• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מחאה טובה דיה, גרסת פרדס חנה-כרכור

סיפורה של מחאה על חורשה שהיא מרחב אורבני של "בין לבין", ועל משמעויות של התנגדות תושבים ושיתוף ציבור. איך ומה אפשר להקיש ממקרה מקומי על מחאות נרחבות יותר?
נגה קידר

ביום שישי אחר הצהריים הייתי בהיי, הרגשתי שמחאה על מרחב ציבורי מוציאה את כל מה שכל כך טוב במרחב ציבורי ומדגישה למה אסור לוותר עליו. חזרתי בדיוק עם בני הפעוט לב מחורשת היער הקסום, שמחברת בין הבניין שבו אנחנו גרים למרכז המושבה. כמה ימים לפני כן, בלי שום התרעה מראש, דחפורים התחילו לשטח את החורשה כדי לבנות בה חדר חשמל. החורשה היא פיסה של טבע פרוע במרכז סביבה בנויה מצטופפת. היא ריאה ירוקה חשובה, אבל עבורנו לרוב היא משמשת כמרחב שחולפים בו בדרך למקום אחר. טליה קופלנד מתארת מרחבים שחולפים בהם "בין לבין", ומייצרים אינטראקציות יומיומיות, כמרחבים שבהם מתקיימת "למידה מתוך התנסות", שמעניקה כלים לפענח את העולם. בניגוד למרחבים שנועדו במכוון ללמידה חברתית, שקופלנד מכנה "למידה מתוך סוציאליזציה", כמו בית הספר, חדר הרופא, או הסטודיו לפילאטיס, דווקא המרחבים שחולפים בהם בשגרה וכביכול לא קורה בהם כלום, כמו המסדרון בקופת החולים, או הפארק הסמוך למתנ"ס, הם מרחבי מפגש שבהם אנחנו לומדים לזהות הבדלים בינינו לבין זרים. ההתנסות הזו, לטענת קופלנד, היא שמלמדת אותנו איך לחיות יחד. חורשת היער הקסום, לצד האיכויות הירוקות הבוהקות שלה, הפגינה מבחינתי באותם ימים דווקא את הסגולה הזו שקופלנד מתארת – את היכולת להיות מרחב של למידה מתוך התנסות.

מוקדם יותר, לב ואני התיישבנו על גבעות האדמה שהדחפורים הוציאו כדי לבנות את התשתית של חדר החשמל. הבאנו איתנו כלי משחק בחול, וחיכינו שעוד ילדים יצטרפו אלינו לפעולה מחאתית של שיטוח הגבעה. הדס עברה עם רכב ואמרה שהיא תחזור עוד כמה דקות עם הגדולה שלה ועם עוד חברה. אבל ילדים אחרים לא הגיעו והמשימה הרגישה קצת חסרת תכלית. כמעט הלכנו, אבל אז הגרי הגיעה מהבית הכי קרוב לשמורה. היא סיפרה שהחורשה הייתה מגרש המשחקים שלה ושל כל הילדים ברחוב. וגם, שכשהם היו מתחילים לשחק פה כדורגל, ישר היו באים לעצור את המשחק כי אסור לשחק בחורשה. היא שאלה איך זה הגיוני שבבוקר אחד של חול המועד דחפור מגיע, חופר בור ענק והורס את כל הצמחייה בלי להגיד שום דבר מראש ובלי שיהיה אל מי לפנות?

השמורה בפרדס חנה
הבור. קודם חופרים, אח"כ חושבים. צילום באדיבות קבוצת שומרים על השמורה

חלפו כמה דקות והדס באמת חזרה עם הבת שלה ועם עוד חברה. הן הביאו כלי עבודה רציניים והתחילו להזיז אדמה, אבל גם הן מיצו את אתגר שיטוח הגבעות די מהר. הגרי הציעה לקחת אותנו לתוך האמפי הצמוד לחורשה ולהסתכל על הכל מלמעלה. היא הובילה אותנו דרך מעבר צדדי והאמפי נפרש לפנינו, יותר גדול משאפשר היה לדמיין, מלא בעשבייה, שברי זכוכיות, וגם בנוצות של כרית וחפיסת קונדומים שמצאנו תוך כדי טיפוס מספסל לספסל. בצריח שבראש האמפי ארבעה ילדים הקימו מחנה והיו עסוקים בלגדר אותו בעזרת חפצים שהם מצאו בחורשה. "אהבתי", הדס אמרה, "הם מנקים את החורשה". המשכנו להתקדם והדס התריעה בפני הבנות שלא נעלה לצריח כי זה לא בטיחותי. חזרתי על אותה מנטרה מול לב. הגרי ענתה ברקע שאין מה לחשוש, היא הייתה מבלה כאן מלא כילדה. לב מעריץ ילדים גדולים והיה נחוש להבין מה הם עושים למעלה ואיך נראה המחנה. הוא משך אותי אחריו כדי להגיע לצריח. כשסיימנו לטפס, הוא התבונן בילדים בריכוז, אומד את הפער בינו לבינם, מדמיין את עצמו משתלט על הטריטוריה חסרת ההשגחה הזו. מהשורות העליונות של האמפי הסתכלנו על הבמה שבתחתית והדס אמרה "דמיינו מה הלך כאן! שמעתי שמשינה הופיעו פה פעם". אחד מהילדים במחנה שמע אותנו ואמר "אני חושב שאמא שלי הופיעה פה". שתינו ניעורנו ושאלנו בהתלהבות, "מה היא הייתה, זמרת? שחקנית?" הוא ענה בשקט: "אני לא יודע".

המלכוד: פיתוח או שימור משאבים ציבוריים

ביום ראשון בערב חשבתי שהמחאה על החורשה היא טעות. החורשה עדיין תפקדה כמרחב אינטנסיבי של למידה מתוך התנסות, אבל הרגשתי שההתנסות הזו תשאיר בעיקר חבלות. הפועלים הגיעו מוקדם בבוקר כדי ליצוק יסודות בטון בבור ומשמרת חרוצה של תושבים הייתה שם כדי לעצור אותם. בעקבות ההיתקלות הזו הגיעה גם המשטרה שהזהירה מפינוי עתידי. אבל העמידה הזו אחד מול השני, תושבים מול פועלים ושוטרים, נמשכה כמה שעות, כשלא ברור מי יעשה את הצעד הבא. קיוויתי שהיום יימרח ויסתיים ככה, בפיקניק ארוך עד שהפועלים ילכו בסוף יום העבודה. בין לבין, החורשה הייתה המקום השקט והפרוע שהיא בכל יום, "המחבּוִִֹעָ", כפי שקרא לה יונתן שהגיע מכרכור בקלנועית, וגם "הגיהינום", כפי שסיפר בנימין מהבניין ממול על ילדות דתית בחורשה. על המחצלות שנפרשו מעל האדמה החשופה התנהל החמ"ל: יאיר שנפצע שכב על המחצלת וניסה לגייס עיתונאים כשהוא מתריע מפני פינוי אלים של קשישים; פעילים סביבתיים מרכזיים מהיישוב הצטרפו והציעו איך לחזק את המחאה; טלי ולירז נסעו לבית המשפט להגיש עתירה נגד המועצה על פגיעה בערכי טבע מוגנים; זהבה נחה עם הכלבה על מזרון ועישנה; קבוצה של תיכוניסטים מבית הספר הדמוקרטי הצטרפה אלינו בעקבות המורה שלהם איתמר והעניקה למחאה נפח אנושי; חברי מועצה בעיצומה של שנת בחירות ברשויות המקומיות קפצו לתמוך; גם סגנית מהנדס המועצה ירדה לשטח והסבירה למי ששאלה על החלופות. אבל ראשת המועצה לא הגיעה וגם לא הוציאה שום תגובה.

בשלב הזה כבר הרגשתי שהזמן שלי לגמרי נשתה לתוך המחאה, אבל עוד לא הבנתי ביני לבין עצמי אם חשוב לי להתמסר אליה באופן הזה. הייתי אמורה לסיים לכתוב מאמר ולהכין פרזנטציה לכנס שנשא את הכותרת "מי הם בעלי העיר?" ולא הצלחתי להסתגר בבית ולכתוב. סמסתי לכמה עיתונאים, אבל לא הרגיש לי מתאים להרים טלפון ולדחוק במישהו לכתוב על המחאה. עוד לא היה לי ברור אם יש פה סיפור גדול או סיפור חשוב, שמתעלה מעל משבר אמון מקומי. הבנתי את הכעס על הבור שנפער בוקר אחד בשמורה, ואת הזעם הספציפי כלפי ראשת המועצה שלא הייתה מוכנה לדון בנושא ופרסמה מטעמה הודעה שמתכחשת למה שראינו בשטח. נלחצתי יחד עם שאר השכנים מדחפורים שדהרו לעבוד, בזמן שהמוסדות הציבוריים שמטפלים בכך סגורים. אבל בעיקר נשביתי בהתמסרות של כמה מהשכנים שלי למחאה. הרשימו אותי במיוחד טלי, איתמר, בועז, יאיר ואמבר, א.נשים בערך בגילי, שחיים בפרדס חנה בשנים האחרונות, וקשרו את חייהם למקום. היה נדמה לי שהם לא נוסעים בבוקר ברכבת למקום אחר וחוזרים לכאן כדי לישון, אלא מחוברים ליומיום, לנוער שחי כאן, לקשישות, ליוצרות, למטפלים. לצד כל אלו, לא הרגשתי שיש לי תשובה חד משמעית לשאלה שנמצאת בלב המחאה: האם זה המקום הנכון למקם בו את חדר החשמל. ריאות ירוקות ומרחבים ציבוריים הן משאב בעל ערך רב, אבל לא הייתי בטוחה שבין כל האירועים הרי הגורל שמתרחשים כרגע, זו המחאה שאליה אני צריכה לרתום את מירב זמני. אם כבר, חשבתי שבבירור יש בעייה של תשתיות ביישוב. אנחנו חווים נפילות חשמל בכל יום. במושבה כמעט 50,000 תושבים וישראל כולה מצטופפת. זו המציאות בכל מקום.

הרשות המקומית לא מנהלת את העיר לבדה. למעשה, לרוב היא אינה השחקן המרכזי שמעצב את המרחב, אלא שותפה אחת בתוך קואליציה שחותרת לקידום צמיחה, יחד עם המגזר הפרטי וגופים אזרחיים

חשבתי גם על המלכוד שבו נמצאות כל כך הרבה עיריות בישראל בין פיתוח לשמירה על משאבים ציבוריים, ועל אילוצים שנובעים ממחסור של רשויות בייצור הכנסות. עמדה לי בראש השאלה ששאלתי את הסטודנטיות בשיעור האחרון בקורס סוציולוגיה אורבנית: למה עיריות נכנעות ליזמים פרטיים ומעניקות להם במתנה משאבים ציבוריים יקרי ערך? גם במחאה שלנו, החשד המרכזי היה כי חדר החשמל נבנה בחורשה כדי להיטיב עם קבלן מרכזי. תיאוריות על הכלכלה הפוליטית של העיר ובהן "מכונת הצמיחה" (מולוצ', 1978), "תיאוריית המשילות" (סטון, 1991) או "העיר היזמית" (הארווי, 1989), מבהירות שהרשות המקומית לא מנהלת את העיר לבדה. למעשה, לרוב היא אינה השחקן המרכזי שמעצב את המרחב, אלא שותפה אחת בתוך קואליציה שחותרת לקידום צמיחה, יחד עם המגזר הפרטי וגופים אזרחיים. מחקרים מהמסורת האינטלקטואלית הזו בישראל (גנן ואלפסי, 2015; מרגלית, 2009) מדגימים איך עיריות נכנעות ליזמים בגלל מחסור בתקציבים ובגלל ריבוי של צרכים תשתיתיים. ברקע, יזמים גם מפעילים סוגים שונים של מנופי לחץ על הרשות. חשבתי באופן ספציפי על יישובים כמו פרדס חנה-כרכור, שנתונים למרותם של ארכי-קבלנים שמחוברים לעולם התחתון. חשבתי גם על הכוחניות של קבלנים זוטרים יותר, כמו אלו שבנו את הבניין שבו אני גרה. הם לא הצליחו לכופף את העירייה ולקבל אישור לקומה שישית שתאכלס שני פנטהאוזים נוספים, אבל העבירו לרשותם את חדר הדיירים וחלקים משמעותיים מהגג, למרות שעמדו מול ועד דיירים חזק ומאורגן.

הניידות חזרו, עם כמה שוטרים שלא היו פה בבוקר. אחת השכנות קפצה לחבק שוטר ותיק שיצא מהניידת, שהוא גם קרוב משפחה, ואמרה "אם הוא כאן, הכל יהיה בסדר! אל תדאגו". הדריכות שהצטברה באוויר קצת התפוגגה. נזכרתי בדברים שטלי אמרה לי בערב שבו הייתה אמורה להתקיים חגיגת המימונה של המועצה ועלה הרעיון להפגין באירוע. "מתכווצת לי הבטן מהמחשבה שההפגנות כאן יהפכו להיות כמו ההפגנות בצומת כרכור". ההפגנות ב"צומת כרכור, מעוז הדמוקרטיה" הן אירוע היפר פוליטי מפתיע בגודלו שנחשב להצלחה מסחררת, וטלי משתתפת בהן בעצמה. לא הייתי בטוחה אם ההפגנות האלו מסמלות מבחינתה את הקיטוב בין יהודית לדמוקרטית, חלוקה שלא תאמה את הרכב המפגינים בחורשה, או שההפגנות מעוררות חשש ממכת"זיות ומעצרים. אבל מה שלא יהיה בבסיס ההתכווצות, הייתה לי תחושה חזקה שהחורשה לא תהפוך לצומת כרכור.

אבל אז עוד ניידת הגיעה ויצאו ממנה לוחמי ולוחמות מג"ב. אחד הפעילים המיומנים נתן הנחיות כלליות: חשוב לצלם הכל כדי שיהיו לנו עדויות; לא להתפנות; אסור להזיז קטינים ללא אישור הורים. השוטרים פתחו את דלתות הפח שהקיפו את הבור כדי לאפשר לפועלים להיכנס וליצוק יסודות בטון ואנחנו נשפכנו לתוך הבור. זה היה רגע תיאטרלי של פתיחת סכרי ההפגנה. כמה מאיתנו התחילו לקריין מהשטח בפייסבוק לייב, ולקרוא להצלת החורשה. כמו ילדה במהלך הצפירה, הסיטואציה הזו הביכה אותי וניסיתי לשלוט בצחוק. התיישבתי על האדמה וראיתי עוד מבוכה מסביבי. קבוצת התיכוניסטים התיישבה על הדופן הרחוקה של הבור, ויצרה חזית אחידה של התנגדות וגם דימוי איקוני לתמונת מחזור.

מישהי ניסתה להרגיע ואמרה שחלק מהשוטרים עושים הרבה בשביל הקהילה. הדס ענתה בהתרסה ובכאב עמוק: "סורי דארלינג, המשטרה אף פעם לא עומדת בצד הנכון". הדברים התקבלו בשתיקת הסכמה, או אולי הבנה שלכל אחת יש ניסיון שונה

הדס שהזהירה ביום שישי את הבנות שלה לא לטפס אל פסגת האמפי שניצבה מעלינו, אתגרה עכשיו את השוטרים לתפוס צד. "על מי אתם מגינים? על קבלנים או על עצים ותושבים? באיזה צד אתם?? בחיים לא ראיתי שוטר שעשה משהו טוב! בחיים!" מישהי ניסתה להרגיע אותה ואמרה שחלק מהשוטרים כאן עושים הרבה בשביל הקהילה. הדס ענתה בהתרסה, אבל גם בכאב עמוק, "סורי דארלינג, המשטרה אף פעם לא עומדת בצד הנכון". הדברים של הדס התקבלו במעין שתיקה של הסכמה, או אולי הבנה שכל אחת מביאה איתה לרגע הזה ניסיון שונה. אמרתי להדס "את בטוחה שזה כדאי? תשמרי על עצמך, אני לא יודעת אם זה שווה את זה". ונדמה לי שהיא אמרה בחזרה שמישהו צריך לקחת את זה על עצמו, אחרת לא תהיה חורשה. והיא באמת לקחה את זה על עצמה.

השוטרים הכריזו שהיא עצורה ועתידה להיאזק. במקבץ של כמה דקות אינטנסיביות איגפו את הדס, תפסו אותה, דחפו אותה ומשכו לה בשיער. ניסינו להבקיע את הכיתור ולצלם והורחקנו שוב ושוב. מישהי צעקה שהדס חולת לב ושצריך אמבולנס וגם אני התחלתי לצעוק "מה אתם עושים? היא חולת לב והיא אמא לשתי ילדות קטנות, לא פושעת". ובאיזשהו רגע כשהיא כבר הייתה מחוץ לחורשה על הכביש, נועם פרצה את מעגל השוטרים, נצמדה אליה והתיישבה איתה על האספלט. בתוך האירועים האלו האווירה התיאטרלית התחלפה בתחושה של עדות לאירוע אלים. תהיתי אם גם אני צריכה לקפוץ כמו נעם, וחשבתי שאני עוד מעט אמורה לאסוף את לב מהגן, ושהבנות של הדס אמורות לחזור מבית ספר. השוטרים ניסו להפריד בין הדס לנעם וגררו את נעם על הכביש. היד שלה נפגעה והיא נמרחה שם זועקת מכאבים. יאיר, שהבין פתאום מה קורה, זינק אל שתיהן וצעק "תעזבו את אשתי!" קבוצת שוטרים הדפה אותו בכוח ונשאה את הדס כמו שק לתוך הניידת. כשהניידת נסגרה שאלתי את עצמי אם שמרנו עליהן מספיק ואם לא הייתי צריכה להתעקש יותר, למשל מול הצוות הרפואי שהעלה את נעם לאמבולנס ולא הסכים שאוציא לה דברים מהכיסים כמו שהיא ביקשה. נעם הובלה משם לבית חולים. הדס ויאיר, אזוקים ברגליים ובידיים לתחנה בזכרון יעקב, ולאחר מכן ללילה בקישון. שלושתם קיבלו בהמשך צו הרחקה מהחורשה.

השמורה בפרדס חנה
במי נלחמים, בעצם? צילום באדיבות קבוצת שומרים על השמורה

"הסכמות עם הציבור" זה טוב, לא?

כמה שעות מאוחר יותר, אחרי התלבטויות אם כדאי להפגין מול הבית הפרטי של ראשת המועצה או דווקא מול המועצה, כמה עשרות אנשים נפגשו מול המועצה. לבן שלי לב נמאס להצטרף אלינו להפגנות וכל יציאה היא מאבק, אז עזבתי את עמית ואותו באמצע ארוחת ערב והגעתי באיחור להפגנה. חשבתי על כל ההורים לילדים הקטנים ותהיתי איך הם עושים את הקפיצות האלו בין קיומים שונים ומצליחים להחזיק דימוי של עבודה-משפחה-מחאה באופן סביר. חשבתי גם על ראשת המועצה, שלא השמיעה קול לאורך כל היום. גם היא אמא לשני ילדים צעירים ותהיתי אם בשעה הזו היא עוד במועצה, או שהיא כבר בבית בין ארוחת ערב למקלחות. ראשת המועצה לא ירדה אלינו וההפגנה התפזרה.

כשכבר חזרתי הביתה, קפצה ההודעה שראשת המועצה ירדה לרחבה, בצירוף קריאה למי שיכולה להגיע. בעקבות אירועי היום, לחלקנו כבר לא היה אכפת מה יש לה להגיד. מבחינתי, היא עדיין הייתה המפתח לתעלומה. טסתי בחזרה לרחבת המועצה. ראשת המועצה, הגר, ישבה שם על הדשא עם איתמר וטלי, לצידה המנכ"ל ומנהלת הלשכה ועוד אמא שהילדות שלה התרוצצו מסביב. הם בדיוק סיימו לדבר על החלופות השונות שנבחנו למיקום חדר החשמל שאמור לתת מענה לכל מרכז המושבה. אף אחת מהאפשרויות לא נמצאה מתאימה, והגר הייתה נחרצת לגבי השארת המיקום בחורשה. היא גם הבהירה שמבחינתה תהליך קבלת ההחלטות היה נורמטיבי – כל ההחלטות פורסמו ברשומות ולא עלו טענות מצד חברי אופוזיציה. לצד זאת, היא הודתה שהיא עשתה טעויות לאורך הדרך והתהליך לא תוקשר כראוי מול התושבים. איתמר הבהיר שהמחאה היום שינתה מהות: אם מחינו עד עכשיו על מיקום חדר החשמל ועל תהליך תכנוני שהתבצע באופן לא שקוף, המחאה עכשיו היא על התגובה הלא סבירה של המשטרה והאלימות כלפי המוחות והמוחים. טלי הדהדה את התחושה שנחצו קווים אדומים חמורים, אבל גם ניסתה לקדם הידברות והדגישה כמה חשוב שהגר תפגוש את המוחות ותהיה פתוחה לאמוציות שיעלו בשיחה כזו. הגר לא הייתה בטוחה מה הטעם, "ניפגש ואז העבודות ימשיכו? באיזה אור זה יציג אתכם?" היא הבהירה שגם לה היה יום מאוד קשה, אבל היא "ראתה סרטונים אחרים" וחשבה שהמשטרה עשתה את עבודתה. היא דיברה על השוטר שננשך ויצטרך לקבל זריקות במשך חצי שנה וגם על המפגינים האלימים ועל הודעות נאצה שנשלחו אליה במהלך כל הימים האחרונים. מבחינתה המחאה היא מאבק פוליטי נגדה, ועומדים מאחוריה מתחרים פוליטיים.

האורבניסטית הדס צור מתארת כיצד אלימות משמשת ככלי אסטרטגי במחאות על טריטוריה עירונית. אלימות מאפשרת לקבוצת תושבים קטנה לרכז תשומת לב סביב מחאה ולהרחיב את מעגלי התמיכה. הפוטנציאל הזה נכח באותו בוקר בין האקליפטוסים לפרחי כובע הנזיר

האמירות האלו היו מקוממות. אף אחד לא שלח אותנו. התעוררנו בבוקר אחד במהלך חול המועד, כשדחפור מכסח את החורשה. איתמר סיפר שהבת הטינאייג'רית שלו ושל טלי אמרה להן שמבחינתה עדיף שיעקרו את כל העצים בחורשה, רק שהם יפסיקו להיות עסוקים כל היום במחאה הזו. התחלתי לחשוש שהישיבה על הדשא עם הגר היא טעות ושעוד יקראו לזה בהמשך "הסכמות עם הציבור". אמרתי בעצמי שחשוב לזכור שכל האנשים שהיו מעורבים היום בהפגנה הם אנשים שפרדס חנה מאוד חשובה להם, ושכולנו קיבלנו במתנה היכרות עם השכנים שלנו וכוח קהילתי שנבנה. הגר חייכה ואמרה: "זה באמת מה שיפה ביישוב הזה". אמרתי גם שאין סיכוי שהנשים שנעצרו היום נכנסו לעימות עם המשטרה כי מישהו שלח אותן וניסיתי להסביר את מה שהיא קטלגה כאלימות: "תדמייני את עצמך מוקפת בחבורה של גברים גדולים וחזקים שמנסה לגרור אותך, לא היית עושה כל מה שאת יכולה כדי לא להיפגע?" הגר ענתה בתגובה שברגעים רבים כראשת מועצה גם היא מוקפת בגברים גדולים שרוצים להזיז אותה. אבל בסיום השיחה היא תיאמה פגישה עם התושבים לבוקר שלמחרת והודיעה שהעבודות לא יתקיימו עד שהפגישה תסתיים.

הקפאה, חשיבה והישג למוחים

את היום למחרת שוב ביליתי בחורשה בסדרת מפגשים ושיחות שמנסות לפענח מה קרה אתמול. ההלם מהאירועים והסרטונים שרצו ברשת גרמו למחאה לקבל צורה חדשה. אחריהם הפכנו באופן מובהק יותר לקבוצה שעסוקה בשאלות כמו מי נוסעת לבית חולים, מי להפגין מול בית המעצר, מי לדיון בבית המשפט. במקביל, עוד אנשים שלא ראיתי קודם הגיעו לחורשה והרגישו שהמחאה שלהם. לצד אלו, לחלקנו גם לא התחשק לצאת מהמיטה אחרי האירועים האלימים.

האורבניסטית הדס צור (2023) מתארת כיצד אלימות משמשת ככלי אסטרטגי במחאות על טריטוריה עירונית. במסגרת תחרות מתמדת על נראות ציבורית, אלימות מאפשרת לקבוצה קטנה של תושבים לרכז תשומת לב סביב מחאה, להנכיח את הממדים הפוליטיים שבה ולהרחיב את מעגלי התמיכה. הפוטנציאל הזה נכח באותו הבוקר בין האקליפטוסים לפרחי כובע הנזיר שפורחים עכשיו בחורשה, גם אם אף אחת לא דיברה עליו בקול רם. אבל בשונה מקבוצה של אקטיביסטים שמיומנת בשימוש באלימות כמשאב, היינו עד עכשיו מכרים וזרים שנפגשים במרחב של "בין לבין". הימים האחרונים סיפקו לכולנו סדרה של חוויות למידה אינטנסיבית במרחב הזה, אבל עוד לא ניסחנו יחד מה אנחנו מנסים להשיג, איזה מחירים אנחנו מוכנים לשלם ומי צריך לשאת בהם.

באותו הבוקר לא הצטרפתי לשיחה עם הגר. ביטלתי ישיבות ותור לרופא שיניים ועוד לא הייתה לי הרצאה לכנס או זמן להכין את השיעור השבועי לקורס. מאות ההודעות ביום בווטסאפ הכניסו אותי למערבולת. בלבלה אותי גם הטענה של הגר שהמחאה היא מאבק פוליטי נגדה, לא מחאה למען החורשה. מצד אחד, הטענה הזו לא נתנה לנו כמפגינים קרדיט וניסתה לעקר את המחאה מתוכן. מצד שני, לא יכולתי לסתור את הטענה שיש ברקע גם מאבק פוליטי אחר. אף אחד מהגרעין המרכזי של המחאה לא ידע למשל מי יצר את האיוונט הראשוני שכינס אותנו. בנוסף, בזכות הקירבה של הבחירות ברשויות המקומיות, זכינו לתמיכה של חברי מועצה שונים. זה היה מעולה עבורנו, אבל המחאה גם הפכה להזדמנות לשיימינג וניגוחים כלפי הגר. נסחפתי למשהו שלא ברור לי מי התחיל ואת מי הוא משרת.

במהלך הישיבה שהתקיימה באותו הבוקר, הגר אמרה לנוכחים "ייתכן שטעינו, ייתכן גם שלא. ייתכן שאתם טועים וייתכן גם שלא". בסופה היא הודיעה שהעבודות לא יתקיימו במהלך יום השואה. למחרת יצאתי מכל הקבוצות ועברתי לקבוצת העדכונים השקטה, וביום רביעי נסעתי לכנס בירושלים. הגר הורתה באותו בוקר שלא יתבצעו עבודות בשמורה עד יום חמישי הבא, יום הדיון בעתירה, ושהיא תקדיש את הזמן לחשיבה מעמיקה ולבחינת חלופות. למחרת, ביום חמישי, היא כבר הכריזה שחדר החשמל לא ייבנה בחורשה ושהחורשה תשוקם.

המנון למנצחים במחאה על החורשה

ביום שישי אחר הצהריים חגית ארגנה בחורשה קבלת שבת, שהפכה לחגיגת הניצחון של המחאה. לצד השמחה, היה בחורשה גם הרבה כעס אצור. השמועה שייתכן שהגר תצטרף לאירוע הציפה את הכעס על פני השטח, "למה הגר יכולה להגיע לחורשה, למרות כל השקרים והאלימות, והדס, נעם ויאיר לא?" אחרי כמה ימים של מרחק פיזי ווירטואלי, שבהם שמחתי לקרוא על ניסיונות התיקון, החשדות והכעס החזירו אותי לחוויה שנאגרה במקום. הן הזכירו לי שהמחאה לא בהכרח הבליטה את כל מה שטוב במרחב ציבורי, אלא הציפה כל מיני סוגים של למידה מתוך התנסות: היה עימות אלים עם המשטרה, מעצרים ומשבר אמון אמיתי מול השלטון המקומי.

השמורה בפרדס חנה
מחאת התושבים בפרדס חנה. הפעם זה הצליח. צילום באדיבות קבוצת שומרים על השמורה

במובנים מסוימים, המחאה הפכה להיות דומה ממה שטלי קיוותה למחאה הגדולה שבצומת. גם היא, למרות הנקודתיות והמקומיות שלה, קיפלה בתוכה שאלות שבבסיס היחסים בין השלטון לאזרח – האם אפשר לשנות את השיטה או את המרחב הפיזי בלי לדון בכך באופן פומבי. וגם היא באופן שהפתיע אותנו הביאה למפגן כוח משטרתי, בדומה למפגן שמעוררת ההתנגדות האזרחית שבמחאה הגדולה. ובכל זאת, המחאה המקומית הביאה לתוצאות שונות. הצלחנו לעשות משהו יחד בחלקת האדמה הזו, שהיא של כולם.

התוצאה קשורה באפשרות הפוליטית שנמצאת כרגע במחאות מקומיות כאלו, וחסרה במידה מסוימת במחאה הגדולה. ב"צומת כרכור, מעוז הדמוקרטיה" ובצמתים רבים נוספים, אוחזים שלטים עם מסמנים כמו "שוויון" או "דמוקרטיה" שכל אחד מטעין כרצונו, מול שלטון מרוחק, ובאופן ממשי בעיקר לעומת עוברי אורח שחושבים אחרת. גם המרחבים האלו הם מרחבים משמעותיים של למידה מתוך התנסות (הצצה באלבומים השבועיים של אילן שריף מההפגנות בצומת כרכור מראה עד כמה). אפשר ללמוד דרכן במגוון דרכים את ועל עצמנו: לשמוע מה השכנה מרגישה, מהן הטענות שמציג פלג אחר במחאה, מה מדליק את המשטרה, וגם איך לתופף. כל אלו משמעותיים. אבל במידה מסוימת, הצמתים הם בעיקר מרחבים ציבוריים של למידה מתוך סוציאליזציה, כפי שמגדירה בלוקלנד. מגיעים אליהם באופן טקסי ובשעות ייעודיות כדי למחות ולהצהיר על תפיסת עולם, יותר מאשר בשביל להבין איך אנשים אחרים מבינים את העולם. בנוסף, האתגר כרגע הוא לשמור אותן גדולות ויציבות, למרות שאין ניצחון ממשי בעתיד הנגלה לעין. וזו משימה מתישה לאורך זמן.

בניגוד למחאה הגדולה, המחאה על החורשה, כמו מחאות מקומיות אחרות על מרחבים של "בין לבין", סיפקה הזדמנות להילחם יחד על משהו גשמי משותף. היא גם אפשרה ללמוד איך אחרים שלא בהכרח חולקים את אותה תפיסת עולם פוליטית, רואים את המרחב. במובן הזה, יש לה איכויות שמחזקות את האפשרות של זרים לחיות יחד. הפוטנציאל להצלחה קשור גם בהזדמנות הפוליטית שקל לפספס בתוך הגעש של המחאה הגדולה. המחאה המקומית בחורשה עוררה את ראשת המועצה ופוליטיקאים נוספים לתגובה כי כולם עומדים כרגע לפני בחירה מחודשת. ההישגים המיידיים שמחאות כאלו יכולות להביא, נמצאים כרגע לפתחן של עשרות רשויות מקומיות שנתונות באותם לחצי פיתוח בין הון לשלטון, ונמצאות בחודשים האחרונים של שנת הבחירות.

במציאות היפר פוליטית של הררי סוגיות שמזמינות תגובה, מחאה כמו זו שהתקיימה בחורשה היא לא מחאה טובה או ראויה יותר מהמחאה הגדולה. אם כבר היא סובלת מבעיות דומות: היא הדגימה כיצד האלימות המשטרתית חלחלה מהצומת למרחבי "בין לבין" שליד הבית, והדגישה איך אינטרסים לא לנו עיצבו את הסיטואציה. אבל נדמה לי שמחאה מהסוג הזה היא מחאה טובה דיה, שיכולה להשיב את האמון בתקופה הזו ביכולת לשנות משהו.

הגר לא הגיעה לחורשה, שנשארה בשעה הזו הטריטוריה של התושבים. מיה התחילה לנגן נעימות לשבת ועוד ועוד אנשים התקבצו. המבוגרים התיישבו על כסאות במרכז הרחבה, הורים וילדים על הטריבונות שנוצרו מערמות האדמה. חגית בירכה וטלי הציגה את דני אמיר, יוצר מקומי וחבר. הם חילקו בינינו תרגום שלו לשיר "המנון" של לאונרד כהן וטלי הוסיפה: "אני לא זמרת, אז תסלחו לי. אבל תמיד חלמתי לשיר עם דני מול קהל, אז תודה להגר שמגשימה לי חלום". כמו בהופעות של לאונרד כהן, היא דקלמה את הבית הראשון ואז התחלנו לשיר יחד:

ציפורים שרות בבוקרו של יום
התחל מחדש, משום מקום
עזוב את כל מה שהיה
ומה שעוד יהיה
המלחמות חוזרות על עצמן שוב ושוב
גורשה היונה
למי זה חשוב?
גורשה, נמכרה, גודרה בכלוב
אלה תולדות היונה.

הרעידו מיתר
לפני שגם הוא יפקע
זה לא יהיה מושלם אז מה
יש סדק, סדק בכל דבר שקיים
וככה האור
נכנס לעולם.

חורשה פרדס חנה
חגיגות הניצחון. צילום באדיבות קבוצת שומרים על השמורה

מאמרים שהוזכרו בטקסט:

Alfasi, N., & Ganan, E. (2015). Jerusalem of (foreign) gold: Entrepreneurship and pattern-driven policy in a historic city. Urban Geography36(2), 157-180.

Blokland, T., & Nast, J. (2014). From public familiarity to comfort zone: The relevance of absent ties for belonging in Berlin’s mixed neighbourhoods. International Journal of Urban and Regional Research, 38(4). https://doi.org/10.1111/1468-2427.12126

Harvey, D. (1989). From Managerialism to Entrepreneurialism: The Transformation in Urban Governance in Late Capitalism. Geografiska Annaler. Series B, Human Geography, 71(1), 3–17.

Margalit, T. (2009). Public assets vs. public interest: Fifty years of high-rise building in Tel Aviv-Jaffa. In Geography Research Forum (Vol. 29, No. 2, pp. 48-82).

Molotch, H. (1976). The City as a Growth Machine: Toward a Political Economy of Place. American Journal of Sociology, 82(2), 309–332.

Stone, C. N. (1993). Urban Regimes and the Capacity to Govern: A Political Economy Approach. Journal of Urban Affairs, 15(1), 1–28.

Zur, H.; Hatuka, T. (2023). Local–Digital Activism: Place, Social Media, Body, and Violence in Changing Urban Politics. Social Media + Society.

כנראה שיעניין אותך גם: