האונס בשמרת לא שינה אותנו כחברה

השבוע הלכה לעולמה יעל גרינברג, קורבן האונס הקבוצתי בשמרת, והיא בת ארבעים ותשע. כשנאנסה הייתה רק בת ארבע עשרה וחצי. לאחר האונס התלוננה גרינברג כי קבוצה של צעירים (מרביתם לא היו אז כלל תושבי הקיבוץ) אנסו אותה במשך כמה ימים, ובעקבות תלונתה הוגשו כתבי אישום נגד שמונה נערים בבית המשפט המחוזי בחיפה אך הם זוכו על ידי השופט מיכה לינדנשטראוס. זיכויים הביא לסערה גדולה בציבור הישראלי שבגינה ערערה הפרקליטות לבית המשפט העליון, וזה הפך את ההחלטה והרשיע ארבעה מהנאשמים – נדב ביטון, אריק חזון, אופיר בארי וצפריר צביסון. לאחר מכן הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, שם נגזרו על הארבעה (אלו היו כבר בגירים בעת מתן גזר הדין) תקופות מאסר של 12 עד 15 חודשים לכל אחד.

ילדה אחת בת ארבע-עשרה אל מול קבוצה של נערים חווה אונס ארוך ומתמשך במשך כמה ימים. הם אונסים אותה בחדר חשוך, במפעל שבקיבוץ, בחוף הים או במושב הסמוך. והם אונסים אותה פעם אחר פעם. ואחרי שפוטרים אותם מ"חוסר עניין לציבור", ואחרי זיכוי שערורייתי, הם בסופו של דבר מרצים תקופות מאסר מגוחכות וממשיכים יפה בחייהם.

ילדה אחת בת ארבע עשרה. הבת שלי בת ארבע עשרה. מדי פעם, כשהיא לא שמה לב, אני מתבונן בה מהצד – איך נפשה השברירית הולכת ומתעצבת אט אט לכדי נפש איתנה הלומדת לקבל את עצמה בתוך גוף מתבגר. נערה שלומדת כיצד להתהלך כאישה בעולם שעדיין נשלט במידה רבה במבט הגברי. מה עובר בראשה של ילדה בת ארבע עשרה בעולם של גברים? אילו סערות מתחוללות בנפשה הצעירה? כיצד היא רואה את עצמה? כיצד היא תופסת את גופה? כיצד מתבוננים בה הנערים שבכיתתה? ומה עובר בראשם של גברים זרים כשהיא חולפת על פניהם ברחוב?

זוגתי ואני מתבדחים מדי פעם על חרדותיי מהיום שבו אתעורר בוקר אחד ואפגוש במטבח גבר שאינני מכיר, שישאל אותי איפה יש סוכר. אני מודה, אני חרד מעט מהיום הזה. אני לא צריך להיות חרד מהיום הזה, אבל אני חרד ממנו. אני יודע למה. אני חרד מהגבר הזה שעלול לפגוע בבת שלי ולו רק על שום האפשרות שלא יראה בה כבת אדם. אני חרד, כי אני מכיר את הגברים האלו. אני מכיר אותם מצוין, משום שאני ורבים מבני דורי, ילידי שנות ה-70 המאוחרות, היינו לא אחת גברים כאלו: באיך שהתבוננו. באיך שדיברנו. באיך שהבנו. לשמחתי אני כבר לא הגבר הזה היום; עשיתי לא מעט עבודה, ואני מנסה לבדוק את עצמי כל הזמן. איך אני מביט, איך אני חושב, איך אני מדבר. לא תמיד זה מצליח, ויש לי עוד עבודה לעשות. אבל אני בדרך לשם.

אני בדרך כי אני חייב את זה לילדים שלי, לילדות על הכדור הזה שיישארו כאן אחרי. כי העולם שם בחוץ רק נהיה אכזר יותר, והכלים מתוחכמים ומסוכנים יותר. בשמרת של לפני שלושים וחמש שנה לא היה אינטרנט, לא היו מכשירים ניידים עם מצלמות משוכללות, לא היו אפליקציות ורשתות חברתיות. היום זה כבר סיפור אחר לגמרי: יש חלאות שמתעדים את מעשיהם; ויש כאלו שסוחרים בטלגרם בתיעודים הללו; ויש שאורבים לטרף באפליקציות היכרויות; ואין לדעת אילו סכנות טומנת בחובה הבינה המלאכותית בעתיד הנראה כבר לעין.

זו מלחמה, אבל יש מה לעשות. צריך לדבר. וצריך להסביר. וצריך ללמד; בדיוק כמו שמסייעים לתינוק בצעדיו הראשונים, כך יש לסייע לילדים ולנערים צעירים עם האופן שבו הם מביטים בעולם. כי גם בחברה ה"מתקדמת" שלנו יש בכל רגע נתון מישהי שם בחוץ שבוחרת בדרך הארוכה רק בגלל שהיא מוארת יותר, ושאף פעם לא מרגישה בטוחה לגמרי כשהיא ברחוב לבדה. ויש מישהי שם שלא זזה בלי גז פלפל. ויש מישהי שאוהבת מידי פעם לשתות יין אבל לעולם לא תזמין לעצמה כוס במסיבה מחשש שישימו לה משהו בפנים. ויש מישהי שתלבש חולצה ארוכה לעבודה גם כשחם נורא שם בחוץ, רק כדי שלא יסתכלו עליה. כי גם בחברה ה"נאורה" שלנו יש שם איפשהו מישהו בחוץ שחושב על אישה כעל חפץ. ויש שם איפשהו חבורה של גברים שחושבים כבר איך לטשטש איזו בחורה, ואיך לתמרן איזו נערה צעירה ותמימה לעשות דברים שהיא לא רוצה לעשות, ואיך להלך עליה אימים כדי שלא תספר. כי ממש עכשיו, בזמן שהמילים האלו נכתבות, יש מישהי שם בחוץ שעוד לא יודעת שהיא הקורבן הבא.

קראתי איפשהו שהחיים האירו פנים לאנסיה של גרינברג. הם נשואים והורים לילדים, וחלקם עושים יפה לביתם. מנגד נגזרו על יעל חיים קשים מנשוא; היא נאבקה בכל כוחה באירוע שצילק את נפשה, והשבוע היא מתה כשהיא בת ארבעים ותשע בלבד. האם למדנו משהו מהאונס המחריד שעברה יעל, והעולם הפך מאז למקום בטוח יותר עבור נשים? האם התפתחנו כחברה? האם גדלנו כבני אדם? ואם היה האונס בשמרת מתרחש היום כפי שהתרחש אז – האם היינו מזועזעים ממנו באותה המידה? המציאות מוכיחה שיש לנו עוד הרבה מאוד עבודה לעשות.

ד"ר יונתן אילן הוא מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן