מדוע הפלסטינים אינם משתתפים במחאה?

המשבר הפוליטי והמחאה הם ללא ספק תקופה מכוננת עבור החברה הישראלית. זה שבועות רבים יוצאים ישראלים רבים להפגין נגד המהפכה המשפטית, החותרת לשינוי משטר מהותי וקורעת את החברה היהודית באופן חסר תקדים. נתניהו הצליח לבסס את מעמדו כמנהיג יוצא דופן בישראל, כשבדומה למנהיגים אחרים באזור ובעולם הוא מנסה לחסל את עצמאותה של הרשות השופטת ובפועל לאפשר לממשלה לחוקק חוקים באין מפריע.

יחד עם שותפיו לממשלה, שהמתונים שבהם הם המפלגות החרדיות, התוצאה תהיה פגיעה חסרת תקדים באוכלוסיות שונות, ובראשן הפלסטינים משני צידי הקו הירוק. בצלאל סמוטריץ', שר האוצר החתום על תוכנית ההכרעה, שואף לספח לישראל את הנותר משטחי הגדה המערבית. איתמר בן גביר, שמונה על תקן "המושיע הלאומי" להחזיר את הביטחון האישי ליהודים אחרי אירועי מאי 2021, ממשיך בשיח המתריס והאלים שלו כלפי החברה הערבית. אבל מפלגת השלטון ונציגיה כולם מתבטאים ופועלים באופן המעורר חשש כבד אצל הפלסטינים בישראל ובשטחים.

מדוע אם כן דווקא אזרחיה הפלסטינים של ישראל אינם משתתפים במחאות? מתברר שבחברה הערבית-פלסטינית בישראל יש עמדות שונות ואף מנוגדות בעניין זה. מנהיגים כמו איימן עודה תומכים בהשתתפות במחאה בעוד מנהיגים אחרים תובעים כתנאי לה שינוי בדרישות היסודיות של המאבק, ובראשן תביעה למדינה דמוקרטית לכל אזרחיה. בציבור הערבי רואים בעיניים כלות את היחס המועדף שהמחאה היהודית מקבלת. אפשר לומר באירוניה שרק למראה הזעקה בציבור היהודי על השימוש המשטרתי ברימוני הלם ובמכת"זיות, הבינו בציבור הערבי כי האלימות שהם מורגלים בה היא חמורה ובלתי-מקובלת.

החברה הערבית-פלסטינית בישראל אינה אדישה למתרחש, ומבינה היטב כי היא תשלם ראשונה את מלוא מחיר המהפכה. אולם היא מכירה את החברה היהודית טוב מספיק כדי להבין שאין לה מקום בהפגנות. כמות הדגלים ההיסטרית, הטרמינולוגיה הצבאית והיעדר התייחסות לנושאי ליבה כמו כיבוש מדירים את המפגינים הערבים או תובעים מהם להתעלם מכל מה שבנפשם. על אחת כמה וכמה אם נזכור שמובילי המחאה מכיוון 8200 או טייסי חיל האוויר אחראים ללא מעט מהסבל שנגרם לפלסטינים מדי יום.

הזדמנות לאגף את המחאה משמאל

ובכל זאת, הפוליטיקה היא אומנות האפשרי, וניתוח נכון של המציאות אינו אמור לסכל פעולה פוליטית חכמה. אם ננסח את שאלת ההשתתפות הערבית במחאה בגישה תועלתנית, נמצא שלפנינו סדק נדיר בהגמוניה היהודית, ושאפשר לנצל את המחאה לטובת הפלסטינים בכלל ולא עבור אזרחי מדינת ישראל בלבד. העולם כולו בוחן את המתרחש בישראל בשבע עיניים, אך עדיין מקבל את האשליה של מחאה לשימור הדמוקרטיה, בזמן שבפועל מדובר בדמוקרטיה ליהודים בלבד, שלמענה הם כבשו, הרסו והתעמרו בפלסטינים. מוטלת עלינו האחריות, וניתנת לנו עתה ההזדמנות, לאגף את המחאה משמאל ולדרוש דמוקרטיה אמיתית, ללא אפליה ובוודאי ללא כיבוש.

לרוע מזלנו, המחאה מתחוללת דווקא כאשר הפוליטיקה הערבית שרויה בשפל עמוק, שנתיים בלבד אחרי אירועי מאי, שבהם הציבור הפלסטיני בישראל חווה שוב אלימות ממוסדת שממנה עדיין לא התאושש; במצב כלכלי רעוע בעקבות משבר הקורונה; ולאחר שנים של התפרקות פוליטית הדרגתית – היחלשות מעמדה של ועדת המעקב העליונה, התפרקות הרשימה המשותפת למרכיביה, צמצום גדול בייצוג הפרלמנטרי ופחד אמיתי ברשויות המקומיות מהתחזקותם של ארגוני הפשע ושל האלימות הפנימית הגואה. הציבור הערבי-פלסטיני בישראל כקולקטיב חי במצב של דכדוך, ייאוש ופסימיות גוברת. כל זה מקשה על האליטה ועל ההנהגה הפוליטית לגבש סדר יום פוליטי ולתרגמו למעשים.

דרושים: התארגנות וסדר יום פוליטי

במילים אחרות, האתגר הראשון במעלה הניצב בפני החברה הערבית-פלסטינית בישראל אינו ההשתתפות במחאה, רצויה ככל שתהיה, אלא התארגנות וסדר יום פוליטי. האם האליטה הפוליטית תתעלה לגודל השעה ותשקיע את מאמציה בחיזוק מוסדותיה ובליכוד כל הזרמים הפוליטיים לתוכנית אחידה וברורה? בניגוד להנחה המקובלת, תוכנית כזו קיימת: רעיון מדינת כל אזרחיה ואוטונומיה תרבותית לאזרחיה הערבים-פלסטינים מתפשט במיינסטרים הערבי בישראל. הסיבה הראשונה לכך היא התחזקות גישת "אחדות הזירות" (وحدة الساحات) הנובעת מהבנת הגורל המשותף הנכון לפלסטינים בישראל ובשטחים, לטוב ולרע. החברה הפלסטינית בישראל, בפשטות, רואה את עצמה יותר כחלק מהלאום הפלסטיני וכמיעוט מובחן לאומית, תרבותית והיסטורית במדינת ישראל.

הסיבה השנייה היא התגבשותו של מעמד ביניים פלסטיני-ישראלי משכיל, גאה וגלובלי. מעמד זה מושפע מהמתרחש בעולם, מצוי בשיח הדמוקרטי המפותח ומתאים אליו את ציפיותיו ובעל יכולות גבוהות במקצועות חופשיים, בייחוד רפואה. בנות ובני מעמד זה סובלים מאפליה שיטתית בתעסוקה, במיוחד במגזר הציבורי, אך ורק בשל היותם ערבים. גם מצביעי רע"מ, שהיו מוכנים לבלוע כמה צפרדעים בכניסה לקואליציה הקודמת, הצדיקו זאת בכך שהמפלגה ממשיכה מחוץ לפרלמנט בפעילות בעלת היבט לאומי (טענה שמזכיר המפלגה אבראהים חג'אזי חוזר עליה בהתמדה), ובכך שקידומם של ערבים במוסדות המדינה יתרום לא רק לאינדיבידואל אלא גם לחיזוק הזהות הלאומית הקולקטיבית. הדה-לגיטימציה של הימין לנוכחותה של רע"מ בממשלה הקודמת, שנתניהו הוא זה שהכשיר אותה מלכתחילה במגעיו הפוליטיים, המחישה את גבולות הגזרה של המפלגה בפוליטיקה היהודית. בבחירות האחרונות מעמד הביניים הערבי הצביע ברגליים והעדיף את בל"ד מתוך מסקנה כי זכויות קולקטיביות הן, בחשבון אחרון, הערובה הטובה ביותר לביעור האפליה והגזענות.

ערב ציון הנכבה ה-75 האליטה הערבית-פלסטינית בישראל נמצאת בצומת דרכים היסטורי. אם תצליח לעצב סדר יום מוסכם ומטרה כללית משותפת, היא תוכל לנצל הזדמנות היסטורית: להשתתף במחאה הציבורית נגד ההפיכה המשטרית לא משום שהסדר הישן היה הוגן, אלא מתוך תביעה לכונן סדר יום חדש ואלטרנטיבה דמוקרטית מהותית. לא האינדיבידואל הערבי הוא זה שישתתף במחאה, אלא הקולקטיב הערבי-פלסטיני בישראל.

עבד אבו שחאדה הוא חבר מועצת העיר תל אביב יפו ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית שליד מכון ון ליר.