חביבה מסיכה: חיי הזוהר והסוף הטראגי

מי את, חביבה מסיכה? אישה עצמאית, יוצרת כריזמטית שהקדימה את זמנה, או עוד קורבן של המקום והזמן שבהם חיית? מה אנחנו יודעים על העולם התרבותי שפעלת בו לפני מאה שנה, מה אנחנו יודעים על התיאטרון, על המוזיקה, על השפה?

כשנתקלתי לראשונה בתמונתה הרגשתי שהיא מהלכת עליי קסם מוזר: אולי בגלל מבטה המתריס, או יופייה האפל שהזכיר לי את נשות השבט שלי. סבי, בן דורה, סיפר לי עליה: "כולם, גם יהודים וגם מוסלמים, אהבו אותה. ובסוף מסכנה, מימוני הזקן שרף אותה".

מאוד רציתי לכתוב את הסיפור של השחקנית שנולדה ב-1903 ונרצחה ב-1930, אבל לא העזתי. חשבתי שהיא גדולה עליי בכמה מידות. אמנם הוריי נולדו בביזרט שבצפון תוניסיה, כמו הוריהם והורי־הוריהם לפניהם, אבל הקשר שלהם לעולם התרבותי שפרח שם בתחילת המאה העשרים היה קלוש ביותר שכן הם כבר היו ספוגים בתרבות הקולוניאליסטית הצרפתית, ובקושי ידעו את השפה היהודית־ערבית שבה דיברו הוריהם.

קיוויתי שיום אחד אדע מספיק כדי לכתוב את סיפור חייה. אבל לבורות, כפי שאמר איש חכם אחד, אין סוף. אלמלא פגשתי את ד"ר צביה טובי ואת פרופ' יובל־יוסף טובי עוד הייתי ממתינה. בשנת 2021 יצא לאור ספרי "חלון לים של נצרת", שהוא מעין ממואר משפחתי מורחב הנע על ציר תוניסיה־צרפת־ישראל. בני הזוג טובי, מומחים בעלי שם לחקר קהילות ישראל, קראו את ספרי והזמינו אותי לבקר בביתם. כמו במערת הקסמים של אלאדין הם פתחו בפניי שער לאוצרות בלומים שלא יסולאו בפז, שנאספו, נרכשו, קוטלגו ונחקרו במשך עשרות רבות של שנים על עולמם העשיר, התוסס והרבגוני של יהודי הקהילות הצפוניות בתוניסיה, שמרביתם הגיעו לצרפת, ושם נעלמו בעולמם החדש.

הם אמרו לי לקפוץ למים תוך שהם מלווים אותי כמעט מדי יום, שולחים לי אינספור מאמרים, צילומים, מראי מקום, ציטטות מעיתונים היסטוריים, קטעי מוסיקה ושירים. קפצתי לתוך ההרפתקה המטלטלת והתובענית והזאת, בעיניים פקוחות ועצומות לסירוגין: פעם כדי ללמוד ופעם כדי להקשיב – לקולי, לקולה המתרקם של הגיבורה שלי. הדרך הטובה ביותר שמצאתי היתה לכתוב רומן המורכב משיחות שקיימתי אִתה במחשבותיי, סיפורים שהיא הסכימה לחשוף ושיחות עם דמויות אחרות שאהבו או באו אתה בחשבון.

אבל הרגשתי שכתב היד הזה עדיין לא נכון מספיק. לפני שנה, במאי 2022, יצאתי למסע ראשון בארץ הולדתם של הוריי כדי להתחקות אחר עקבותיה של הגיבורה שלי, שנותרו או נמחקו עם הזמן.

מצאתי שבניגוד לכל מה שידוע לנו על הזמנים והמרחב, חביבה מסיכה היא זו שקבעה את הכללים כשעלתה להופיע על הבמה כזמרת עממית או כשחקנית ראשית בתיאטרון המוניציפלי של תוניס: היא שהחליטה כמה ישלמו לה (אף שקיבלה תשלום גבוה ביחס לשאר), איפה תופיע (ואם לא הסכימו – הקימה לעצמה תיאטרון) ובאיזה תפקיד (גבר או אישה). היא הופיעה על במות במרחבי הלבאנט וגם בניס, קאן, פריז וברלין. היא התחבבה על פיקאסו ועל קוקו שאנל ובכל מקום ליוו אותה עדת מעריצים "אסכר איל ליל" – ששמרו על צעדיה מפני צרות.

ולמרות זאת, היד הנקמנית, הקנאית, השיגה אותה.

לפי הסופרת הפמיניסטית דיאנה ראסל, רצח נשים נמצא בקצהו של רצף מעשי אלימות אחרים – אלימות מילולית, כלכלית ופיזית. חביבה הייתה אישה חזקה בעולם שתפס נשים כחלשות, כנזקקות לחסותם של גברים כדי לשרוד. אולי התפאורה השתנתה, אבל ההצגה נמשכת. מעשי הדיכוי, האלימות והרצח נמשכים למרבה הזוועה מדי יום בכל מקום בעולם. מתחילת שנת 2023 נרצחו בישראל 23 נשים, 3 מהן בחודש האחרון. רצח נשים הוא מחלה ממארת בחברה שמבקשת לשמר את דיכויין. באין הגנה מספקת מרשויות החוק, חובה עלינו האזרחים לפקוח עיניים, לאפשר מרחב ציבורי בטוח יותר ולהתריע בכל דרך מפני הנרצחת הבאה.

יהי זכרה של חביבה מסיכה השראה לכל אישה יוצרת, פועלת ומחוללת בעולם.

***

10% מכלל ההכנסות מההדסטארט "חביבה" שמסתיים ב-28.5.23 ייתרמו לפורום מיכל סלה – הצלת חיים ומניעת אלימות כלפי נשים באמצעות חדשנות וטכנולוגיה.

ד"ר נטלי מסיקה היא ארכיאולוגית ומתעדת מבנים לשימור. כתבה את "אדמה שחורה" (דופן, 2008) ואת "חלון לים של נצרת" (טפר, 2021). "חביבה" ספרה השלישי עומד לצאת בחודש יוני בהוצאת פרדס.