גם הזיכרון הלאומי מוכתם באי שוויון

מאז שנפטר בקטנותי אבי זכרונו לברכה, ששירת בקבע בחיל האוויר, משפחתי נהגה ללכת במשך שנים לטקס יום הזיכרון בבסיס בתל נוף. שם היה הכאב האישי הופך לכאב של כולם. הקולקטיבי הלאומי היה הצלה. אנשי הטייסת היו עושים הכול כדי לעטוף אותנו בחום ואהבה ואנחנו התמסרנו פעם בשנה להרגשה שהאני היומיומי מתחלף ל"אנחנו" עוצמתי. לתחושת השייכות ל"משפחת חיל האוויר" כפי שהיא נקראת, לא היה תחליף בטקסי יום זיכרון אחרים שבהם נכחתי ברחבי הארץ. הנצחה בבסיס הצבאי הייתה תמיד טקס מאורגן לעילא, סוחט דמעות משירה של חיילות צעירות ומוכשרות, בעלות קול חד וחודר לבבות, שהפך את הכאב ליותר נוח ואת הבכי ללגיטימי. בכל זאת, הארגון נתן, הארגון לקח, יהי שם הארגון מבורך.

במהלך השנים הפסקתי ואף סירבתי להשתתף במסע הבכי המאורגן ביום הזיכרון בהר הרצל. סירבתי לשליטה המדינתית בכאב האישי שלי ולניתובו ליום ומועד מדויק, וקראתי לכאב שלי לצאת לדרך עצמאית, שבה אני בעצמי קובעת לעצמי את גבולות הטוב והרע, הצער והשמחה. משיחות עם משפחות שכולות הבנתי, שהמשפחה שלי לא לבד, ורבות מהן מצביעות ברגליים ולא מגיעות לבתי הקברות בימי הזיכרון הממלכתיים. חלקן מגיעות ימים לפני או אחרי, חלקן מגיעות אחר הצהריים. בעיקר הבנתי, שהשבר של השכול הביא רבות מהמשפחות לאמץ עמדה ביקורתית כלפי הצבא והמדינה. "אחרי מות" ילדים, הורים ואחים-של שואלים מה קרה בדיוק, אילו פקודות ניתנו, למה האימונים נעשו כך ולא אחרת, למה בכלל לעזאזל הוא/היא הייתה חלק מהמבצע הזה ומי שלח אותם לשם? הבעיה העיקרית שלנו, כמשפחות שכולות, הוא שאת העצמאות שלנו אנחנו לא חוגגים. לצערנו, השאלות נשאלות מאוחר מדי, כשהם כבר לא איתנו.

ליד הקבר של אבי קבור יוני נתניהו, האח-של. במשך עשרות שנים המשפחה שלי רואה בעל כורחה את החגיגה העצובה הבלתי נגמרת ביום הזיכרון סביב קברו. משלחות הצעירים האמריקאים, השירים בליווי גיטרה מוכנה מראש, הנאומים והפאתוס. כשאבא שלי הלא-גיבור, שקיפד את חייו בתאונת אימונים מונח שם ליד, החשיבה הביקורתית העצמאית על "צבא העם" והמיתוס של השוויון בצבא הלכה והתעצמה. לכן, כשהרמטכ"ל דאז שאול מופז החליט להציב דגל שחור באופן אחיד כמובן על כל הקברים בהר הרצל, ללא התייעצות עם המשפחות ובכפייה, נחנקתי ועקרתי ממקומו לא רק את הדגל השחור אלא גם את השוויון המזויף. לימים הפכתי לעורכת דין לזכויות אדם גם ובעיקר של תושבים פלסטינים בשטחים הכבושים. אם כבר תיקון – אז לכולם.ן.

לפני כמה שנים, החליטה אמי שזכרו של אבי צריך לקבל מקום של כבוד גם במושב התימני ינון שבשפלה, שם גדל מאז עלו לארץ הוריו בשנת 1949 מצפון תימן, כשהיה בן כמעט שנה. דבריה של אמי באותו יום זיכרון ראשון שבו הונצח ביוזמתה אבי בינון, הפכו לסיפור של החלום ושברו – בן להורים גרושים, נער חכם ומוכשר שהצליח והגיע בכוחות עצמו לא רק להיות בחיל האוויר אלא חלק מצוות אויר, מכונאי מוטס. כמה מכונאים מוטסים מזרחים היו בשנת 1977 חלק מצוות אוויר בחיל האוויר אני לא יודעת, אבל אני בטוחה שהוא היה חריג בצבע ובחיתוך הדיבור, שהצליח לחדור בזכות ולא בחסד את תקרת הברזל.

הנכחת מותו של אבי למול בני משפחתו הקרובה והמורחבת בקהילה התימנית שלו הייתה צעד נוסף במסע העצמאות שלי, הפעם עצמאות קהילתית מזרחית. סיפור מותו הוא סיפורה של קהילה תימנית שורדת הבוכייה על בניה המוצלחים שהלכו. בינון הושלמה משימה נוספת של אמי ביוזמתה הפרטית, להקמת עמדת הנצחה לאבי באתר ההנצחה המשותף לחללי הכפרים ינון וערוגות. עמדה יפה, אנשים יפים שהשאירו בתים שבורים. בינון החליף אלוהים את הארגון. השם נתן, השם לקח, יהי שם השם מבורך.

להנצחה בינון באותו יום זיכרון הגיעה אמי כמנצחת. שנים לפני כן, גילתה תוך כדי עיון בספר הזיכרון בטייסת הראשונה שבה שירת אבי, כי שמו לא נכלל בשמות הנופלים. כפי שהוסבר לה, ההנצחה בספר יזכור בטייסת שמורה הייתה רק לטייסים. ההיררכיה החברתית השתקפה גם בתוך הצבא ועיצבה זיכרון לאומי מוכתם באי שוויון. אמי התעלתה על הגילוי הצורב והחליטה להרחיב את הנצחת אבי בטייסת האחרונה שבה שירת כדי לממש את שאיפתה לצדק פואטי של שוויון בין המתים.

המסע של אמי ומאבקה לחיבוק שוויוני של הקולקטיב הלאומי מצד אחד, ולחיזוק הקולקטיב הקהילתי מצד שני אינו מסע פרטי. הוא מהדהד את סיפורה הבלתי מדובר של ישראל השנייה שצף בימים אלו, ימי השבר הלאומי בעד ונגד הרפורמה המשפטית. בעיקר, הוא מחייב ביתר שאת את גיבושה של אלטרנטיבה פוליטית שעמוד השדרה שלה היא האזרחות העצמאית המזרחית – שרואה מעבר לחלוקות הישנות של ימין ושמאל.

דוגמא לעמדה מזרחית-אזרחית עצמאית היא להתנגד להתייחסות למכתב הטייסים לסרב פקודה ככל שתעבור ההפיכה המשטרית כאל עמדה עקרונית צודקת לחלוטין – ואילו לתגובה לו במכתב הטכנאים של חיל האוויר, תומכי הרפורמה, מאבק של החושך באור. אין מדובר במאבק פנים-ארגוני שאפשר להשתיק בפקודה של מפקד חיל האוויר אלא בתמונת מראה של השסע האשכנזי-מזרחי בחברה הישראלית.

עמדה מזרחית-אזרחית עצמאית רואה נכוחה, כי ההשתייכות העדתית ממשיכה להיות מנוכסת למאבקים פוליטיים לטובת הכיסא ולא לטובת הציבור, לטובת הדגל ולא לטובת נושאיו, אבל מתנגדת לכך שהניכוס לכשעצמו יכסה על העובדות. במשך שנים ובאופן רציף יש למזרחים בישראל – כמעמד חברתי-כלכלי, כבני היסטוריה ותרבות מושתקים, פחות מדוברים או ממומנים – משני צדי המתרס, ימין ושמאל, ובתוך ההוויה הציונית, ביקורת אזרחית על הדמוקרטיה בישראל, שלא ניתן להשתיקה. מאבקה השקט והאישי של אימי במשך שנים רבות, כמו מים שקטים שחודרים עמוק, מעיד על כך שמאבקים אישיים של מזרחים כפרטים הם חלק מהשלם, גם כאשר הם זורמים בבדידות בחרכים שמאפשר להם הממסד האטום. השלם הוא כמובן החיבור הבלתי ניתק בין ערך הדמוקרטיה לערך הצדק.

עמדה מזרחית-אזרחית עצמאית מסרבת להדגיש כי חיבוק הדב של הביקורת המזרחית נעשה רק מצד אחד של המתרס. מימין עושים זאת לצורך השתקת הביקורת המזרחית על חלקה של המדינה בעוול  – ראו המקרה של ההסדר הכספי מבית המדרש של ביבי נתניהו למשפחות ילדי תימן, מזרח ובלקן תוך התנערות מאחריות מדינתית. מהמרכז-שמאל עושים זאת על ידי שימוש ציני בשיח החברתי כדי לנגח את המזרחים בממשלה הנבחרת, לשמר את החלוקה הנוחה של שמאל/ימין, תוך הצגתם כתופעת העדר.

עמדה מזרחית-אזרחית עצמאית מסרבת רק לכאוב בנוחיות בחיק הקולקטיב הלאומי ומתעקשת להבהיר, כי אחרי 75 שנה ניתן באופן צלול לומר, שלא מדובר בטעות, התרשלות או חוסר הבנה של מנהיגי המדינה לדורותיהם. הקולקטיב הלאומי הישראלי נבנה על ההיררכיה החברתית-אתנית-לאומית תוך התכחשות לה או המעטה מתמדת בחשיבותה.

כיום, כשהמים שוצפים, הם מעלים על הפרק שאלות קשות על זיכרון ועצמאות. מי מנווט את הקולקטיב הלאומי ולאיזו מטרה, אילו קהילות מוצאות בקביעות מחוץ למחנה הדמוקרטי והנאור לכאורה או מהמחנה הלאומי והטהור בעיני עצמו. איך ניתן לבנות דמוקרטיה בישראל על בסיס רפורמה משטרית עמוקה, שהמסד הראשון ההכרחי שלה חייב לכלול אימוץ עקרון השוויון האזרחי לכל תושבי המדינה – יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחים, מהגרים שוהי קבע ובעלי מעמד תושבות לצד הכרה ותיקון עוולות הווה ועבר.

ראש חץ למטרות העמדה המזרחית-אזרחית היא התמודדות ישירה עם המציאות המרובדת והמדומיינת של "לא-עם" פלסטיני בתוך מדינת ישראל ומחוצה לה, יציר כפיו של שלטון צבאי כובש בשטחים הפלסטינים במשך חמישה עשורים – בשמנו! – שתמיד מהווה התירוץ הראשון לזרוק את הסוגיות של צדק חברתי לכולם.ן לקרן זווית.

כיוון שהדמוקרטיה אינה מונחת בכיס של אף לאום ואף קהילה, לצד קריאות של די לדיקטטורה ובושה, מנהיגי המחאה – פוליטיקאים וא.נשי ציבור כאחד – נדרשים בעת הזו להבין את האתגר העומד לפתחם – להמשיך ולטפח את תמונת המראה "הנאורה" לכאורה של הקולקטיב הלאומי הישן והמדיר או להתמודד עם האתגרים הלאומיים והחברתיים שאותם מציבים בפניו קולקטיבים מודרים במדינה ומחוצה לה.

קולקטיב מזרחי-אזרחי שבו חברות וחברים פעילות ופעילים מזרחים ולא-מזרחים, מוביל את האתגר המשטרי-חוקתי בישראל והציג בחודשים האחרונים הצעות לרפורמות נחוצות לביסוס התחלת דיאלוג אמיתי בין שווים. כדאי לקרוא ולהצטרף.

נטע עמר שיף היא עו"ד לזכויות אדם, ממקימות קולקטיב מזרחי-אזרחי