יהונתן גפן וזובי פואטיקה: מכתב פתוח

יהונתן,

הייתי בין הצעירים שגדלו בתוך ספריך, לא רק בשירה, גם בפרוזה הלא מוכרת לרוב הקוראים. למדתי את מילות שיריך "כי האהבה שלי, היא לא האהבה שלו". בכתביך לשת שפה חדשה, שפה נבואית שהפכה בין השאר לשפת דיבור של הדור שלי שנולד בשנות השבעים. אך בנבואה שלך היה חסר דבר מה, לא הבנת את המהפכה המזרחית. מעניין שאת המהפכה של הסיקסטיז ייבאת במלואה לישראל, תרגמת את כל מה שהגיע מהמערב, את ההמנונים של דילן ואת המערכונים של לני ברוס, אך כש"ערס פואטיקה" הגיעו להשמיע את קולם בתחום השירה אמרת ואני מצטט:

"זובי פואטיקה! זה השם האמיתי. תשמע, לא התרגשתי משיר מאז נתן זך, אבידן, אלתרמן — אה, אולי גם סיוון בסקין. זהו. כי מה זה שיר? אתה קורא, נשען אחורה, ונאנח. ואני לא יכול לומר עכשיו על משהו שמפעים אותי. גם בעולם אגב. והזובי פואטיקה הזה? זה בעיקר מנוקד. תנקד את ספר הטלפונים, יהיה שיר."

(מתוך ראיון בידיעות אחרונות "עם כל מה שעשיתי לגופי, הייתי אמור למות בגיל 27 . זה לא הצליח").

יצא כך שההיסטוריה מעולם לא הפגישה אותנו. לעומת זאת, השתתפתי באירוע הראשון של ערס פואטיקה, ובכל האירועים שאצרה המשוררת וחברתי הטובה עדי קיסר. הייתי המשורר הזקן בחבורה שהופיעה מדי מספר שבועות בבמות שונות ברחבי הארץ, עד שעזבתי את ישראל בשנת 2013. ערס פואטיקה לא עמדה שם לבדה, כי במשך עשרות שנים, משוררות ומשוררים מזרחים רבים שכבו על הגדר על מנת להביא אותנו לתודעה הרצויה, לעיפרון המחודד, לקול השחור, הבועט והמדויק. שום דבר לא קרה במקרה. ובתוך כך, היינו לזמן מה לחוד החנית של התרבות המזרחית בתחום הספרות והשירה. לא צריך להרחיב לגבי המהפכה הרחבה שהתחוללה בחברה בישראל, והביאה את הקול המזרחי למקום שבו הוא צריך להיות, בפרונט.

יהונתן, אתה הבנת את החשיבות של המאבק הפלסטיני ואת חשיבותם של קולות אנטי מלחמתיים בישראל, דרך שירה, מחזות, טורים ופרוזה, אך לא הצלחת להבין את החשיבות של המאבק המזרחי. במקום זה, בראיון האומלל ההוא, הפכת בדיוק למטרה שלו, וחברת למשוררים גדולים אחרים, כמו נתן זך ז"ל, שגם התבטאו באטימות מושלמת וחוסר הבנה רגשי, ערכי ורב תרבותי לתיקון ההיסטורי הראוי בחברה הישראלית.

ניסית באותו ראיון עם יהודה נוריאל להסתתר מאחורי הביקורת על הגוש הפטריוטיזם הבהמי שהכפיל את עצמו, במקום להבין את מה שעולה דרך שורות השירים שהוקראו בערבי ערס פואטיקה: את האכזבה מחוסר ייצוג ראוי בתרבות וחברה ישראלית, את הרצון להעלות על נס את תרבות היהודים-הערבים, את הגזענות והזיהוי הבלתי פוסק, הגזעני, של קבוצות בחברה בישראל/פלסטין ועוד. מדוע נאטם כך לבך? מדוע יכולת להבין את החתרנות של הסיקסטיז של דילן ולני ברוס אך לא יכולת למצוא את החתרנות של ערס פואטיקה? מדוע אפשר להתחבר לשירים של דילן, שבו הוא מעלה על נס את התרבות השחורה ויוצא נגד הדיכוי שלה, אך אי אפשר להבין את התרבות "הכהה" הישראלית? והאם זה הביטוי שהיית רוצה שיאמרו על שירתך, כשהיא לא מובנת? האם זהו המסר של המשורר?

באותו ראיון עם יהודה נוריאל, דיברת על רגישות ועל הצורך לדבר על הרגישות בחברה מיליטריסטית ובאותו נשימה אמרת על קבוצה ספרותית צעירה, "זובי פואטיקה". האם ככה נראית הרגישות שלך?

ברור שאין לך איך להשיב על השאלות האלה ואולי הן בכלל מכוונות אצלי פנימה, לאותו מעריץ שהעריץ ופתאום קלט שבתוכו יש עריץ, ושהוא צריך לבקר אותו ולהתווכח איתו, מבלי ליפול לבורות האלו של זיהוי גזעני, מבלי להשתמש בכינויים מצמצמים, לפתח מתוכו את היכולת האמיתית להרחיב את הלב ולכלול את ריבוי התרבויות בישראל/פלסטין.

יהי זכרך ברוך.

ספר השירה השני של מתי שמואלוף בגרמנית יצא לאור בימים אלה בגרמניה