הסיורים לפולין: דיכוטומיה מסוכנת בין פושע לקורבן

הוויכוח סביב תפקיד הפולנים בהשמדת העם היהודי והביקור האפשרי של נוער ישראלי באתרים המנציחים פושעי מלחמה פולנים מתנהל בערוצי הכחשה שאפיינו את כל המסעות לפולין עד עתה. השאלה "מי הסכים" ו"למה הסכים" במשא ומתן עם ממשלת פולין אינו העיקר, וגם שיתוף הפעולה של ממשלת ישראל עם ממשלת פולין בימים אלו אינו העיקר, למרות שהוא מטריד. הניסיון להציג את הפולנים באופן דיכוטומי כמשתפי פעולה או כקורבנות תמימים חוטא לעיקר, והדבר לא מפתיע.

מה שמסעיר את הרוחות הוא תובנה, שאצל רוב העם אינה מודעת, שא.נשים יכולים להיות גם משחררים גדולים וגיבורים, וגם פושעי מלחמה. כן. הפולנים גם היו קורבנות וגם משתפי פעולה עם רצח העם. מדוע כל כך קשה להתמודד עם תובנה זו, ומדוע קשה כל כך לחשוף אותה בפני ילדינו הרכים, שאוטוטו יהפכו לחיילים? הלא היינו מצפים בדיוק להעלאתה של סוגיה זו לפני הגיוס, שחלקו הגדול יוקדש לשליטה בעם אחר.

העובדה שרוב בני ובנות האדם מסוגלים לקחת חלק ברוע רדיקלי הודגמה והוכחה בעשרות ניסויים ותוכניות ריאליטי. ומדובר ברוע מסוגים שונים, אמנם, אך התמונה תמיד חוזרת על עצמה: קל לנו מאוד להפוך לפושעים, ובשעת התהליך איננו מבינים מה קורה. סטנלי מילגרם, למשל, הראה כיצד הוא הופך, במספר דקות, א.נשים תמימים לשותפים לרצח, מנקודת מבטם. פיליפ זימברדו הראה כיצד גורמים לא.נשים להתעלל קשות בבעל חיים, אשר עד לפני רגע הצהירו שהם מוכנים לאמצו. בניסוי אחר, שהדהד במאורעות אבו-גרייב, הדגים זימברדו כיצד קבוצה של אנשים נגררת להתעללות קשה בקבוצה אחרת, בלי שהם חשים שמשהו השתבש בשיקול דעתם. מושג הרוע הבנלי של חנה ארנדט מלמד כיצד א.נשים הגונים יכולים לקחת חלק בזוועות, בלי שהם שמים לב שמשהו אינו כשורה בהתנהגותם.

כלומר, התובנה שא.נשים יכולים לתפקד באופן נורמלי לחלוטין, ואף להיות גיבורים בחיי היומיום, ובמצב עניינים אחר לבצע פשעים איומים אינה חדשה. למעשה, כל סיור למחנות ההשמדה שלא לווה בהתמודדות עם החומרים הללו השתמש בשואה ככלי לסימום המוח. ילד שנחשף לקורבנות איומה של עמו, ולא נחשף לאפשרות שכל אדם יכול להפוך שותף לעוולות, מרגיש קורבן נרדף וצודק, ונהפך עיוור לכשלים מוסריים שהוא עצמו עלול להיות מעורב בהם.

כל תלמיד שנה א' בחוג לפסיכולוגיה יודע את ההמשך: בשעה שמי שרואה את עצמו כקורבן תמים ונרדף ייקח חלק בעוולות, הוא יכחיש שמה שהוא עושה זה עוול, ותפיסת הצדק שלו תשתנה. הוא יראה בגרימת עוולות עניין צודק, ויפתח אנטגוניזם קשה למי שינסה להראות לו את המציאות העגומה שבה הוא מעורב. בסופו של חשבון, קשה שלא לתהות האם לא גויסו הטיולים לפולין בדיוק למטרה זו. כלומר האם הם היו כלי פוליטי בהסטת עם ישראל ימינה, כלפי עיוורון מוסרי וכלפי משיחיות, שהיא תשובה פסיכולוגית מתבקשת למי שרואה את עצמו צדיק ומוצא עצמו מעורב בגרימת עוול.

התהייה מתגברת בדיוק בימים אלו, שבהם מצהירים טייסים, קצינים וחיילים כי הם חרדים לפגיעה בשמו הטוב של בית המשפט העליון בישראל, כיוון שהדבר עלול להביא לעמדתם לדין בבית הדין הבין לאומי בהאג. כלומר, טובי בנינו מצהירים שבית המשפט העליון בישראל מגן על האפשרות שהם עצמם יעמדו לדין כמבצעי עוולות חמורות.

וזה בדיוק מה שמאיימת לחשוף ההבנה שהפולנים היו גם קורבנות וגם פושעים. לא זהות ההיסטוריונים היא משמעותית כאן (למרות שהיא חשובה), לא מהות שיתוף הפעולה של ממשלת הימין-על-מלא עם ממשלת פולין (למרות שהיא חשובה), אלא מהות התובנה שעולה מההסכם. והתובנה הזו היא אולי החשובה ביותר לעם ישראל, מאז קום המדינה. על ברכי ההדחקה הזאת צמח כאן הימין המשיחי, אולם לא הוא יצר אותה. יצרו אותה האליטות שהקימו את המדינה, אשר כלפיהם מכוונת במידה רבה ההפיכה המשטרית כיום. ההדחקה הזאת היא שורש הרע של שתי הקבוצות הנאבקות כאן, ואיתה צריך להתמודד בעיניים פקוחות, ממש עכשיו.

הכותבת היא מרצה לחינוך, מוסר ומחשבה ביקורתית וחוקרת את תופעת האכזריות. בעלת מכון אור ומחברת הסדרה "מבנה הנפש בין ניטשה לפרויד" ו"לגדל אדם" בהוצאת פרדס.