שכול משותף, רייטינג ואחריות היסטורית

לפני כמה ימים פנתה אליי ענת מרנין-שחם, ששכלה את שני אחיה במלחמת יום הכיפורים, בבקשה שאגיב על דברים שכתב בן דרור ימיני לאחר טקס הזיכרון המשותף. את ענת אני מכיר מקריית טבעון. גדלנו באותה סביבה, הלכנו לאותם בתי ספר, ואת אחיה יאיר ופינקה הכרתי היטב. ענת משתתפת בטקס הזיכרון המשותף, עם בני משפחות פלסטיניות שבג"ץ אישר את כניסתם לישראל למרות התנגדות שר הביטחון.

בן דרור ימיני מוחה על האישור שנתן בית המשפט לכניסת הפלסטינים לישראל על מנת שייקחו חלק בטקס. התנגדותו נטועה בטענה שארגון "לוחמים לשלום" השותפים לארגון הטקס עם "פורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני בעד שלום" הוא "גוף קיצוני" שרבים מראשיו תומכים ב"זכות השיבה" של פלסטינים. המאמר עורר תגובות רבות, גם של משפחות שכולות בצד הישראלי. בן דרור חש שהוא חייב להרחיב את הסבריו, ופרסם פוסט ארוך בחשבון הפייסבוק שלו שבו הרחיב את טיעוניו.

על פי בן דרור, השתתפותו של ארגון "לוחמים לשלום" בטקס והסכמת חלק מראשיו עם דרישתם של פלסטינים לכבד את "זכות השיבה" מעידים על הסכמתם השקטה בדבר חיסולה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (וגם כמדינה יהודית ודמוקרטית). בן דרור מתנגד ל"זכות השיבה" ולכל חתירה לשלום שתאפשר מדינה דו-לאומית. מבחינתו, ארגון יהודי צפון אמריקאי שנקרא "קול יהודי לשלום" הקורא לחתירה לשלום מסוג זה, הוא גוף אנטישמי.

אני מסכים עם עמדתה של ענת שיש לקיים טקסים מסוג זה ולקדם ככל שניתן הבנה דרך הידברות עם פלסטינים, לבטח לקדם דיאלוג עם משפחות פלסטיניות שכולות המעוניינות לדבר עם משפחות שכולות ישראליות. בן דרור מתנגד באופן נחרץ לקיומם של מפגשים מסוג זה, ועבורו כל דיאלוג המקרב הכרה בסבל פלסטיני וחתירה לשלום עם פיוס עלול להקים מדינה דו-לאומית והוא לא פחות מאסון.

אך יש נקודה מרכזית אחת שבה אני מסכים עם בן דרור. גם לדעתי פלסטינים פליטים מתכוונים ברצינות ל"זכות השיבה". מבחינתם אין זו דרישה סימבולית. אך בניגוד לבן דרור אני חושב שהבעיה האמיתית אינה רק "זכות השיבה" אלא "בעיית הפליטות" של פלסטינים. לנוחותו, בן דרור מצמצם את ההיסטוריה ל"זכות השיבה". אך בעיה פוליטית ממשית ולא תעמולתית היא פליטים פלסטינים ומצב הפליטות של בני ובנות העם הפלסטיני.

את הפליטות אנחנו – החברה הישראלית יהודית ומדינת ישראל – יצרנו. החברה הישראלית-יהודית קמה על חורבותיה של החברה הפלסטינית. כך יצרנו את בעיית הפליטים והפליטות. החברה הישראלית חייבת לקחת חלק בפתרונה של בעיה זו, שאין לה פתרון מלבד הענקת אזרחות.

פתרון הפליטות הפלסטינית מחייב הסדר שלום במזרח התיכון הכולל את כל מדינות הלאום באזור. זאת אומרת: מדינת ישראל והחברה הישראלית חייבות לנהל משא ומתן עם מדינות ערב הסמוכות לגבול עם ישראל. כולן חייבות לקחת חלק בפתרון – אם יש בהן פליטים פלסטינים וגם אם לא. במשא ומתן זה מקומם של פלסטינים הוא הכרחי וחיוני. פתרון לבעיית הפליטים והפליטות הפלסטיני חייב להיות פתרון המקובל גם על פלסטינים, ואין אפשרות לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים עם חזרה מסיבית של פלסטינים למדינת ישראל אך בלי פתרון בעיית הפליטות לא יהיה הסדר של שלום במזרח התיכון.

מבחינה זו, ובניגוד לבן דרור, אני רואה את "זכות השיבה" כנקודת מפתח להסדר של שלום ולא כפי שהוא רואה אותה כהבטחה לקטסטרופה ואסון של מדינה דו-לאומית או כעדות לשקר ופנטזיה פלסטיניים ולטמטום חושים של פעילי שמאל אנטי-ציוניים ואנטישמים יהודים. עמדותיו של בן דרור נפוצות אך הן שגויות. העובדה שרבים ורבות בישראל שוללים את "זכות השיבה" אין פירושה שהם מציעים פתרון למצב הפליטות של פלסטינים. בלי פתרון אזרחי של בעיית הפליטות הפלסטינית שום הסדר פוליטי לא יוכל להתממש.

בנוסף, ישראל אכן הוקמה כמדינת הלאום היהודי. תחת מעטה של "מדינה יהודית ודמוקרטית" היא תפקדה במהלך 75 השנים האחרונות. לכל מי שרוצה להביט נכוחה, ברור לגמרי כיום כי המצב החברתי, הכלכלי והפוליטי שבו שרויה מדינת ישראל הוא תוצר ישיר של הנוסחה הפוליטית הציונית: "יהודית ודמוקרטית". במילים אחרות, נוסחת הפלא "יהודית ודמוקרטית" מסתברת כנוסחה קטסטרופלית לקיומה של מדינת ישראל. זהו סידור שלא עובד.

כיום ברור לגמרי כי הצד "היהודי" של המדינה הדמוקרטית משתלט על המדינה והחברה הישראליות וזאת על חשבון סדר היום הדמוקרטי. זו אינה השערה. זו אינה "עמדה של שמאל קיצוני" או של "שמאל אנטי-ציוני" ו"אנטישמי", כפי שטוען בן דרור. הפחתת הדמוקרטיה באמצעות טענת היהודיות של המדינה היא ניתוח מדויק אך לא מתלהם של המציאות הפוליטית שבה אנו חיים. ממשלת נתניהו הנוכחית מאששת קביעות אלה במעשיה יום יום.

סיבת הסיבות להצרת צעדיה של הדמוקרטיה הישראלית היא ההעדפה הציונית-יהודית. ניתן גם לקרוא לה העדפה היהודית ליהודים (דתיים וחרדיים) במדינת ישראל. אלה הן העדפות אנטי דמוקרטיות. להעדפה אנטי-דמוקרטית זו קורא בן דרור "ציונות". הציונות היהודית-ישראלית היא אנטי-דמוקרטית. בעליל. משימתה של הציונות הושלמה עם הקמת מדינת ישראל. המשך השררת התפיסה הציונית נגד אזרחות ישראלית פירושה שמרנות פוליטית המתגלגלת לריאקציה חברתית. אנו עדים להתפתחות זו של שמרנות וריאקציה בכל יום שעובר מאז הוקמה מדינת ישראל.

בן דרור הוא אחד האנשים המקדמים ריאקציה חברתית זו באמצעות ההתעקשות על ציוניזציה של כל דיון פוליטי ענייני. טקס הזיכרון המשותף הוא צעד דמוקרטי של אזרחים ואזרחיות ישראלים המבקשים לגשר ולאחות את הקרעים שפער קונפליקט אלים ובלתי פתור או מיושב בין ישראלים ופלסטינים. כך קורה שבן דרור מאשים אזרחים ישראלים, שרובם יהודים כמוהו, בקיצוניות "שמאלנית", ב"אנטישמיות", וב"טפשות שימושית" המשמשת את אויבי המדינה. בן דרור מייחס לשמרנותו הפוליטית ולריאקציוניות החברתית של עמדותיו חכמה יתרה.

יומרה זו לחוכמת-על מבוססת על יכולתו הפדנטית להראות כי ישנם פלסטינים אשר מעוניינים להשמיד את מדינת ישראל ולהקים את מדינתם במקומה של מדינת ישראל. ישנם כאלה פלסטינים. ישנם כאלה אויבים. אין בכך שום ספק, ולא צריך פדנטיות בן דרורית על מנת להיווכח בכך. אך אין אנשים אלה נמנים עם הקהל הפלסטיני שמעוניין להשתתף בכנסי זיכרון למשפחות שכולות משני עברי העימות. פלסטינים רבים ורבות מבקשים לחיות ללא אלימות. זהו הקהל שאיתו יש לנהל דיאלוג ואיתו אפשר לבנות תרבות של שלום. את הקול הזה מטביע בן דרור במלל תעמולתי וברהב מילולי.

משתתפי טקס הזיכרון המשותף רואים את בעיית הפליטות הפלסטינית כבעיית ייסוד של הקיום שלנו כאן. פליטות זו נובעת מהעובדה שפלסטינים נושלו מאדמתם. החברה הישראלית יהודית ומדינת ישראל תרמו לפעולת נישול זו באופן ברור. אלה הן עובדות היסטוריות וחברתיות שאינן משתמעות לשני פנים. לפלסטינים יש אחריות היסטורית למצב זה – המנהיגות הפלסטינית קיבלה החלטות פוליטיות היסטוריות בעבר, בהווה ולבטח בעתיד. פלסטינים חיים היסטוריה זו יום יום; בדיוק כמו ישראלים-יהודים.

היעדר פתרון לפליטות הפלסטינית הוא בעיית יסוד פוליטית באזורנו ובעולם, אשר מעכב הסדר שלום שחייב להיות מקובל על הפלסטינים. מחשבה זו אינה עמדה מטופשת. זו עמדה חכמה מבחינה היסטורית, אחראית מבחינה פוליטית ואנושית מבחינה מוסרית.

השוואת מצבם של פליטים פלסטינים לגירושם של יהודי ארצות ערב אינה משרתת שום יעד חוץ מאשר תעמולה גרידא. את הצעד התעמולתי הזה נוקט בן דרור, ומבחינה זו עושה את עבודתה הנואלת של האידיאולוגיה הציונית: אידיאולוגיה המבקשת להמיר את אסונם של פלסטינים בטרגדיה של יהודים מהמזרח התיכון ולמחוק את שתיהן כאירועים טראומטיים. כל זאת מבלי שאף אחד מקורבנות האירועים נשאל לעמדתו או להסכמתו לעסקה זו.

מבחינה זו בן דרור עושה את מה שהוא יודע לעשות יפה – להסיט את הדיון על מנת ליצור הסתה. בן דרור הוא עיתונאי היונק חיזוקים לעמדותיו ממידת הפופולריות שלהן בעיני קוראיו. הוא אינו עוסק בשאלות גורליות של היסטוריה ואחריות אלא בצבירת נקודות אישיות בתחרות של קלישאות.