זיכרונותיו של היהודי שלא אהב את הקיבוץ

מאמר שפורסם לאחרונה באתר מתרס מאת הכותב מוחמד אל־הג׳ין מתמקד בספר זיכרונותיו של האקטיביסט אלבר אריה שיצא לאור לאחרונה. אל־הג'ין מתמקד בהשקפתו ובעמדותיו של אריה, יהודי מצרי שסירב להגר לישראל והחזיק בעמדה אנטי־ציונית. אלבר אריה, אשר הלך לעולמו ב־2021, היה זקן בניה של הקהילה היהודית במצרים ודמות יהודית מצרית מפורסמת. משכילים רבים – מצרים וערבים – ספדו לו ודיברו בשבחו.

אלבר נמנה עם דור של יהודים שמשורותיו בלטו לוחמי חופש, דמוקרטיה וזכויות אדם. הם פעלו בתוך תנועות שמאל בארצותיהם, בעיקר מפלגות קומוניסטיות בתקופת הקולוניאליזם הצרפתי והבריטי. רובם ככולם היו אנטי־ציונים והביעו תמיכה בזכויות העם הפלסטיני. הם סירבו להגר לישראל וניהלו את מאבקם בארצות המולדת שלהם. כולם עברו חוויות קשות של רדיפה ומעצר, הן תחת שלטונות הכיבוש הזר והן תחת המשטרים הערביים שקמו מאוחר יותר. בין דמויות אלה ראוי לציין את אברהם צרפתי ממרוקו שריצה 17 שנה במעצר תחת שלטון חסן השני בשל פעילותו הפוליטית; ג׳ורג' אדה שהיה פוליטיקאי תוניסאי, איש האיגודים המקצועיים ומנהיגה לשעבר של המפלגה הקומוניסטית התוניסאית; אדמונד אלמליח, אינטלקטואל וסופר יהודי-מרוקאי וראש התנועה הקומוניסטית המרוקאית, שעבר לצרפת בשנת 1964 ושם כתב סיפורים קצרים על התרבות היהודית-ערבית שנעלמה עם עזיבת היהודים את מרוקו; המשורר ציון אסידון המתגורר בגלות בצרפת ואחרים.

למרבה הצער דמויות כאלה נעלמו מהנוף במדינות ערב, שהיו בהן קהילות יהודיות ותיקות במשך מאות ואלפי שנים. כמיליון יהודים חיו בארצות המוסלמיות עד 1948, אולם עם הקמת מדינת ישראל התלבו מתחים בין יהודים למוסלמים בארצות ערב, ושליחי התנועה הציונית פעלו בקהילות היהודיות כדי לגרום להגירת היהודים לישראל. פעילות זו זכתה לתמיכה ולסיוע של בריטניה ושל ארגונים ציוניים בארה"ב. נוסף על כך, מדיניות השלטונות המקומיים בארצות ערב תרמה באופן ישיר וגם בעקיפין לעזיבת המוני היהודים ולהגירתם לישראל.

1944: ביקור ראשון בישראל

הקהילה היהודית במצרים התקיימה ברצף כ-2500 שנה. עד שנת 1948, ולפני כיליונה הסופי של הקהילה, חיו במצרים כ־80 אלף יהודים. 75% מהם ספרדים, 15% אשכנזים והשאר קראים. הסיפור של אלבר אריה הוא סיפורה של מצרים במאה השנים האחרונות, שנים שהתאפיינו בתהפוכות ובתמורות מרחיקות לכת. אלבר אריה נולד בקהיר בשנת 1930 לאב יהודי ספרדי ולאם אשכנזייה ממוצא רוסי. הוא גדל בחיק משפחה חילונית שלא הקפידה על מצוות הדת. קורות חייו שזורים באירועים מכוננים בהיסטוריה של מצרים תחת שלטונם של מלכים ושל נשיאים מצרים שונים – החל במלך פואד וכלה בא־סיסי.

הקשר של אלבר אריה לפלסטין התחיל עם ביקורו הראשון בארץ ביולי 1944. הוא טס עם בני משפחתו משדה תעופה אל־מזה שבמצרים במטוס קטן של חברת התעופה המצרית. הטיסה נמשכה כשעתיים והמטוס נחת בשדה התעופה לוד. משם לקחה המשפחה מונית ונסעה לירושלים. בעל סוכנות הנסיעות שארגן את הנסיעה של בני המשפחה היה יהודי, ונהג המונית שעבד אצלו היה פלסטיני. היחסים בין שניהם היו טובים לפי עדותו של אלבר.

בספרו אלבר אריה מעלה את הרשמים שלו מסיוריו בירושלים. הוא מספר כי שררו יחסי עוינות ניכרים בין השלטונות הבריטיים לארגונים הציוניים – האצ״ל והלח״י בהנהגת מנחם בגין ויצחק שמיר, לימים ראשי ממשלה בישראל. מאוחר יותר היו ארגונים אלה אחראים לפיגוע התופת שביצע האצ"ל במלון המלך דוד ב־22 ביולי 1946. בפיצוץ נהרגו כתשעים אנשים ונפצעו 45.

אלבר מספר כי למרות האווירה הרוויה במתח בירושלים, סיירה המשפחה וביקרה במקומות שונים בעיר. היא סיירה בחלק המערבי של העיר, שהיה אז כה קטן בשטחו עד שנדמה היה כאילו הוא רחוב אחד ארוך בשם בן יהודה. בני המשפחה ביקרו גם בשכונות הערביות ובעיר העתיקה, באוניברסיטה העברית ובבית החולים הדסה, שם ציין אלבר שראה חולים ומטופלים מצרים ומוסלמים. הוא ביקר גם במשרדי הסוכנות היהודית ונפגש עם אלעזר קפלן, ממנהיגי התנועה הציונית.

הביקור נמשך כחודש. המשפחה נסעה בכביש הראשי במישור החוף והגיעה עד נהרייה שתושביה דיברו גרמנית, כפי שאריה מספר. אכן, המהגרים הראשונים שהגיעו למקום היו ממוצא גרמני והשתייכו למעמד הביניים, והיישוב הוקם על אדמה שנרכשה ממשפחת טואיני הלבנונית. המשפחה ביקרה גם בתל אביב, שהייתה עיר קטנה והתגוררו בה רק יהודים, ולצידה יפו שהייתה מאוכלסת בתושבים ערבים. לעומתן, חיפה הייתה עיר מעורבת שהתגוררו בה יהודים, ערבים ואנגלים.

הקיבוצים: השתלטות על אדמות פלסטינים

מאוחר יותר, לאחר ששב אלבר אריה מביקורו הראשון בפלסטין, הכיר יהודי ממוצא אוסטרי שהתגורר בקהיר בתקופה ההיא. שמו של האיש היה הנס והוא הציע לאלבר ״רעיון מטורף״ כהגדרתו – שייסעו יחד שוב לפלסטין כדי לבקר בקיבוצים וללמוד מה עושים שם היהודים. אלבר מספר שהייתה להנס מטרה נוספת: הוא ביקש לשכנע את ארתור שוורץ, מכר יהודי ציוני שלו שנסע מאלכסנדריה להתגורר בקיבוץ, לחזור למצרים.

בשנת 1945 נסעו אלבר והנס ברכבת ממצרים לפלסטין. הנסיעה מתחנת הרכבת בקהיר עד לתחנה בלוד נמשכה 12 שעות. הרכבת הייתה איטית ועצרה בתחנות ביניים בקנטרה, בעריש ובעזה. בלוד החליפו רכבת ונסעו לחיפה, שם המתין להם רכב של הקיבוץ.

אלבר לא התרשם מחיי הקיבוץ. הוא כתב כי התיישבות שיתופית זו נועדה להשתלט על אדמות הפלסטינים ובהמשך ליצור בסיס לפעילות צבאית. הוא ציין שהקיבוצים מתקדמים מבחינה חקלאית ושהחיים בהם מתנהלים בשיתופיות מלאה עד כדי היעדר פרטיות. לדבריו, הם חיקו את השיטה הסובייטית, ומכיוון שלא היו בקיבוצים חיי פנאי ולא חיים תרבותיים, אפילו היהודים הציונים שהגיעו מקהיר ומאלכסנדריה עזבו אותם בסופו של דבר. אחרי מסע שני זה לפלסטין עם חברו הנס השתכנע אריה שמקומו אינו שם, ודעותיו האנטי-ציוניות הלכו והעמיקו.

יותר מעשור בכלא, האשמה: קומוניזם

אלבר התייחס בהרחבה לתקופת מעצרו בכלא, שנמשכה אחת עשרה שנים באשמת השתייכות למפלגה הקומוניסטית. הוא הגדיר אותה כיפה וכעשירה ביותר בכל קורות חייו. בכלא נפגש אלבר עם אנשים מכל הגוונים והמעמדות: אנשי פשע, פוליטיקאים, אנשים מן השורה שביצעו עבירות קלות וכן הקצינים והסוהרים בבתי הכלא. הוא תיאר את החיים שם כהשתקפות של חיי החברה מחוץ לכותלי הכלא, מלבד שלילת החירות כמובן.

אריה שרטט תמונה מסקרנת של קשרים בין העצורים: ״מערכת היחסים בתוך כלא טורה הייתה מגוחכת ובלתי מובנת. היהודים הקומוניסטים בכלא סירבו לקיים קשרים עם היהודים הציונים, ואילו האחים המוסלמים לא ראו פסול בקשרים כאלה. האסירים הפלסטינים דחקו בקומוניסטים להזדהות עם היהודים הציונים שהוכו בידי הסוהרים. הפלסטיני שהאיץ בקומוניסטים לנקוט עמדה נגד הכאתם של חברי פרשת לבון הוא חסן אל־ג׳באלי. כאשר הוא שוחרר, יצא לעזה והצטרף לתנועת ההתנגדות. הוא מצא את מותו בידי סוכני מוסד בביתו בשנת 1967. זו עדות להיסטוריה״.

הכלא היה גם מקום מפגש לקבוצות שונות שהואשמו בקשרים עם ישראל – קומוניסטים, האחים המוסלמים, פלסטינים ויהודים. למרות השונות, נראה כי הצרה המשותפת אילצה את האסירים בני הקבוצות השונות להתקרב זה לזה. ייחודיות היחסים בין הקבוצות העצורים השונות עולה מתיאוריו של אריה. נראה אפוא כי חרף התנגדותם של האחים המוסלמים לציונות, הם היו מעוניינים בקשר עם חברי החוליה היהודית של פרשת לבון, שישבו איתם בכלא אל־ווחאת באותה תקופה. מהדי עאכף, שלימים נבחר למנהיג תנועת האחים המוסלמים במצרים, העיד על מקרה שהתרחש בעת שהייתו בכלא: באחת הפעמים שבהן עונה קשות והיה מוטל על האדמה כמעט גוסס, ניגש אליו רוברט דסה, אחד האסירים המואשמים בפרשת לבון, הגיש לו כוס מים, וכך למעשה ניצלו חייו. מאוחר יותר אמר עאכף: "תראה מה עשה לי אלוהים! הוא שלח לי יהודי כדי להציל את חיי".

אנטי ציוני, אך גם נגד חרם מוחלט

עורכת זיכרונותיו של אריה, הנד מוכתאר, שעבדה במחיצתו במשך שנה וחצי מציינת כי קורות חייו דומים לאלה של מנהיגי התנועה הלאומית במצרים שישבו עימו בכלא כדוגמת סלאח חאפז, שריף שחאתה ורפעת א־סעיד, אלא שיהדותו העניקה ממד מיוחד לסיפורו. לדבריה, אריה היה נחוש בדעתו להישאר במצרים למרות מעצרו. הוא נאבק נגד הקולוניאליזם והציונות ודחה כל הצעה לעזוב את מצרים חרף הלחצים והפיתויים.

מוכתאר מציינת כי למרות התנגדותו הנחרצת לציונות אריה לא ראה בעין יפה את מדיניות הטלת החרם המוחלט על כל דבר הנוגע לישראל. הוא טען שחיים בישראל מתנגדים לציונות שאיננו מצליח להגיע אליהם; שיש יהודים שברחו מגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה ולא מצאו מקום להגר אליו מלבד ישראל. יתרה מזאת, אריה התנגד לפעולות נגד האזרחים הישראלים והעריך כי פעולות כאלה פוגעות בתדמית הפלסטינים בדעת הקהל העולמית.

אלבר התאסלם בשנת 1966 כדי שיוכל להתחתן עם סוהיר שפיק. לדברי מוכתאר, בניגוד לשמועות שמפיצים חוגים אסלאמיסטיים, לא הייתה לו כל מטרה אחרת בעשיית צעד זה. הוא היה מצרי גאה שאהב את מולדתו.

דמויות יהודיות כמו אלבר אריה ואחרות אינן היחידות שהרימו קול נגד הציונות ונגד מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן. גם בין היהודים שהיגרו לישראל יש שאזרו עוז ונאבקו למען צדק לעם הפלסטיני. אומנם השפעתם עדיין שולית במובן מסוים, אולם יש לפעול ללא לאות כדי שמחנה זה יתבסס ויתחזק לשם השגת המטרה הנכספת של המאבק הפלסטיני.

ע'אזי אבו ג'יאב כותב ומתרגם ב"פרויקט אופק" מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת.