ואם לא הייתה לנו כיפת ברזל?

עם תום "מגן וחץ" פרסם צה"ל את סיכום חמשת ימי המבצע. הנה קצת מספרים: במהלך המבצע בוצעו שישה סיכולים ממוקדים נגד בכירים בארגון הג'יהאד האסלאמי. בתגובה לתקיפה המשולבת הראשונית של צה"ל, שבמהלכה חוסלו שלושה בכירים, שיגר הארגון 1468 רקטות אל עבר ישראל. 1139 מרקטות אלו חצו במעופן את הגבול לשטחי הארץ, ומתוכן 39 רקטות נחתו בים. מתוך כלל הרקטות ששוגרו לישראל הצליחה מערכת ההגנה האווירית "כיפת ברזל" ליירט כ-430 רקטות באחוזי הצלחה יוצאי דופן העומדים על 95%.

מבחינות רבות מערכת "כיפת ברזל" היא סיפור הצלחה מסחרר, אם כי חבלי הלידה שלה לא היו קלים. בעקבות האיומים הרקטיים על מדינת ישראל בתחילת המאה עלה הצורך במערכת הגנה ראויה. בשנת 2006 בחרה ועדת מומחים של משרד הביטחון במערכת הגנה אווירית בפיתוח החברה הממשלתית, רפאל, כפתרון המועדף להגנה מפני רקטות מבין שאר האלטרנטיבות, אך עד מהרה ניצתו חילוקי דעות עזים בזירה הפוליטית והצבאית באשר לנחיצות המערכת ולפתרונות ההגנה שביכולתה לספק. בניגוד לעמדות המבקרים החליט עמיר פרץ, שר הביטחון דאז, לקדם את הפיתוח. הצעתו קיבלה את ברכת ראש הממשלה אהוד אולמרט, ובאותה השנה הנחה משרד הביטחון את חברת רפאל להתחיל בפיתוח מערכת היירוט שזכתה לשם "כיפת ברזל".

ההנחיות שקיבלה רפאל ממערכת הביטחון היו ברורות: לפתח בתוך זמן קצר מערכת יירוט אווירית שתספק הגנה מפני איומים מטווחים קצרים. מערכת שצריכה לפעול ביום ובלילה תחת כל תנאי מזג האוויר ובעלות הפעלה נמוכה ככל שניתן. בתוך שנתיים וחצי סיפקה רפאל את הסחורה. באפריל 2011 הוכנסה המערכת לשימוש מבצעי ראשון, אז נדרשה ליירט רקטות גראד שנורו לעבר אשקלון, והתגלתה כמערכת הגנה יעילה ביותר.

השאר, כמו שאומרים, היסטוריה: במבצע "צוק איתן" ב-2014 עמד כבר שיעור הצלחתה של "כיפת ברזל" על כ-90%. ומאז שהוכנסה המערכת לשימוש שוטף הצליחה ליירט אלפי רקטות וטילים שנורו על ישראל מגזרות שונות. מלבד ההצלחה המבצעית נאמד החיסכון לכלכלה הישראלית שמאפשרת "כיפת ברזל" במיליארדים, שכן הודות לה יכולים אזרחי ישראל לנהל שגרת חיים רציפה (אם כי בעיקר באזורי המרכז ופחות ביישובי העוטף). ובאתר הרשות לחדשנות ישראלית דואגים לציין גם את תחושת הביטחון האישי שמשרה המערכת על אזרחי ישראל, שאותה קשה לכמת במספרים. ואפשר – חייבים אולי – להתייחס גם לשיקולים המסחריים שמאחורי הפיתוח המוצלח: כבר בשנת 2018 נמכרה המערכת המלאה לצבא ארה"ב ומאז גם לכמה וכמה צבאות נוספים ברחבי העולם. טוב, לא נערב שמחה בשמחה.

ועל אף כל זאת, אני רוצה להציע כאן תרגיל מחשבתי מעניין. נניח שלא הייתה לנו "כיפת ברזל" והמפעל המפואר הזה יורד היה לטמיון מסיבה כזו או אחרת. אולי פרץ, שר הביטחון דאז, בוחר היה לאמץ את עמדתם של המבקרים. אולי האמריקאים בוחרים היו שלא לסייע במימון הפרויקט. אולי תהליך הוצאת הפרויקט אל הפועל ברפאל עולה היה על שרטון. נניח. או אז, החמאס ו\או הג'יהאד האסלאמי יכולים היו לשגר רקטות לטווחים קצרים וארוכים כאוות נפשם, ואלו היו מסבים נזק עצום לרכוש, ומי יודע לכמה פגיעות בנפש (נסו רק לדמיין פגיעה ישירה של רקטה ארוכת טווח כזו במגדלי עזריאלי באמצע יום עבודה).

האם הפלסטינים היו פותחים במערכה צבאית נרחבת באמצעות שיגור אלפי רקטות לישראל במטרה להשמידה? ובכן, איני פרשן ממולח ואין מאחוריי עבר צבאי מפואר; בקושי סמל ראשון בדימוס. אבל אפילו אני יכול להעריך בזהירות שהפלסטינים היו חושבים טוב טוב לפני מהלך כזה. שהרי אז צה"ל מחויב היה במהלך צבאי יבשתי רחב היקף כתגובה במטרה להכניע את ארגוני הטרור בעזה, מהלך שבסופו הייתה כנראה עזה נכבשת מחדש. לעומת זאת, יותר סבירה המחשבה ששני הצדדים מגיעים היו להסכם בר קיימא. אמנם הסכם שדורש ויתורים משני הצדדים. אך בכל זאת, הסכם משמעותי, בוודאי יותר מסיסמת "שקט ייענה בשקט".

אבל דמיון לחוד ומציאות לחוד. יש לישראל "כיפת ברזל", היא משודרגת, מדויקת מתמיד, והיא כאן כדי להישאר. ולא רק זאת, אלא שבמבצע "מגן וחץ" האחרון נחשף הציבור הישראלי לראשונה גם לשכבת הגנה אווירית נוספת בדמותה של מערכת "קלע דוד". האחרונה מיועדת גם היא ליירוט איומים מטווחים שונים דוגמת טילי שיוט, טילים בליסטיים, כלי טיס ומל"טים; אם תרצו, המילה האחרונה במערכות ההגנה האוויריות. ועזבו כרגע את העובדה שבמערכת הביטחון ניצלו את המבצע האחרון גם כדי להדגים לפינלנד, שכבר רכשה כמה יחידות, את יכולותיה של המערכת בזמן אמת. מערכות ההגנה המתקדמות האלו יצרו כאן, מעל כל צל של ספק, משוואה חדשה; "שינו את כללי המשחק", כפי שתיארו באתר של רפאל את מערכת "כיפת ברזל". המערכות האלה מנטרלות כמעט לחלוטין כל אפשרות של התקפה משמעותית מצד הפלסטינים.

נכון, ברמה הביטחונית מדובר במערכות הגנה שנותנות מענה ראוי לאיומים השונים בסביבתנו ואין להקל בכך ראש. רק שבמקום להיעזר במערכות הללו כדי לגבש פתרון מדיני, נשענים עליהן הפוליטיקאים כדי לצאת למבצעים צבאיים חסרי תוחלת. ואותם מבצעים נועדו אך ורק לצורך קידום האינטרסים הפוליטיים שלהם, למשל החזרת מנדטים אובדים הביתה או מסמוס קולות מחאה ציבורית נרחבת. בינתיים טווחי הזמן בין המבצעים השונים הולכים ומתקצרים, ובסופו של כל מבצע כזה מוצאת את עצמה מדינת ישראל בדיוק באותה הנקודה שבה החלה אותו.