הוא אמר. את יכולה להזמין תור ולחכות. אבל אין תורים, אמרתי, מרגישה את תחושת הבהילות מתגברת. יכול להיות שזה חסר פתרון? אני לא יכול לעשות כלום, הוא אמר, אני חבילות. עמדתי ליד דלפק החבילות עם הגב לפקיד והסתכלתי על הפקידה היחידה שקיבלה לקוחות, על הפקידה שסיימה ועמדה עם התיק מוכנה ללכת ועל עשרת האנשים שהמתינו לתורם והרגשתי מחנק של חוסר אונים. הייתי חייבת לפרוץ את הסבך הביורוקרטי הזה שנוצר בברית בין העירייה לדואר. מה עושים עכשיו?

החלטתי לחפש סניף דואר אחר. חיפשתי באפליקציה ובאתר של הדואר בגוגל. אבל הניסיונות להזמין תורים לסניפים סמוכים העלו חרס. בכולם התור הראשון הפנוי היה ב-16 במרץ, ארבעה ימים אחר כך. עצרתי בכיכר דיזנגוף מתבוננת במזרקה, כשנפלה עליי ההבנה שדואר ישראל כנראה נטש אותי, את כולנו, אפילו תל אביבים פריבילגים כמוני ושאין לי שום רעיון איך לעקוף את המצב הזה בעיר שלי. התקשרתי לחברה וביקשתי שתעזור לי לצאת מהסבך. אולי, אמרתי לה, יצוץ תור בסניף קרוב אליי במחשב שלה בבית, כי בטלפון שלי זה לא עובד. היא חיפשה ומצאה שיש רק סניפים ספורים בתל אביב ויש תורים רק לעוד כמה ימים. היא הציעה שארפה. אמרה שלא נעים לה. אבל אני הייתי חסרת סבלנות וזועמת מדי על העירייה והדואר מכדי שאוכל להניח לזה. זה היה אישי. הייתי חייבת לפתור את זה. מלמלתי משהו על ניאוליברליזם ועל הפרטה ואולי גם משהו על הרפורמה המשפטית וביקשתי בעיקר שתפסיק להציק לי ושתחפש תור לסניף דואר סמוך אליה. אולי אפשר לשלם את 51 השקלים שם. היא מצאה. אבל אז חששתי שאנחנו שתינו שוגות באשליות ואולי זה בלתי אפשרי להביס את הברית בין הדואר לעירייה דרך צד ג'. חשבתי שאחזור לידידי בעירייה ואשאל אותו אם המחשבה שלנו סבירה או שצריך לעקוף את רוע הגזרה בדרך אחרת, אם יש בכלל.

הצלחת? שאל אותי פקיד העירייה והתבונן בי בחיוך. לא, אמרתי, לא היו תורים. מול החיוך תהיתי אם הוא לא שיער מראש שאכשל עוד לפני שיצאתי לדרך והפך אותי לחלק מניסוי חברתי שבמסגרתו הוא שולח אנשים לשוטט בעיר בעקבות סניפי הדואר. אולי בסתר הוא גם אוסף נתונים על ההרפתקאות שלהם עבור העירייה. חברה שלי יכולה לשלם את השובר, אמרתי, היא מצאה תור באחד הסניפים. אבל אי אפשר אמר הפקיד. יש את הספח הצהוב, אי אפשר להעביר ספח צהוב דרך הצילום, זה לא יעבור בהדפסה. את מבינה, הוא הסביר לי כמו שמסבירים למי שאי אפשר לסמוך על האינטליגנציה שלה, יש את השובר הלבן והוא נשאר אצלם ואת הספח הצהוב את לוקחת. אז אם אני לוקחת למה זה כזה חשוב, תהיתי. זה מאוד חשוב, הוא אמר בפנים רציניות. אי אפשר בלי זה, הוא פסק. אין טעם.

אין טעם כתבתי לחברה בווטסאפ, זה לא ילך. מה לא ילך? היא שאלה. רציתי להגיד: הכל. לא יהיה לך אישור תושבות, יורידו לך 50%, הדואר נוטש, המדינה קורסת, ותכף אנחנו ממילא מתים. אבל לא אמרתי. הייאוש היה שם מול הפקיד והווטסאפ. אז מה עושים? שאלתי את הפקיד. למרות החוקים הברורים ולמרות החשד שלי שהוא עורך בי ניסוי, איכשהו סמכתי עליו כי הוא נראה די אוהד. אולי תגיעי מחר בבוקר? הוא הציע. הדואר כאן בעירייה נפתח בשמונה. אם תצליחי להגיע בשמונה תוכלי לשלם ואז תגיעי אליי ואתן לך את האישור. אבל צריך להזמין תור לדואר, אמרתי. לא לסניף הזה, הוא אמר. לסניף הזה פשוט מגיעים. אין שם תורים. זה סניף שאף אחד לא יודע עליו חוץ מעובדי העירייה.

ברבע לשמונה התייצבתי. מקווה שהוא והאתר צודקים ואין פה איזו תרמית. ישבתי מחכה שהפקידה, שהסתובבה בסניף עם פנים עוינות, תתחיל לקבל קהל. הייתי ראשונה. מה את רוצה? היא פנתה אליי בשמונה בדיוק. לשלם את זה, הושטתי לה את השובר. 53 שקלים ועשרים אגורות, יש עמלה, אמרה והראתה לי שלט על הדלפק. הוצאתי מטבעות ושילמתי. קיבלתי את הספח הצהוב שהייתי צריכה להראות לפקיד. פתאום התחוור לי ההיגיון הביורוקרטי. הפקיד היה חייב להראות את הספח הצהוב לשילטונות העירייה כך שתשלום בלי ספח צהוב חתום, הוא לא תשלום.

בדלפק היה הפקיד שלי. שילמתי, הודעתי לו בחיוך של ניצחון, מרגישה את צמרמורת ההצלחה וההישג מתפשטת בגוף. ניצחתי, כמעט אמרתי. תוך כדי הציפייה לאישור, שנרקם במחשב ובמדפסת, שאלתי על מה התשלום. למשרד הפנים, הוא ענה, לכן זה במזומן. למשרד הפנים? שאלתי תוהה, מה למשרד הפנים ולאישור תושבות בתל אביב? הוא אמר שאין לו מושג והמשיך להתעסק במחשב. ולמה צריך את האישור הזה? שאלתי. לא צריך. הוא אמר. לפעמים צריך למוסדות בחו"ל. זה באמת מוזר שביקשו במקום עבודה. וכל דף כזה צריך לשלם למשרד הפנים עוד 51 שקלים? שאלתי. לא, הוא אמר, זה טוב לשנה, אדפיס לך שניים.

יצאתי מהעירייה עם שני אישורי תושבות. צילמתי לחברה את האישור בטלפון בשביל תיאום המס הדחוף. פגשתי אותה בערב והושטתי לה את הדפים. הפקידה בעבודה שביקשה את זה צחקה כשהעברתי לה את האישור, היא אמרה, לא הבנתי נכון. אני בכלל לא צריכה אישור תושבות בתל אביב.

***

לפי אתר דואר ישראל, בעיר תל אביב נותרו בימים אלה 19 סניפי דואר בלבד. נוסף עליהם פועלים כ-30 מרכזי מסירה בלבד. במהלך חודש אפריל עתיד להיסגר גם סניף הדואר בתחנה המרכזית החדשה, המשרת אלפי אנשים מאוכלוסיות מוחלשות תושבי האזור, בהם מבקשי מקלט ועובדים זרים ואזרחי ישראל המחזיקים חשבון בבנק הדואר בלבד. במקרה המתואר מעלה מדובר בנשים בעלות תושייה שהצליחו להשיג את מבוקשן. מה יהא על הקשישים, המוחלשים ועוד לקוחות בנק הדואר בשאר חלקי הארץ שנותרו ללא סניף דואר נגיש? אם שואלים את מישאל וקנין, יו"ר דירקטוריון דואר ישראל, הם בוודאי יסתדרו בדיגיטל, "זה לא מדע טילים, בסה"כ להשתמש בטלפון סלולארי שלרובם יש".