השאלון עם נעמי שלוש

"פרחה אקדמאית", ספרה של נעמי שלוש, הוא מקבץ של סיפורים קצרים שבמרכזם עומדת נטלי שגדלה בעוני בפריפריה והצליחה לשדרג את מעמדה החברתי דרך האקדמיה והשכלה גבוהה, אך מעולם לא הרגישה שייכת לאף אחד משני העולמות. הסיפורים עוסקים באפליה מגדרית, במזרחיות ובחיפוש המתמיד אחר זהות ושייכות.

נעמי שלוש היא מנהלת שותפויות ופרויקטים שאת צעדיה הראשונים במגזר השלישי החלה בקרן אייסף כמנהלת תחום בהדרכה. בת 36, גרה ברחובות, נשואה ואמא לשלושה. גדלה בשכונת עתיקות באשקלון, ומגדירה עצמה "אשקלונית בלב ובנשמה". בגיל 16 התחילה ללמוד באוניברסיטת תל אביב, ובגיל 25 כבר הייתה בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני במנהל ומנהיגות בחינוך. "מהדוקטורט ברחתי ונעלמתי כלא הייתי", היא מספרת. שאלנו אותה עוד על הספר ועל הכתיבה, ובסוף הריאיון – הסיפור "קוקו" מתוך הספר, שקמפיין ההדסטארט שלו נמצא בעיצומו.

מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?

את כל חיי התעסוקתיים הקדשתי לעולמות של צמצום פערים ומוביליות חברתית בעבודה עם סטודנטים, ילדים ונוער. יותר מעשר שנים אני קמה בכל בוקר ליום עבודה עם תחושה ענקית של משמעות (מילה שהפכה קצת למגונה, אבל תכלס). מסלול החיים שלי כילדה שגדלה בפריפריה ומגיל 16 מצאה עצמה נשלפת לתוכניות מצוינות באקדמיה, הפגיש אותי עם המציאות החברתית הישראלית בגיל מאוד צעיר. כבר בגיל 16, כשכף רגלי דרכה בפעם הראשונה באוניברסיטת תל אביב, שעד אז נראתה לי רחוקה מיליון שנות אור ולא בת השגה מבחינתי בשום צורה – הבנתי שזה הייעוד שלי, זה מה שאני צריכה לעשות בחיים, לעשות מה שאפשר כדי לגרום לעוד ילדים, בני נוער, צעירים (כמוני) להגיע למה שנראה מבחינתם לא שלהם, לא שייך להם, לא במסלול שלהם.

בשבע השנים האחרונות עבדתי בעמותת שיעור אחר – עמותה שהפגישה ילדים ונוער מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית עם מתנדבים ומתנדבות מתוך עולם העבודה הישראלי (חברות היי טק גדולות, ארגונים פיננסיים, שופטים, עורכי דין ועוד) במטרה להרחיב את מנעד חלומותיהם, לעורר השראה ובעיקר לתת להם שם, פנים, דרך, תפיסת עתיד ואפשרויות דרך המפגש עצמו. התחלתי שם כרכזת פעילות, אחרי שנה עברתי לנהל את מרחב דרום וירושלים בעמותה ולבסוף סיימתי שם כמנהלת פרויקטים ויוזמות. העמותה המציאה את הקונספט של היברידיות ועבודה מהבית עוד לפני הקורונה, כך שעבודה מהבית הפכה אצלי להרגל מגונה שקשה לי מאוד להיפטר ממנו (קצת כמו הקפה והסיגריות). בקיץ האחרון סיימתי את עבודתי הפורמלית ומאז השגרה שלי כוללת בעיקר הכתיבה והרהורים כלליים על החיים.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית או אחרת – טורדת את מנוחתך?

אם הייתי נשאלת את השאלה הזו לפני חודש הייתי עונה בוודאות "הרפורמה המשפטית", והיא עדיין טורדת, מאוד, בעיקר העובדה שעושים שימוש ציני ופוליטי בשיח המזרחי והמעמדי. אבל היום, בעיצומו של סבב לחימה בעזה, אני ממש מוטרדת מהעובדה שלהורים שלי, שגרים בשכונת עתיקות באשקלון, אין מיגון וגם אין להם איך לממן בניית ממ"ד.

יותר מ-15 שנים אני לא תושבת אשקלון והדרום. בגיל 20 עברתי למרכז והפכתי סופית ורשמית ל"תל אביבית, אליטיסטית, משתכנזת", אבל להיות אשקלונית זה בדם, בטח אם גדלת בשכונת עתיקות בעיר. הרבה מתושבי הדרום מרגישים אזרחים סוג ב' ולא רק בגלל שדין תל אביב אינו כדין הדרום, ויש עוד המון אנשים בישראל שמרגישים סוג ב': נשים שחוות אלימות, אנשים שחיים בעוני, תושבי הפריפריה, נשים בזנות. יש יותר מדי קבוצות מדוכאות, וזה הכי מטריד את מנוחתי. ותוך כדי שאני כותבת מילים אלו, נשמעת אזעקה ברחובות. אז עוזבת רגע את המקלדת וטסה למ"מד.

האם חווית פעם גזענות על רקע אתני/לאומי/דתי?

חוויתי, לא אחת, ולא תמיד לבד. באחד מהסיפורים שלי בספר "פרחה אקדמאית" אני כותבת על נטלי הגיבורה, שיחד עם חברתה שרה, יוצאת אתיופיה, נהגו להגיע לקאנטרי ברמת אביב, ומיד בכניסה הרגישו את המבטים. כשרצו להיכנס לג'קוזי, כל יושבי מרק החיידקים התפנו מיד מהמקום. לא כל הסיפורים בספר אמיתיים לאמיתתם, הם תמהיל של הרבה חוויות, אבל הסיפור הזה אמיתי ביותר (הסיפור המלא בהמשך).

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביום-יום שלך?

כל יום, כל היום. בעיקר אלימות נגד נשים. בילדותי עברתי פגיעה מינית, על פניו לא חמורה. לימים כשהתנדבתי במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית הבנתי את המשמעות שהייתה לה על החיים שלי, על תפיסת המציאות שלי, על הבחירות שעשיתי לאורך הדרך.

גם אלימות פיזית ומילולית כלפי נשים לא זרה לי. לצערי פיתחתי רדארים מטורפים, יש לי יכולת לזהות מקילומטרים אישה, ילדה או נערה שנמצאת במצוקה ואני לא נשארת אדישה לזה. בחרתי (מאוד במודע) גבר שיודע להכיל את זה, שמבין שיש לי אפס סובלנות כלפי גבר שאפילו מרים את הקול על אישה, זה מרעיד לי את הגוף. שמבין שיחד, את הבנים התאומים שלנו, אנחנו נגדל להיות גברים שלעולם לא יפגעו בנשים בשום צורה, ושאת הבת שלנו נחנך שהיא הכי טובה שיש, לא פחות מאף אחד אחר ושהיא הכי יפה שיש והכי מיוחדת שיש ושהיא יכולה לעשות ולהיות כל מה שבא לה להיות.

ספרי לנו קצת על הספר ותהליך העבודה עליו.

את הספר התחלתי לכתוב לפני כשנה וחצי. עד אז לא ידעתי בכלל שאני רוצה או יכולה לכתוב. קפצה לי מודעה בפייסבוק על סדנת כתיבה, בלי לחשוב פעמיים נרשמתי. לא יודעת למה אפילו, הידיים לחצו מעצמן. זה קורה לי לפעמים בחיים, שאני קופצת ראש לתוך משהו מבלי להבין למה – תת מודע כנראה. התחלתי לכתוב בלי הפסקה. טקסט אחרי טקסט, סיפור אחרי סיפור, כתבתי את עצמי ללא הכרה, בעיקר בלילות, אחרי שהילדים הלכו לישון. לפעמים הייתי מדליקה בכוונה מחשב בחמש אחה"צ כדי שהילדים ישאלו "אמא מה את עושה"? ואני אוכל לענות "כותבת ספר" ולהראות להם, ככה על הדרך, שכרגע אמא עושה משהו בשביל עצמה.

ואז הבנתי שלטקסטים יש נושא, וקו מקשר ואמירה. שהם אחלה כלי לפתוח דיונים מרתקים על אתניות, מגדר, מעמד. התחלתי לתת לחברות לקרוא, לקבל חוות דעת, להרגיש אם זה עובד, מדגדג משהו, מזיז למישהו/י. כשקיבלתי פידבקים ותגובות הבנתי עד כמה הסיפורים הם לא רק שלי, ועד כמה הם יכולים לתת קול לעוד הרבה א.נשים.

מני שלושה א.נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה

פרופ' יפעת ביטון, פרופ' מאיר בוזגלו ונועה קירל.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

על עוני. כשהייתי בי"ב זה הדבר שהכי התביישתי בו. אף אחד לא דיבר איתי על זה, על המשמעויות, על השריטות, על האפשרויות – זה נושא מפחיד. הייתי רוצה לדבר עם י"בניקים ולהגיד להם לא להתבייש, ולגלות להם שלימים זה יהיה הכוח שלהם.

מי הכי היית רוצה שיקרא/תקרא את הספר?

כל מי שאי פעם חיפש/ה או עדיין מחפש את מקומו בעולם, את ה"קליקה" שלו/ה. נורא הייתי רוצה להשתייך עד הסוף, על מלא, לאיזו "קליקה".

יש לך אמונה תפלה (או כמה)?

צמיד אדום של באבא סאלי על היד – מאמינה שהוא שומר עליי.

כתיבה ויצירה – גיהינום או גן עדן?

כתיבה – גן עדן. החשיפה – גיהינום.

אם היית יכולה/רוצה לחיות במקום שאינו ישראל – היכן ולמה?

במצרים, בסיני, בחושה על החוף. אני אדם של קיץ, אוהבת את השמש ואוהבת את החום ואת הים, הכי אוהבת את הים. בגלגול אחר הייתי חיה בחושה על הים. הבעיה היא שכמו שאני אוהבת את הים, ככה אני גם אוהבת את הקניון.

מהו הספר האחרון שקראת והותיר בך חותם?

"פחם" של רון בן טובים. חוויית קריאה שהיא לא מהעולם הזה, מעולם לא חוויתי כאלו תחושות עם ספר.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה בארבע עיניים?

סבתא שלי דינה כהן ז"ל. הייתי רוצה לפגוש אותה שוב, הפעם בתור אישה ואמא. ולהגיד לה סליחה שלא הכרתי אותה טוב יותר, שלא הספקתי לשמוע ממנה על מי היא הייתה במרוקו ולמי היא הפכה בישראל. לשמוע סיפורים שלה מהילדות, סיפורים על הזוגיות שלה עם סבא שלי, שאותו לא הספקתי להכיר, אבל שמעתי פעם סיפור על זה שהוא הרביץ לה עם פטיש. להראות לה שיצאתי קטנת ממדים ומשוגעת בדיוק כמוה. ולבקש ממנה עוד פעם אחת אחרונה שתכין לי בירקוקש.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה בחייך?

אני כל הזמן מתלוננת על זה שבעלי לא רומנטי. ובעצם כשאני חושבת על זה, אף פעם לא היה לי בן זוג רומנטי. כנראה בגלל שמחוות רומנטיות מביכות אותי פחד. כשסיימתי לכתוב את הסיפור האחרון בספר בעלי קנה לי עט פרקר שחור ועליו חרט "לסופרת שלי" וזה היה הכי רומנטי ומרגש בעולם. בעיקר ריגשה אותי העובדה שעוד קיימים עטי פרקר בעולם.

איזו מילה חסרה לך בשפה העברית?

תרגום למילה "מקוחה"… לכי תסבירי למי שלא מכיר.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

פרחה אקדמאית 2 (על משקל לא רק בלונדינית כמובן).

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

בעיקר בים.

***

קוקו / מתוך "פרחה אקדמאית"

שעת צוהריים, קאנטרי רמת אביב, צמוד לאוניברסיטת תל אביב. שתי נערות בנות 16, נטלי ושרה, שוקו וקוקו, נכנסות למתחם הבריכה המקורה. בתוך המתחם, ג'קוזי מפוצץ בזקנים לבנבנים מקריחים עם כרס גדולה ולידו עוד אחד, מלא גם הוא. הם מיד מבחינים בהן ובעיקר בשרה, החברה האתיופית של נטלי. הפרצוף שלהם הופך לבן אף יותר ובתוך שניות ספורות, כולם בחוץ! הג'קוזי כולו לרשותן!

נטלי הכירה את שרה בפרויקט קיץ שמיועד לנוער ומתקיים באוניברסיטה, פרויקט שאוסף בני נוער אבודים ומצטיינים מהפריפריה הישראלית, יהודים וערבים, אתיופים, דרוזים, רוסים, וכושים עבריים מדימונה ואומר להם "בואו, נעצים אתכם, ותרו על החופש הגדול שלכם ובואו ללמוד באוניברסיטה. תישנו במעונות, קבלו כרטיסייה לקאנטרי רמת אביב, נעטוף אתכם במדריכים שלומדים לתואר שני ושלישי, בוואוצ'רים למקדונלדס, בהצגות בקאמרי ובכל מה שאין לכם בחיים שלכם, במקום שממנו באתם. בתמורה, מדי פעם נושיב אתכם במעגל, חבורה של ילדים (החבורה הקבועה: חאלד הילד הערבי מאום אל פאחם שרוצה להיות הייטקיסט, מג'דה ילדת הפלא הדרוזית שחולמת להיות מורה, שרה הילדה האתיופית שרוצה להציל את כל האתיופים בעולם ונטלי, האשקלונית שלעולם לא הייתה חולמת ללמוד באוניברסיטה), מול עשירי ונדבני ישראל, ואתם תספרו להם איך הפרויקט הציל לכם את החיים. נטלי אהבה את המפגשים האלו, הרגישה שסוף סוף רואים אותה, שיש לה מקום בעולם. היא גם הבינה את הקונספט, היא לא הייתה טיפשה, אבל ידעה שכרגע זו תרומתה הקטנה לחברה, ומבחינתה היא באמת הרגישה שזרקו לה חבל הצלה. זו הייתה חוויה מכוננת של ממש, אבל כזו שמביאה איתה גם המון בלבול ושאלות קיומיות כאלו של "מי אני, מאין באתי ומה קורה לי כשאני חוזרת".

אז היא באה לעיר הגדולה, נערונת צעירה ושזופה, ומיד במפגש הראשון פגשו עיניה בעיניה של שרה מקריית מלאכי. כך התחיל סיפור האהבה שלהן זו עם זו, אחת עם תל אביב, אחת עם האקדמיה, אחת עם החופש מכבלי הפריפריה, אחת עם החופש מכבלי המשפחה.

הן היו צמודות זו לזו, התאהבו אהבת נפש, כאילו מצאו כל אחת את אחותה התאומה והלבנה/השחורה של השנייה. הן אכלו יחד, למדו סוציולוגיה של החינוך יחד, ישנו יחד, ברחו בלילות ממעונות הסטודנטים יחד, כעסו על העולם, על האפליה, על ההורים שלהן, על הקיפוח ועל הגזענות, נטלי מנקודת המבט המזרחיסטית שלה ושרה מנקודת המבט השחורה שלה. יחד גם נפתח להן הראש והן קיבלו לפתע תשובות אקדמיות, מלומדות ומגובות מחקרית לכל החרא שהרגישו על המקום שממנו הגיעו. הן פיתחו זעם משותף על הממסד ועל ההגמוניה האשכנזית, הסתכלו על החברים שלהן בקריית מלאכי ובאשקלון ופתאום, בחסות הסוציולוגיה ומונחים כמו "הסללה", "הדרה", "דיכוי כפול", "תיאוריות קונפליקט ופונקציונליזם", הבינו כמה הן נדפקו, ואיך הן ניצלו. נפשותיהן נקשרו בזכות גורלן המר המשותף.

הייתה להן מדריכה בשם לימור מפרדס חנה. סטלנית כזו, לבושה תמיד באותה טי-שירט ורודה וג'ינס מתרחב, עם שיער לא מסודר וסנדלי שורש. היא הייתה בעיצומו של איזה דוקטורט בהיסטוריה של המזרח התיכון או מזרח אירופה, משהו כזה. לימור הייתה חזק בעניין של יואב, המדריך השני, וזה היה מתבקש. אבא שלו פרופסור למשפטים, והוא הלך ללמוד בלשנות. היה מסתובב עם נעלי קרוקס כתומות וגופיות גזורות ומתקן את העברית של כולם: "שני שוברים למקדונלדס, לא שתי שוברים".

אבל יואב נדלק על נטלי. הוא היה בן עשרים ומשהו והיא נערה בת 16. הם ניהלו רומן קיץ סוער מאחורי גבם של המדריכים ובעיקר מאחורי גבה של לימור. רק שרה ידעה על זה. נטלי הרגישה כל כך מיוחדת, שהרי יכול היה לבחור לחזר אחרי לנה מעפולה, שלא הסתירה שהייתה זורמת אם רק ירצה, אבל הוא בחר בה. "אני מאתגרת אותו אינטלקטואלית", כך היא מכרה לעצמה.

באיזו שבת אחת החליטו שרה ונטלי לא לחזור הביתה להורים ונשארו לישון במעונות. יש! הזדמנות לחלל שבת במלוא התפארת. יואב לקח אותה ואת שרה אליו לדירה בדרום תל אביב. כזה חור וחורבה מזוהמת הן לא ראו מעולם. אלפי ספרים מפזורים בכל פינה עם שכבות על גבי שכבות של אבק, עובש בתקרה, ארגזים מפוצצי ג'אנק בכל פינה, בגדים מפוזרים מכסים את הרצפה, ג'וקים בתחרויות ריצה מצד אחד של החדר לצד השני ועוד ועוד שכבות של אבק. נטלי ושרה ניקו לו את הדירה במשך כל אותו היום, שואפות שבסיום הניקיון ניתן יהיה לראות את הרצפה של הדירה. בערב, הוא לקח אותן לאכול חומוס באחת המסעדות בכרם התימנים. הוא מנגב ומתענג על כל ביס כיאה למעמד ולמקום והן, שלא הבינו מה כל כך טעים בחומוס, הן הרגישו על פסגת העולם.

נטלי נזכרה בשיחה האחרונה שלה עם שרה לפני כמה חודשים, וכשנזכרו ביום ההוא, הבינו בדיעבד שהן בסך הכול היו עבורו המנקות.

במהלך השבוע ומדי פעם, יואב היה מחבק את נטלי בלי שאף אחד יראה, מניח על מותניה יד שזופה, מלטף ומעביר אותה על גבי גופה של נטלי, עושה לה צמרמורת קלה וקרה. בתורנות שלו, כשהיה ישן עם החניכים במעונות, נטלי הייתה מתגנבת לחדרו בלילה ושרה הייתה מחפה עליה. היא לא אהבה את הרומן הזה שקורה ביניהם וגם לא הסתירה שהיא לא אוהבת את זה (שרה מעולם לא מסתירה את מה שהיא חושבת באמת). היא הבינה את הניצול המאוד בעייתי שקורה לה מתחת לאף, אבל מצד שני ראתה שהחברה שלה פורחת, מאוהבת בתכול העיניים המתולתל הזה, וידעה שזה סיפור אהבה שייגמר בסוף הקיץ, כשהמציאות תחזור להכות לה בפנים, אז היא זרמה עם מערכת היחסית הזו ושמרה עליה כמה שיכלה.

לימור המדריכה עפה על שרה ועל נטלי והמציאה להן את הכינוי שוקו וקוקו. שוקו לשרה על שום צבעה החום וקוקו לנטלי, על שום שורשיה האוסטרליים (קיצור של קואלה). היא הייתה כל כך מרוצה מהכינוי הזה שהדביקה להן והייתה זורקת אותו בכל הזדמנות, מצחקקת לה ומחבקת אותן כאילו הן שתי ילדות קטנות בנות חמש.

בשבת אחת לימור לקחה את שוקו וקוקו לישון אצלה בפרדס חנה, וגם הזמינה את יואב לבוא. באותה השבת לימור ממש הבינה שלא יצא לה כלום עם יואב, ושבעצם מי שכן יצא לה זאת נטלי. משם השוקו וקוקו כבר צבר תאוצה במלוא גזענותו.

אומנם בנות 16, אבל לאט לאט התחילו נטלי ושרה לקלוט את הדיסוננס העצום שחיו בו במשך חודשיים של קיץ וחופש גדול באוניברסיטת תל אביב – הן חשו תיעוב כלפי המשפחה והחברים כשהיו חוזרות הביתה לשכונה בסופ"שים, הרגישו שהן מתנשאות עליהם, על אלו שעדיין תקועים בתודעה הכוזבת שלהם ועוד לא השתחררו מכבליה והתמלאו בתודעה מעמדית ובאמת המרה כמוהן, אל מול תחושות הזרות שהיו חוות כשחזרו לאוניברסיטה.

אז הן הפכו את זה לכלי, לכוח, שרה הייתה הרבה יותר חזקה מנטלי בזה. וכשרצו ללכת לבריכה בקאנטרי רמת אביב ולהיכנס לג'קוזי שלרוב היה מפוצץ, הן היו נכנסות יחד במופגן, שרה בבגד ים אדום ובשיער אתיופי פזור, מתקרבת בצעדי ענק לעבר הג'קוזי עם הזקנים ולוחשת לנטלי באוזן, "אל תדאגי קוקו, תכף תראי איך הם כולם יוצאים".

נעמי שלוש. "להיות אשקלונית זה בדם" צילום: עמליה לוקאש