• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

השאלון של העוקץ: רונית ידעיה

חסרה לה מילה בעברית ל-Lovebale, היא רוצה לפגוש את דיוויד פוסטר וואלאס והיא הייתה ממנה את עאידה תומא-סלימאן לשרת הפנים. לכבוד יציאת ספרה "ואני אעלה באש" – רונית ידעיה בסלון של העוקץ
העוקץ

"הדמיון, זה מה שדפק אותך, אחותי. אם לא היית מפנטזת ביג טיים, לא היית מוצאת את עצמך בעומק סמול טיים, מתה שוב ושוב ושוב, אחותי. כמו הרבה מוכי גורל, היה עדיף לא לפנטז בכלל, כי תראי לאן זה לקח אותך. דווקא הפינטוז על הגבר המסוים הזה, עמירם יחזקאלי, הינה, גיליתי את שמו, אם למישהו אכפת, בעלי ואבי בנותיי, לקוח מעולמות הסמול טיים. ולמה לרדת לרמה שלו? למה מיהו? נובאדי! תקוע איתי עד שהבנות "יגדלו קצת" – והופ! מי תלקק את השאריות?"

זהו קטע מ"ואני אעלה באש", ספרה החדש של הסופרת והאמנית רונית ידעיה, שהוא לה התשיעי במספר. ידעיה (70) היא ראשת המחלקה לכתיבה במנשר לאמנות, בית הספר שהקימה בשנת 2005 עם בעלה הצלם והסופר עודד ידעיה. לכבוד הספר החדש, אירחנו את ידעיה בסלון של העוקץ.

מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?

שומרת בקפדנות על הרגלי העבודה; משתדלת לפנות לכתיבה יומיים רצופים נטולי מיילים ושיחות – אם אין ברירה אז שישי-שבת. עובדת במיטה על הטיוטה הראשונית (הרגל מגונה?), ואחר כך מעבירה למחשב. הרגל מגונה אחר שלי הוא שכחה של שמות הגיבורים – פעם פגשתי בפעם הראשונה את עורך אחד מספריי ונגרמה לי מבוכה כשהוא דיבר על שני הגיבורים בספר ולא זכרתי מי הוא מי (חלף קצת זמן מאז הכתיבה). פתרתי את הבעיה כשהכנתי שני טורים עם שמותיהם וכל מה שהוא אמר עליהם, ניתבתי לאחד הטורים. כשחזרתי הביתה מיקמתי את ההערות בהקשרן הנכון.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית או אחרת – טורדת את מנוחתך?

ברור שמה שקורה עכשיו בפוליטיקה, ההפיכה המשפטית, והשתלטות הכת החרדית על החיים הציבוריים: התקצוב למוסדות הדת שלא לומדים לימודי ליבה שמנציח את הפער בין משלמי המיסים לכאלו שאינם עובדים, המשך התמיכה בבתי הדין הרבניים ואפליית הנשים החרדיות והחילוניות שנזקקות לשירותיהם, הנצחת הכוח של הרבנים ומוסדות הדת על הנשים החרדיות, וכמובן ההתעללות של הצבא והמתנחלים בתושבים האומללים בכפרים בדרום הר חברון: מספאר יטא, אום אל חיר, א-טוואני ובצפון פלסטין בכפרים: ביתא, קדום, בית דג'אן, נבי סאלח, ובעוד מקומות. והירי החי של הצבא על המפגינים שאדמותיהם נגזלו.

האם חווית פעם גזענות על רקע אתני, לאומי או דתי?

לא גזענות אלא אפליה מתמשכת בכל התחומים על רקע מגדרי, ולאחרונה, לצערי, אפליה גילנית שקשורה גם היא להיותי אישה.

הייתי רוצה לחזור לחיות בניו יורק, עיר שלמדתי בה אמנות במשך ארבע שנים והיא לא זרה לי; אני דוברת את שפת המקום, מכירה את המנטליות של המקומיים ולא הולכת לאיבוד ברחובות

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביום-יום שלך?

הפמיניזם על שלוחותיו נוכח מאז ומעולם ביומיום שלי, בכתיבה, בשיחות עם אנשים, בבית, ביחס אל התלמידות במחלקת הכתיבה, כאשר הנשיות והפמיניזם שלהן, בניגוד לשלי, היא נשיות מובנת מאליה, חלק מהדנ"א שלהן, לא נישאת כמטען עודף על הכתפיים, לא מתריסה, לא חלק ממניפסט נשי על נשיות; טבעית כמו היום והלילה. עבורן. עבורי הוא חלק ממסע סיזיפי, מאז שאני זוכרת את עצמי, של מאבק לשוויון בין המינים.

ספרי לנו קצת על הספר ותהליך העבודה עליו.

"ואני אעלה באש" הוא אסופה של ארבעה סיפורים שכתבתי בנפרד תוך כדי חשיבה על עולמות אנושיים נפרדים אבל גם כאלו שנפגשים בנקודת מגוז אחת: הבדידות. הסיפורים עוסקים בהצגה שעולה במרכז לבריאות הנפש, במשפט שמתנהל בין אישה שבעלה בגד בה לבין הורי המאהבת שלו, במערכת יחסים אינטימית בין אישה וחתול ובסרט וידאו־ארט. אלה ארבעה סיפורים קצרים הקשורים זה בזה, שבמרכזם נשים שעולמן מיטלטל בין הכחשה להכרה, בין ניתוק להתחברות. הדמויות מהלכות על חבל דק, בין ויתור למאבק במציאות קשה ובלתי ניתנת להכרעה.

בסיפור "מיינדפולנס", שחקנית שעובדת כפקידה במשרד לתיווך דירות יוזמת סדנת מיינדפולנס לנשים, אבל בין ההצעות האטרקטיביות לשחרור ואורגזמות ופינוק, משתחלות תובנות פראיות וחריגות שמסגירות את הדמות האמיתית שנעה בין הרצון לרצות לדחף לבעוט במעט שיש.

בסיפור "החתול שמיל" מתגלה מערכת יחסים אינטימית ביזארית בין אישה לחתול כסיפור כיסוי לפשע, ויש בו הנמקה לאכזריות טבעית, לכאורה, לחתול רחוב לא מתורבת ממוצא ים־תיכוני.

רונית ידעיה ואני אעלה באש
כריכת הספר "ואני אעלה באש"

מני שלושה א.נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

יש כל כך הרבה אפליית נשים בכל מקום ובמנגנונים הכי ממוסדים, כך שלא הייתי רוצה להתמקד במגזרים מסוימים, אבל בכל זאת:

מלהקת בחדווה ובתקווה למימוש אוטופי את עאידה תומא-סלימאן מהרשימה המשותפת לתפקיד שרת הפנים, תפקיד שיכלול בין היתר טיפול במצוקת (מצוקה היא בלשון המעטה, אולי ברציחת) הנשים הערביות וכלל הנשים.

מלהקת בחדווה ובתקווה למימוש המינוי את הרבנית לאה שקדיאל, פעילה חברתית ולוחמת זכויות הפרט, לתפקיד השרה לענייני דתות. היא ראויה לטפל באפליית הנשים החרדיות והדרתן ממוסדות ההשכלה הגבוהה ומפעילות פוליטית, ובהזנחה המתמשכת שלהן וההפקרה שלהן לחסדי הרבנים. גם בהפקרה של נשים בכלל לחסדי בתי המשפט הרבניים וחוקי המשפחה המעוותים שלהם.

את שקמה ברסלר הייתי מלהקת לתפקיד שרת המדע.

וכמובן את דב חנין, לאיזה תפקיד שיחשוב למתאים, על הפעילות הענפה והאינטנסיבית למען החלשים והמוחלשים והחברה הישראלית והערבית.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

הייתי רוצה לדבר עם הנערים והנערות על דימוי הגוף המעוות והמיניות המעוותת והשטחית שמשתקפים באינסטגרם, בסנאפצ'אט, ביוטיוב וברשתות האחרות שפונות אליהםן. על אהבה ומיניות וביטוייה השונים, ובניגוד לאתרי הפורנו. על שיח מכבד וכמובן על קריאת ספרים והמלצות על ספרים שיעניינו אותםן.

מי הכי היית רוצה שיקרא/תקרא את הספר?

הייתי רוצה שיקראו כל מי שמתעניין בכתיבה אחרת, ניסיונית, כזו שלוקחת סיכונים ותובענית, קוראות שמוכנות למאמץ פרשני של הקריאה, גם אם הסאבטקסט לא צף על פני השטח. כאלו שלא זקוקים לספרות סמכותית, לדמות אב של סופר כל יודע, כזו שטופחת על שכם הקורא ואומרת, שופוני, כמה אני כותב טוב, אמפתי-סימפטי, איך אני אחד מאיתנו, חולק איתנו את החוויות שכולנו חווים, סופג את הזיעה ממצחנו ואת הדם מקנה הרובה שלנו, לחוויית קריאה כיפית, קלה ומצ'פרת.

יש לך אמונה תפלה (או כמה)?

אין לי אמונה תפלה או טפלה, מלבד טקס קבוע של עישון סיגריה (אחת ביום) והכנת כוס שוקו לפני הכתיבה.

כתיבה ויצירה – גיהינום או גן עדן?

תלוית קונטקסט; מול הדף הריק בתחילת העבודה על טקסט, אני חווה גיהינום קטן של פחד מאובדן היצירתיות, החיוניות, העומק, הקוהרנטיות, האני הכותב שלי… אפילו גם באמצע הכתיבה, בעצם בכל שלב בה, כשאני בטוחה שמה שכתבתי הוא זבל. והעלילה, הו העלילה, שתמיד נעלמת ממני בתחילת הכתיבה ולעיתים גם הרבה אחרי, עד שאני כמעט ומתייאשת ונוברת ונוברת, כשבאופן די פלאי, היא צצה איכשהו לבסוף. לפחות עד עכשיו. לפחות לדעתי.

אם היית יכולה/רוצה לחיות במקום שאינו ישראל – היכן ולמה?

שאלה אקטואלית מתמיד; הייתי רוצה לחזור לחיות בניו יורק, עיר שלמדתי בה אמנות במשך ארבע שנים והיא לא זרה לי; אני דוברת את שפת המקום, מכירה את המנטליות של המקומיים ולא הולכת לאיבוד ברחובות (רק בבתי הכלבו). וכמובן, אין על הגלריות והמוזיאונים לאמנות, נשמתי פורחת כשאני צופה בדימויים משם, וכמובן חנויות הספרים הקטנות. מוכנה להתפשר גם על לונדון, למרות ששם אני פחות מתמצאת – והמנטליות.

מהו הספר האחרון שקראת והותיר בך חותם?

רוצה להפנות זרקור ל"זורקי הלהבות" ספרה של רייצ'ל קושנר, שלא זכה כאן להרבה קוראים. העלילה נעה בין עולם תחרויות האופנועים, שהוא מרתק וכתוב היטב עם ידע מעמיק על הנושא, וסצנת האמנות של שנות ה-70 בניו-יורק, שמאוד מוכרת לי מהתקופה שהייתי שם (אוייי הנוסטלגיה), ותעניין גם קוראים רבים. סופרת מעולה.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה בארבע עיניים?

דיוויד פוסטר וואלאס ואני נפגש בדיינר האפלולית של אדוארד הופר. הוא יגיע גבוה ושזוף כרגיל, בחולצת כפתורים שחורה ומכנסיים לבנים, מטפחת לבנה למצחו ושיער מקלוני ושמנוני כמו בתצלום בוויקיפדיה. אני אלבש את השמלה האדומה כמו של הבלונדה בציור, בכתפיים חשופות – אולי בציפייה למפגש רומנטי משהו. המלצרית תגיש לו וויסקי (זה לא ענייני אם זה טוב לערבב את המשקה בכדורים נוגדי דיכאון) ולי קפה. המלצרית תגיש גם צלחת עם כמה "פלוניז", מותג חדש של חברת האם של מיסטר סקווישי: חטיף עוגת שוקולד מצופה בשוקולד יקר יחסית. דיוויד (תרשה לי לקרוא לך דיוויד?) יזלול את החטיף בשני ביסים ולאחריו עוד אחד. אני אקלף ואוכל קודם את הציפוי הדקיק ולאחריו את הפנים הספוגי, להאריך את העונג. לאחר סמול טוק קצר וביסוס האינטימיות בינינו, ארהיב ואשאל אותו על תהליך הכתיבה שלו, על התלמידים לכתיבה (הוא מורה קפדן הדיוויד), ואולי גם נקטר יחד על התלמידים, על הספר האחרון שקרא והותיר בו חותם, ועל הגיהינום הפרטי שלו – כשאבקש לגעת לאשרור, כמו תומא המפקפק לפניי, בצלקת מחבל התלייה שמקיפה את צווארו, אדומה כאילו לא עבר הרבה זמן, ואומר לו (בחנופה) שאני קוראת את הספר החדש שלו.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה בחייך?

לא זוכרת אחת כזאת. אולי כי אני בן אדם לא רומנטי, ולכן איני מזמנת מחוות מהסוג הזה, למרות שאולי כן הייתי מקבלת אותן בברכה, עכשיו כשבגרתי והתרככתי. מעט.

איזו מילה חסרה לך בשפה העברית?

Lovebale שהתרגום המדויק לה אינו חביב או נאהב, אלא מישהו או משהו עם יכולת נאהבות. בר אהבה נשמע מדויק יותר אבל מסורבל.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

עובדת במקביל על כמה סיפורים קצרים. משהו קטן, מר-מתוק מתוך אחד מהם: "בהמשך למה שנאמר למעלה ומה שאת אומרת – צריך להדגיש שאם מישהו חושב שמשהו כאן אמיתי אז כדאי שיחשוב פעמיים. אין שום דבר אמיתי ביופי בדוי, בטקסט בדוי. וגם לא מנחם. בדיה זאת בדיה והעולם אמיתי עד כאב וגם זה יופי – הכאב".

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

בדרך אל החתולים… בפנסיה, כותבת אם אפשר עוד שלוש-ארבע נובלות, חיה בעוד מקומות מלבד תל אביב-יפו, וממשיכה לתרום לחיי המשפחה האהובה שלי.

רונית ידעיה
רונית ידעיה. כותבת דמויות שמהלכות על חבל דק. צילום: אניה לארסון
כנראה שיעניין אותך גם: