כבר שבעים שנה זו לא דמוקרטיה

ערב טוב אשדוד, שמי סיון. אני דור ראשון שנולד בארץ להורים מהגרים ממרוקו.

אני אקטיביסטית כבר כשמונה שנים, ונמצאת כאן היום כחברה בקולקטיב מזרחי-אזרחי הפועל לקידום אלטרנטיבה לרפורמה המשפטית ולתיקון עומק של החברה בישראל.

אני לא הולכת לדבר על לוין או על רוטמן, או על הרפורמה האנטי חברתית, שונאת העניים והנשים שהם מובילים. אני גם לא הולכת לדבר על פוליטיקאים מהמרכז שכבר שנים לא סופרים אותי או את הקהילה שלי. אני הולכת לדבר על אנשים ועל מאבק אזרחי. אני באה לומר לא להפיכה המשפטית, וגם לא לסדר הישן.

מאבק על דמוקרטיה ועל שוויון לא זר לי ובטח לא לקהילה המזרחית והמרוקאית בפרט, שהובילה כאן מאבקים רבים. עכשיו, באחד האירועים הגדולים שידע המקום הזה – אין הרבה מזרחים על הבמות ואולי גם לא מספיק במחאות – בטח שלא בהתאם ליחס שלנו באוכלוסייה.

כל אחד ואחת מאיתנו צריך לשאול למה. למה יש ניכור? למה יש כאב כזה גדול? למה אנשים מרגישים כאן אזרחים סוג ב'? אני מציעה שלא להסתכל על הכאב של מזרחים ובכלל על אנשים שהבחירה הפוליטית שלהם שונה, כמי שמובלים או כעדר, גם אם הוא מנוצל על ידי פוליטיקאים מימין, אבל גם משמאל. צריך להביט לכאב הזה בעיניים, להתמודד איתו, כי הוא אמיתי, והוא תוצאה של אלימות ממסדית של שנים, של דחיקה לפינות ואף לתחתית החברה בישראל.

ואני אנסה להסביר מעיניים של אקטיביסטית.

להיות אקטיביסטית זה אומר מפגשים יומיומיים עם עוולות המדינה בדמות בני אדם, מפגשים עם אפליה, עם חוסר צדק שהתרחשו כאן עוד לפני ההפיכה המשטרית, ועכשיו עוד יעמיקו ויחמירו. בני אדם שמציאות החיים שלהם ממחישה כמה מדינת ישראל מעולם לא נתנה להם אפשרויות בחירה, מעולם לא היוותה עבורם דמוקרטיה וייצרה עוני והדרה, שעוברים בתורשה. בני אדם שצריכים לבחור בין תשלומי חשמל לרכישת מזון, בין חינוך ראוי לילדים שלהם לבין תרופות שאינן בסל הבריאות.

להיות אקטיביסטית זה אומר להיאבק יחד עם אנשים משכונות בתל אביב (גבעת עמל, אבו כביר, כפר שלם וגם יפו ועוד) שחיים בעיר המתיימרת להיות ליברלית וחופשית, אבל מגרשת אותם ללא פיצוי או קורת גג חלופית. שוב, לא דמוקרטיה.

זה אומר לפגוש אימהות ומשפחות שהן דור ושני ושלישי לדיור ציבורי וסכנת הפינוי מרחפת מעל ראשן בזמן שמתקיימת כבר שנים חלוקה לא שוויונית של קרקעות בקיבוצים ובמושבים וביישובים חדשים. גם לפריפריה מגיע!

זה אומר להילחם עם אימהות המבקשות צדק לילדים שלהם שסובלים מאלימות משטרתית, כמו החולצה הזו שאני לובשת של יוסף סלמסה זכרו לברכה, וחלקם אפילו לא בין החיים, ועם אימהות שעד היום לא יודעות איפה הילדים שלהם כי מדינת ישראל מסרבת להכיר באחריות שלה לפשע חטיפות ילדי תימן מזרח ובלקן. כבר 70 שנה, זו אינה דמוקרטיה!

מה כן?

מה שאנחנו מציעות הוא לא רק התנגדות לרפורמה שמבקשת לרסק כאן הכל אלא גם לא לחזור לסדר הישן שמבקש להשאיר אותנו רדומים, עניים, משועבדים.

יש כאן רגע של משבר, אשדוד, שיכול להפוך לתיקון עומק ולהזדמנות לעיצוב אופק דמוקרטי של ממש, לא כזה המתרפק בערגה על ימים עברו, אלא כזה המעוניין בשינוי מבני הכוח הדכאניים מיסודם, לטובת כלל היושבות והיושבים במרחב.

לא אחדות –אלא שותפות. שותפות מלאה. לא שמרנות של ממשלות קודמות או של זו עכשיו – אלא ליברליות וחופש צדק ושוויון אמיתי. כן לחיזוק מערכת משפט עצמאית! כן להרחבת עילת הסבירות אבל גם לסוגיות של צדק חברתי!

כן לייצוג הולם במוסדות השלטון ובשלוש הרשויות אך גם מהותי – שמקדם ומבטיח צדק חברתי, צדק חלוקתי, צדק מתקן! חקיקת חוק יסוד: זכויות חברתיות, על מנת שהדיור, קורת הגג, תוכר כזכות אזרחית בסיסית.

אנחנו קוראות לא להידברות מעל הראש של הציבור אלא לשיתוף הציבור – במשא ומתן צריכים לשבת כל האוכלוסיות שעל גבן מבקשים לתמוך או להתנגד לרפורמה. אם כבר דמוקרטיה – אז לכולם.ן – לכל העדות, לכל הלאומים, לכל המגזרים והמגדרים, או שזאת פשוט לא דמוקרטיה

אני עומדת כאן כמזרחית, אבל לא יכולה להתעלם מכך שגם לערביות, לפלסטיניות תחת שליטה ישראלית, לישראליות ממוצא אתיופי, ליוצאות ברית המועצות ולעוד הרבה אין חופש, אין ביטחון, אין משאבים אין דמוקרטיה.

מי שצריך להיות הפנים של המאבק הזה הם אלה שהרפורמה תפגע בהם יותר מכל. כולי תקווה שכל בימות המחאה, כזירות כוח להתנגדות אזרחית ישכילו ללמוד מהדרום.

דמוקרטיה לכולן, מהירדן ועד הים או שזאת פשוט לא דמוקרטיה.

לצפייה בנאום של סיון באשדוד לחצו כאן