"הילד מגן עדן" - ביקורת סרט

בימים אלה עלה לאקרנים סרטו של הבמאי המצרי-שבדי טאריק סאלח, "הילד מגן עדן" (Boy From Heaven). המותחן הפוליטי, שזכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן 2022, בפרס התסריט בתחרות האקדמיה השבדית לקולנוע, ובפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הנורדי בלובק, מגולל את סיפורו של אדם (השחקן הפלסטיני תאופיק ברהום, "ערבים רוקדים"), צעיר עדין וצנוע, בן למשפחת דייגים קשת יום בכפר קטן במצרים. אדם זוכה במלגה לאוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, מרכז הלימוד המוביל של האסלאם הסוני, ועם הגעתו לאוניברסיטה הופך בעל כורחו לפיון במאבק כוחות בין האליטות הדתיות והפוליטיות של מצרים. המותחן המבוסס על רומן המתח "שם הורד" של אומברטו אקו, ואת המנזר מחליפה המסגרת האוניברסיטאית האקדמית ללימודי דת האסלאם ולהכשרת אימאמים וקאדים.

הסרט, שבו מככבים פארס פארס, השחקן הלבנוני-שבדי, מכרם חורי ואחמד בכרי הפלסטינים, הוא דיוקן אלגורי על הכוח הפוליטי שניתן לאנשים דוגמת קצין שירותי ביטחון המדינה (איברהים בדמותו של פארס פארס) שמתעמר באדם הצעיר, ומפעיל מניפולציה וכוחנות על תלמידים מהמוסד כדי לדעת מהו הלך הרוח באוניברסיטה.

שתי הדמויות הנשיות היחידות בסרט הזה, שכולו מפגן גבריות, מופיעות באמצע הסרט: הראשונה היא אשתו של איברהים שמכינה אוכל במטבח, ונערה צעירה עם תינוק שילדה לגבר נשוי, בכיר באוניברסיטת אל-אזהר. אדם יתום מאם, יש רק בנים בביתו בכפר, ואילו בקהיר המפגש  עם הנשים נעשה רק כדי להוכיח כמה הגברים הם פוגענים ומשתמשים בנשים ככלי לפגיעות שלהם. הנשים אינן דמויות מתפתחות אלא אובייקטים הנמצאים במרחב הביתי – האחת במטבח והשנייה מוסתרת בביתה ומשמשת כלי להבאת ילדים בדרך לא כשרה. היעדרן של נשים ביצירה קולנועית זו מרמזת על דחיקתן וצמצומן למרחב הפרטי בלבד, בעוד הגברים מצויים במרחב הציבורי, משכילים, לומדים ומתפתחים. זוהי ביקורת פמיניסטית על מעמד האישה במצרים בעלילה שמתרחשת בשנות השישים של המאה שעברה (משנת 1962 נשים לומדות באל-אזהר).

המבט הקולנועי המתבונן שבוחר הבמאי טאריק סאלח מגדיל את הפער בין פנים לחוץ. בכפר – בחוץ – הים הגדול, לבין הבית הצפוף. בקהיר –  בין העיר מלאת הכאוס, לבין הסדר המופתי והפאר הארכיטקטוני באל-אזהר. הפערים הגדולים בין העושר לדלות. המעבר של אדם מכפר פשוט, אב דייג ואלמן, לעיר הגדולה קהיר על רחובותיה השוקקים, ועל החיים המחויבים ללימודי דת ושינון פסוקים מהקוראן מסמלים את המתח בין מרכז לפריפריה, בין התמימות בכפר לבין עולם של שקרים, רצח ומזימות.

הבמאי טאריק סאלח חוזר לסיפור של סבו וסבתו שהצליחו בחייהם ועברו מהחיים בכפר למוסד האסלאמי היוקרתי, וכך שינו את מעמדם, אך בהצלחה שלהם עולות שאלות רבות שמעסיקות אותנו הצופים: מה המחיר שיש לשלם? מה המניע? האם צריך להיפרד מכל מה שאתה מכיר, מהאמונות ומהערכים שהגעת איתם מהבית כדי להשתלב?

אין ספק שטאריק סאלח, פרסונה נון גרנטה במצרים, מיטיב לבקר את מוסדות הדת שמבקשת ממאמיניה לחיות בענווה ובתרומת לזולת, אך הופכת לכלי בידי מושחתים.

במציאות הישראלית כיום, הסרט צריך להדהד ולעורר ביקורת חריפה על הדרך שבה דת ומדינה כרוכות זו בזו, וכיצד אנו האזרחיות והאזרחים הופכים לפיונים במשחק סכום אפס.

הילד מגן עדן | שוודיה, צרפת, פינלנד 2022 | 125 דקות | ערבית, אנגלית

חיה מושייב היא במאית, ותסריטאית בוגרת בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל.

נטלי ברוך כותבת על קולנוע, מנחה פאנלים על קולנוע, דוקטורנטית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.