השד הפסיכולוגיסטי והעוול ההיסטורי

"איך הפכו התמיכה ב'רפורמה המשפטית' והמחאה נגד 'המהפכה המשטרית' למופע בלהות של השד העדתי?", כך שאלה כותבת מאמר באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה. בתגובה, נשלח מכתב תלונה שעליו חתומים אנשי אקדמיה, פעילות חברתיות, אנשי ונשות תקשורת, חינוך ורוח ואף ח"כ עופר כסיף. במכתב דורשים הפעילים להסיר לאלתר את המאמר הפוגעני מן האתר, לאחר שהצעה של פרופ' מאיר עמור לפרסם באתר המכון מאמר תגובה הכולל תיקונים נדחתה.

האקטיביסטית סיון תהל, הנמנית עם החותמים על המכתב: "אין בקבוק דמיוני, ושום אפליה ממסדית לא מתרחשת בדרך מקרה. ישנה מציאות מתמדת של התמודדות עם עוולות איתם מסרבת להתמודד ד"ר בלאנדר באופן עקבי, תוך אמירות כלליות ומכלילות במקום להציע ידע ומורכבות".

אנו מביאות את גרסתו המלאה של מכתב התלונה שנשלח למכון:

***

אנו, אזרחים ואזרחיות, פעילים ופעילות, אנשי ונשות אקדמיה ותקשורת, פונים אליכם בדרישה להסיר לאלתר מאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה את מאמר הדעה של ד"ר דנה בלאנדר, עובדת המכון. המאמר, שפורסם בתאריך 13.4.2023, מתעלם מהמחקר ההיסטורי והסוציולוגי ומחליף אותו בעמדה פסיכולוגיסטית שמשלבת בורות וגזענות. במאמר נעשה שימוש בהכללות בלתי מבוססות; הכפשה והכתמת כלל אוכלוסיית יוצאי ארצות ערב והאסלאם (״מזרחים״), ושימוש בפרקטיקת ה"גזלייטינג" לצורך הצגת תפיסת מציאות המבטלת עוולות היסטוריות ועכשוויות במסווה של מאבק לשם "הדמוקרטיה".

פוגענותו של המאמר מתחילה כבר בכותרתו: "השתלטות השד העדתי על השיח ביחס לתכנית לוין-רוטמן מחייבת חשבון נפש", עם הבחירה בביטוי שד עדתי, שחוזר על עצמו עוד פעמיים בהמשך. בפסקה הראשונה, תוהה הכותבת כיצד הפכו התמיכה וההתנגדות ברפורמה ל"מופע בלהות של השד העדתי". לאחר מכן היא מציעה ש״הבקבוק של השד העדתי נפתח״ באופן מקרי. כך, ההתנגדות למחאה כנגד ההפיכה המשטרית נצבעת על ידי הכותבת בצבעים ברורים, והם מסמנים אוכלוסייה אתנית מוגדרת שמייצרת סיוט פוליטי.

לשם ההשוואה, אנו מניחים ומניחות כי מאמר שמשתמש במונחים כגון "השד הפמיניסטי", "השד הפלסטיני" וכיוצ״ב לא היה מתפרסם באתר המכון. מדוע אם כך ניתן לעשות זאת ביחס ליוצאי מדינות ערב והאסלאם? הפיכת עובדות אמפיריות מגובות מבחינה מחקרית לפנטום היא פרקטיקה שאין לה מקום בדיון על חיזוק וקידום תרבות שיח דמוקרטית, על אחת כמה וכמה תחת אכסניה של "המכון הישראלי לדמוקרטיה".

בלאנדר טוענת ״שמקומה של העדתיות בפוליטיקה הישראלית הוא אניגמה שטרם פוצחה״, וממשיכה לשאול: כיצד מזרחים מעידים על תחושות שלפיהן הם אזרחים מסוג ב׳? היא מסתמכת על הסקרים שעורך המכון מדי שנה, שמראים לטענתה שלפי הציבור המתח העדתי נתפס כפחות נפיץ ממתחים חברתיים אחרים. ייתכן שאלו הממצאים כאשר מדובר בסקרים, אלא שתפיסה מתודולוגית מורכבת יותר, כפי שקיימת במדעי החברה, הייתה מציעה שגילוי מתחים בחברה מצריך שיטות נוספות, אמפיריות לא פחות, אינטימיות יותר, כגון ראיונות מובנים וחצי מובנים. רפלקסיביות ביחס לנשאלים הייתה יכולה לאפשר תובנות נוספות שבכוחן לענות על תהיות הכותבת.

על כן, תמוה שמכון מחקר מרכזי בישראל, המתיימר לייצג את החברה הישראלית כולה, בוחר לפרסם מאמר דעה המשליך על אוכלוסייה שלמה ומאפייניה לכאורה, ואינו נשען על מחקרים רלוונטיים, או על דברי חוקרים וחוקרות מומחים בתחום. מאמר, המבטל מערך אמפירי-מחקרי, ומוחלף על ידי הכותבת בתחושות.

חשוב מכך: הכותבת מייצרת דה-לגיטימציה לעובדות שמוצגות ומנותחות כבר עשרות שנים במחקרים אמפיריים המצביעים על צורות שונות של אפליה ודיכוי. במקום לשאול כיצד חברה דמוקרטית מקשה על חברים וחברות מקרב הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בישראל לסגור את הפערים מול יוצאי אירופה-אמריקה בניהול קרקעות המדינה, בדיור, ובמשרות הכוח בשדה המשפטי והאקדמי, הכותבת מתמקדת בתחושות וברגשות שלהם, ומניחה שהתשובה נמצאת שם, ולא במציאות החברתית. יתרה מכך, הכותבת מתנסחת בצורה לעגנית, בכותבה "אי אפשר שלא לחייך לנוכח הפרדוקס הטמון בתמיכה של ישראל השנייה בקידום הרפורמה ממדרשו של פורום קהלת". השמחה לאיד של בלאנדר משולבת בהפיכת כלל הציבור המזרחי למקשה אחת, תוך התעלמות מהשיוך האתני של הנהגת פורום קהלת, ובעיקר מהתמיכה הרחבה בו מצד המתנחלים והחרדים האשכנזים.

עוד הכללה גסה ובוטה שמנוגדת למחקר ההיסטורי והסוציולוגי הביקורתי ניכרת מדבריה כאשר היא כותבת: "באופן מעניין, "מרד המרוקאים… נולד דווקא בליבוי וליווי השמאל הרדיקלי, כך שבדרך הטבע, לולא האנטגוניזם של יוצאי צפון אפריקה המוצדק בחלקו למפא"י, היה סביר יותר שמעמד הפועלים… יזדהה עם מסרים יותר מעמדיים, "שמאלניים" של סולידריות חברתית, שוויון, צדק חלוקתי".

נדמה שהכותבת לא מצליחה לגבש דעה נחרצת, האם מזרחים רק "מרגישים" שהם סוג ב' או שהם באמת כאלו ("מעמד הפועלים"). חשוב מכך, עיון במחקרים על מחאות חברתיות במעברות בשנות החמישים המוקדמות, בוואדי סאליב (1959) ובנמל אשדוד (1966) דווקא מלמדים ש״מרד המרוקאים״ לא נדרש כלל לליבוי או ליווי של תנועות שמאל. אדרבא, המחאות לעיל התוו את הכיוונים והמטרות של המחאה השמאלית-מעמדית בישראל לאחר מכן. בהתאם לכך, גם המחקרים על הפנתרים השחורים מצביעים על כך שמי שהגדיר את המאבק השמאלי היו הפנתרים בעצמם. בלעדיהם, לתנועת השמאל הקטנה של מצפן לא היו הדים. אנו מציעות ומציעים לעיין בחומרים כתובים והיסטוריים (למשל גיליונות 12-13 של כתב העת תיאוריה וביקורת) בטרם כתיבת קביעות בלתי מבוססות מסוג אלו. אחרת, אנחנו עדים לעיוות היסטורי המסייע בהכחשת העוול, הכחשה שהיא אקט אלים לא פחות מן העוול עצמו.

מאבקם של מזרחים ומרוקאים, בפרט ב"מרד ואדי סאליב", וכן מאבקם של הפנתרים השחורים – מבין המאבקים הגדולים והמוצדקים שידעה המדינה, היו בראש ובראשונה מאבקים סולידריים לשוויון חברתי, שהגיעו "מלמטה" וגבו מחירים כבדים מאותו מעמד הפועלים עליו בלאנדר מתיימרת לספר.

בהקשר הזה חשוב ללמוד על המתרחש בשכונות שבהן רוב מוחלט של יוצאי מדינות ערב והאסלאם, הנתונים לפינויים כפויים בתל אביב-יפו בניהול רשויות ״שמאל״ ליברלי. חשוב גם ללמוד על  מאבקים עבור צדק למשפחות של חטופי תימן מזרח והבלקן, למאבקים על פתיחת המשאב הציבורי של נחל העאסי לציבור האזרחים וכן על הפינויים הכפויים של יוצאי ארצות ערב והאסלאם מהדיור הציבורי ברחבי המדינה. אפשר לנסות לבחון באופן אמפירי את זהותם המעמדית והאתנית של התומכים והמתנגדים העיקריים למאבקים אלה. מומלץ גם להשוות בין המאבקים ב-75 השנים האחרונות ולבחון, שוב, את הקשר בין המעמדות הנאבקים – אז והיום – ואת המסרים שהם מובילים. אנחנו טוענים שאת המאבקים המעמדיים והדמוקרטיים הללו מנהלים דווקא מי שבלאנדר מזהה כ״שדים״ שמייצרים תסריטי בלהות. לרוב, אותו מעמד פועלים הנלחם עבור מסרי שוויון ודמוקרטיה לכולם, עומד במאבקים אלו לבד, והם חושפים את היותו סוג ב'.

אלא שבניגוד לטענתנו האחרונה, ובמקום בדיקה אמפירית מושכלת, הכותבת (פסיכולוגית קלינית במקצועה) מגזיעה קבוצה אזרחית שלמה. היא מאבחנת אותה כבעלת "חשיבה מסוג אחר, קורבנית, קונספירטיבית וקסנופובית", רואה "צל הרים כאנשים" עם מנטליות סמכותנית שאינה יכולה "להכיל מורכבות ואחרות", שאחראית על הזדהות אנטי דמוקרטית במהותה עם ראש ממשלה שמקדם הפיכה משטרית. בלאנדר מאשימה ומניחה על כלל אוכלוסיית יוצאי ארצות ערב והאסלאם את השנאה בחברה הישראלית: שנאת בג"ץ, רופאים, עורכי דין, טייסים, הייטקיסטים, אקדמאים ועוד בעלי מקצועות חופשיים וכן את השירות הציבורי בכללותו.

בניגוד למה שעשתה הכותבת, אנחנו לא מציעים לערוך לה ניתוח פסיכולוגיסטי, עם ״השלכות״, ״התקות״ וכיוצ״ב. במקום זאת, אנחנו דורשים להוריד את מאמרה הרצוף קביעות חסרות בסיס, מכלילות וגזעניות. יש לציין שלאחר פרסום מאמרה של הכותבת, פרופ' מאיר עמור מהקולקטיב המזרחי-האזרחי פנה אל המכון הישראלי לדמוקרטיה וביקש לדון עימם בנושא. בתגובה לקונית, המכון הפנה אותו לכותבת.

דווקא בעת הזו, בה המילה דמוקרטיה מככבת, תקופה שבה נעשה שימוש ציני מטעם גורמים פוליטיים מימין ומשמאל בכאב היסטורי ועכשווי של המאבק המזרחי לדורותיו, תפקידו המרכזי של המכון הישראלי לדמוקרטיה כמנגנון שנלחם על שיח ודיון דמוקרטיים רציונליים, מחייב אתכם למנוע פרסום של עמדות גזעניות.