שלוש דרכים – ורק אחת דמוקרטית

קוראים לי מאיר עמור. נולדתי בשנת 1955 בבית החולים "קפלן" ברחובות. חיינו שלוש שנים במעברת חרובית ליד צומת נחשון ומושב טל שחר. ב-1958 עברנו למעברת טבעון. שלוש שנים אחר כך, בשנת 1961, נכנסנו לדירת שיכון של "עמידר" ברחוב הגפן שהיה גם הזית וגם הברושים בקריית טבעון. בבית ההוא נפטרו הוריי. הם קבורים בבית הקברות שאינו רחוק מכאן.

התחנכתי בקריית טבעון. יסודי ב"נרקיסים". תיכון ב"גרינברג". עם סיום התיכון התגייסתי לצה"ל. השתחררתי מצה"ל לאחר שש שנות שירות. סיימתי את שירותי בתפקיד מפקד פלוגה בגדוד 12 של חטיבת גולני. את לימודיי האקדמיים התחלתי באוניברסיטת ת"א. עשיתי שם תואר ראשון ושני. את הדוקטורט קיבלתי מאוניברסיטת טורונטו בקנדה. לימדתי באוניברסיטת קונקורדיה שבמונטריאול-קוויבק עד שנת 2021. חזרתי לישראל לפני שנתיים. אני מדבר אליכם לא רק כמי שנולד וגדל בטבעון אלא כנציג של קולקטיב מזרחי-אזרחי.

בקולקטיב המזרחי אזרחי אנו דורשים יותר דמוקרטיה, לא פחות. אין אנחנו אומרים היום "הלכה הדמוקרטיה" – כי דמוקרטיה מלאה עבור פלסטיניות, מזרחיות, אתיופיות ויוצאות בריה"מ מעולם לא התקיימה כאן. אין לדמוקרטיה זו גם לאן ללכת. אנחנו כאן. בלעדינו אין דמוקרטיה אזרחית. ברגע משברי נוכחי זה יש לראות גם את ההזדמנות לעיצוב אופק דמוקרטי של ממש. אופק שאינו מתרפק בערגה על ימים עברו, אלא כזה המעוניין בשינוי מבני כוח דכאניים שיש בחברה הישראלית לטובת כלל היושבות והיושבים במרחב.

מי לא נמצא כאן? לא נמצאים כאן מזרחים. לא נמצאים כאן פלסטינים אזרחי ישראל. בתרגום לשפה של קריית טבעון: שכונת הגפן לא נמצאת כאן. שכונת גולומב של קריית עמל אינה כאן. השכונות של קריית טבעון אינן נמצאות כאן.

לא נמצאים כאן גם האזרחים הפלסטינים הגרים בבסמת טבעון ובעוזבידאת. על מנת לקיים דמוקרטיה מכילה, קהלים אלה חייבים להיות כאן. האם המסר שעולה מההפגנות כאן מזמין אותם להתכנסות, מאשים אותם במצב או מזניח ומתעלם מקיומם כלא חשובים?

הדרך שבה הלכנו עד עתה היא שהביאה אותנו אל המשבר של עכשיו.

ניסיונה של הממשלה הנוכחית לכונן בישראל משטר אוטוריטרי וההתנגדות רחבת הידיים שניסיון זה מעורר מציבים את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל בליבו של עימות פוליטי תרבותי עמוק. אנו ניצבים על פרשת דרכים היסטורית ודרמטית ההולכת הרבה מעבר לעימות המפלגתי הנוכחי.

אנו חיים בתוך משבר חברתי עמוק. העימות הפוליטי והתרבותי שאנו חווים הם ביטויים ישירים של משבר זה. עימות זה עשוי להכריע מה יהיה אופייה של החברה הישראלית בעתיד הנראה לעין ולדורות הבאים. אי אפשר להתעלם, להכחיש או לדחות את עומקו, היקפו ועוצמתו של משבר זה.

עומדים בפנינו שלושה כיווני התפתחות שונים: האופציה הראשונה היא ריאקציה יהודית לדמוקרטיה ישראלית. פירושה של ריאקציה זו היא מדינה יהודית או מדינת הלכה דתית. האפשרות השנייה היא המשכו של הקיים תחת הכסות והמעטפת הפוליטית של מדינה "יהודית ודמוקרטית". אני קורא לאפשרות זו שמרנות נוסטלגית וסכרינית. האפשרות השלישית היא אופציה דמוקרטית מכילה. היא מסתכמת בהקמתה של רפובליקה ישראלית דמוקרטית שיש לה חוקה, יש לה גבול. מדינה שבה אזרחיה יודעים את חובותיהם וזכויותיהם והמדינה אחראית בפני האזרחים והאזרחיות ונתונה למרותו של שלטון החוק הדמוקרטי. זוהי אופציית התקווה.

דרך ראשונה: ריאקציה יהודית-ישראלית

הדרך הראשונה, הדרך שבה הולכת הממשלה הנוכחית, נעה לאורו של היגיון תיאוקרטי יהודי. עמדה זו מבטאת את מאווייה הפוליטיים של ריאקציה יהודית-ישראלית-שהיא ברובה דתית. ריאקציה יהודית-ישראלית המתנגדת עקרונית לדמוקרטיה ומעוניינת לממש מדינת הלכה בישראל. ניתוח זה נראה כתקף בלי שום קשר ל"חילוניות" ול"ליברליות" של מפלגת הליכוד. ריאקציה יהודית זו היא תולדה של ההיסטוריה של הדת היהודית בחברה הישראלית. עם הכלתה של היהדות כמרכיב קבע בזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נפתח פתח רחב שדרכו התרחבה ההגדרה היהודית של המדינה.

דרך פתח זה נכנסו שני כוחות סוציולוגיים מרכזיים. מחד חרדים ומאידך דתיים-לאומים. היהדות הישראלית אינה דומה ליהדות הגולה. יהודים-ישראלים אינם דומים ליהודים מחוץ לישראל. זהו סוג חדש של יהדות. זהו סוג חדש של יהודים. מעולם לא הייתה מדינה יהודית עם צבא חזק ואופציה גרעינית. היום יכולה להיות מדינה כזו. הריאקציה היהודית אינה מסתיימת בכיבושו של שלטון פוליטי. המלחמה נגד מוסדות והליכים דמוקרטיים פותחת פתח להגדרה פוליטית דתית-גזענית של ההשתייכות ליהדות. ככל שחולף הזמן, שורשים יהודיים של אמונה מתחלפים בטענות גנטיות של בחירה אלוהית. זחיחות מחליפה רפלקסיה עצמית. תחושה של צדקת דרך מפנה מקום ליוהרה פוליטית ולמשוכנעוּת דתית-פנאטית. זוהי תפיסה טוטליסטית. זוהי דרך של מלחמת חורמה.

הפירות של גישה זו הם המשך הכיבוש בשטחים, העמקת וביסוס שלטון האפרטהייד, חיסול הפרדת הרשויות והכנעה סופית של דמוקרטיה ישראלית. פעולות אלה יובילו, באופן שאינו ניתן למניעה, לביצוע פשעים נגד האנושות. סממן של דברים אלה ניתן לשמוע במה שאמר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לפני כחודש: "אני חושב שאת הכפר חווארה צריך למחוק". שר החינוך יואב קיש לאחר ביקור באושוויץ ב-18 באפריל 2023, רק לפני כמה ימים, צייץ: "עם אחד! דגל אחד! מדינה אחת! נזכור ולא נשכח". אלה הם פירותיה הבלתי נמנעים של תפיסת מלחמת החורמה. זוהי המשמעות המיידית של תפיסת על חרבך תחיה.

דרך שנייה: הגמוניה של שמרנות נוסטלגית

הדרך השנייה היא דרכה של הגמוניה המנסה לשמר את המבנה הקיים של מדינה באמצעות הנוסחה של "יהודית ודמוקרטית". מדינה "יהודית ודמוקרטית" היא חוק הברזל של הציונות. הציונות אמורה הייתה לסיים את תפקידה עם כינונה של מדינת ישראל, אבל זה לא מה שקרה. מדינת ישראל לא צריכה עוד ציונות. מדינת ישראל חייבת עוד אזרחות דמוקרטית. הנוסחה של "יהודית ודמוקרטית" הביאה אותנו אל המשבר הנוכחי. המשבר שבו אנחנו חיים ושרויים כעת. חוסר הרצון להתמודד עם אזרחות ישראלית המכילה באופן שווה וחוקי פלסטינים ויהודים מהמזרח התיכון, צפון אפריקה ואסיה הוא אשר הותיר את ההגדרה של "יהודית ודמוקרטית" על כנה. "יהודית ודמוקרטית" אחראית לאי השוויון האתנו-מעמדי בישראל לא פחות ממדיניות הקצאת משאבים מפלה ודכאנית.

הגמוניית השמרנות עסוקה בפוליטיקה של הכחשת אי שוויון חברתי זה. היא מסרבת להכיר בקיומה של הגמוניה של אשכנזיות. הגמוניה זו דוחה באופן אוטומטי את הצורך ההכרחי בשיתוף פעולה עם אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל ואת הכלתם המלאה של מזרחים במסגרת אזרחית ודמוקרטית. שני קווי מדיניות עיקריים אלה מעידים על שמרנותה.

דרך שלישית: דמוקרטיה ישראלית

אל מול שתי הדרכים האלה, עומדת דרך שלישית. דרך שלישית זו תובעת יותר דמוקרטיה, לא פחות. דרך המציעה מסלול יציאה מהמשבר הנוכחי תוך תביעה למימושה של אזרחות ודמוקרטיה ישראליות מלאות יותר. תביעה הנובעת מביטחון דמוקרטי, ולא מפחד דתי, לאומי או חברתי. דרך שאינה מבקשת לחזור לסדר קודם או לצעוד לעבר סדר אנטי-דמוקרטי. דרך שלישית זו מבקשת ללכת קדימה ולהקים ולבסס את הרפובליקה הישראלית הראשונה. רפובליקה ישראלית אשר תנתק את חבל הטבור המחבר אותה לתביעות ציוניות הפועלות נגד אזרחיה הישראלים של המדינה.

דרך שלישית המגדירה, מגדרת ומסתפקת בכך שהחברה הישראלית תקים מדינה דמוקרטית בעלת גבולות ברורים. שלטון חוק ידוע ומקובל. מדינה שבה שלטון החוק האזרחי הוא הכלל הדמוקרטי השליט והיחיד. מדינה שבה  האמונה הדתית של אזרחי המדינה היא עניין פרטי של אזרחים ואזרחיות שווים. מדינה שבה הדת אינה צובעת את מוסדות המדינה וסמליה בגוון בלתי מתפשר. מדינה השואפת להשתית את מוסדותיה על צדק מוסדי הנטוע בתפיסה דמוקרטית של סדר חברתי.

חוקה למדינת ישראל היא תקווה לחברה הישראלית. גבול למדינת ישראל הוא תקווה להסדר של שלום לחברה הישראלית. שלטון החוק במדינת ישראל הוא שטר הביטחון לחברה ישראלית משגשגת. חוקה דמוקרטית ואזרחית למדינת לישראל היא התקווה החדשה לחברה הישראלית.