פנתר שחור קורא את מגילת העצמאות

"מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; מדינת ישראל תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".

הצחקתם אותי. ממש הצחקתם אותי. אני, לפני 52 שנה, ייסדתי את תנועת הפנתרים השחורים, יחד עם החברים שלי. לא זכינו, לא זכיתי, ללגום או לטעום טיפה אחת מהנקודות המופלאות האלו שמופיעות בהצהרה הזאת שפתחתי איתה את דבריי, מתוך מגילת העצמאות.

אז מה עושה פנתר שחור כשהוא מתבקש לדקלם את מגילת העצמאות?

אז אמרתי שזה מצחיק, אבל זה עצוב מאוד. עצוב מאוד.

היום מתנהלות הפגנות, 16 שבועות ברציפות, עכשיו השבוע ה-17, כשהסיסמה הנישאת בגרונם הניחר של המפגינים היא: דמוקרטיה.

מעולם לא נהניתי מהרעיון של דמוקרטיה.

אז עכשיו כשאנחנו נמצאים בשיא המאבק, ואני בטוח שעוד תמשיכו, יש לי הצעה: בואו נפעל ביחד ונממש את הרעיונות המופלאים האלו אחד לאחד, ונקבץ את כל אלו שהתעלמנו מהם, הפנתרים, המזרחים, האתיופים, הפלסטינים, 22% מאזרחי המדינה, ועוד כמה מיליונים של פלסטינים שאנחנו חובטים בהם מבוקר עד ערב.

יש לנו את ההזדמנות.

ב-1971 אנחנו הפנתרים השחורים יצאנו להפגנות, כי ראינו כיצד ההורים שלנו דוכאו, הושפלו, נמעכו, איבדו צלם אנוש, כתוצאה מהאלימות השלטונית. לא ראיתי הרבה מן הקבוצה ההגמונית שבאו להפגין איתנו. מעטים, לא רבים. מי שלא סבלו איתנו לא הזילו דמעה על המכאובים שלנו, לא באו לנחם אותנו.

כאשר השכנים מסבים את הפנים כאילו הם לא רואים את העוול שנגרם לקבוצה אחרת, השלטון מבין שהוא יכול לצעוד הלאה בדיכוי של אותה קבוצה. להכות בנו שוק על ירך. רק כשגם אחרים קמים מול האלימות שנגרמת לקבוצה אחרת מהם, השלטון מבין שלא יוכל להמשיך בדיכוי.

רק עכשיו היה יום העצמאות ויום הזיכרון, והסיסמה "עם ישראל חי" נשמעה מבוקר עד ערב, ועיתונאים חזרו עליה, ואני רוצה לומר: עם ישראל חי בסרט. איפה העם בישראל? מה זה העם בישראל? עם ישראל לא רואה את הדיכוי של מיליוני פלסטינים. מיליוני פלסטינים חיים פה. האם זה עובר ליד ולא נוגע בכל מי שחוגג וחוזר על הסיסמה: "עם ישראל חי"? איפה העם בישראל, האחר?

הייתי מבקש לשנות את הסטנדרטים של השפה, כי יש להם השפעה.

הנה, יש לנו המנון, ובהמנון שרים: "נפש יהודי הומייה". למה לא "נפש אדם הומייה"?

יש לך תהילים, תנ"ך, סידור תפילה, בזה אף אחד לא ביקש לשנות מילה. אבל אנחנו מדברים על מדינה שיש בה אזרחים אחרים, לא רק יהודים. וכשהשפה היא כל הזמן לאומנית, היא מאבדת את האמון שלי כאזרח.

אני בעד המקום הזה ורוצה שהילדים שלי יהיו מאושרים, אבל לא בעד לאומנות.

בצל ימי הזיכרון לשואה ולחללי מלחמות ישראל, אנחנו לא מפסיקים לחבוט זה בזו, מכוח ההרגל האלימות נצרבה בנו, כאילו זה מום מולד שלא ניתן לריפוי!

75 שנה למדינה שחרטה על דגלה, במילות מגילת העצמאות, סבלנות וסובלנות, חופש דת ופולחן, וזכויות אדם ללא הבדל דת, גזע ומין – לכאורה "דמוקרטיה".

אבל מה קרה בפועל אחרי החתימה על מגילת העצמאות, על ידי דוד בן גוריון ושאר השותפים לחתימה?

1. יהודי ארצות האסלאם הורחקו ופוזרו לאורך גבולות מדינת ישראל, אל שטחי הספר והפריפריה.
2. הפלסטינים שנותרו בתחומי המדינה הושמו תחת ממשל צבאי.
3. בפרלמנט התקיימה דמוקרטיה סלקטיבית, "בלי מפלגת חרות ובלי מק"י" (המפלגה הקומוניסטית).
4. בחברה של המדינה החדשה ניתנה עדיפות עליונה למי שהשתייך למפא"י, ונוצר מעין אפרטהייד ודיכוי בליווי מערכת משפט ממושמעת על ידי השלטון.
5. בשנים הבאות התרחשו המרידות המזרחיות: ב-1959 מרד ואדי סאליב, וב-1971 מאבק הפנתרים השחורים מול מפלגת השלטון הכוחנית והאלימה, מאבק הרואי של צעירים משכונת מוסררה בירושלים.
6. בשנת 1977 עיירות הפיתוח והשכונות נתנו את קולם לליכוד, ויצרו את המהפך, ובזכות היהודים מארצות האסלאם הפך מנחם בגין לראש ממשלה, ומה התמורה שקיבלו השכונות ועיירות הפיתוח? בוז, זלזול והתנשאות, ממש כפי שנאמר – אלה הכו אותנו בשוטים ואלה הכו אותנו בעקרבים.

ובחזרה למילה דמוקרטיה – כל יום עיתונאים מביאים לנו נתונים סטטיסטיים על הגזענות ועל האנטישמיות הגוברת בארצות הברית, הידידה הטובה שלנו. ולא שמעתי שנעשה מחקר, או עיתונאי שהחליט לדבר על הגזענות אצלנו פה, בתוך החברה הישראלית. אז אני הייתי רוצה שבתוך העיסוק שלנו בדמוקרטיה עכשיו, נמצא תרופה שתרפא את החולי הרע שהחברה הישראלית נדבקה בו, של גזענות כלפי מזרחים, כלפי אתיופים וכלפי ערבים.

ביהדות כתוב: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", אם אתה מעיר למישהו חזק שפגע במישהו חלש, אל תפחד, אתה לא תחטא בכך, לא תשלם על כך מחיר.

לעומת זאת אם ההגמוניה, אם הקבוצה החזקה, מסובבת את הפנים מול עוול, כשמכים אותי, כשמכים את האתיופי, כשמכים את הפלסטיני, כשמשפילים, כשמרעיבים – ואפילו – כשבן הקבוצה החזקה רואה שאנחנו, בני הקבוצות המדוכאות, לא מסתובבים בבתי הספר שלכם ולא מסתובבים באוניברסיטאות שלכם, אתם צריכים לשאול את עצמכם למה. למה זה קורה.

אז הנה יש הזדמנות היום לשנות את זה, ולהעניק תוכן חדש למילה שנצעקת, ואולי לא תמיד מובנית עד הסוף, דמוקרטיה. כדי שנוכל לספר לדורות הבאים כמה קשה עבדנו כדי לממש את הדמוקרטיה.