בועטות: נשים בעולם הכדורגל של מרוקו

נשים ערביות ישובות ביציעים של אצטדיון כדורגל, ולא כל שכן רצות על הדשא, אינן מחזה נפוץ בעולם הערבי. שכן במדינות ערב, כמו במרבית מדינות העולם, אצטדיוני הכדורגל נחשבים למרחב גברי מובהק. על רקע זה עאישה בלחאג', עיתונאית ומשוררת מרוקאית החוקרת גם סוגיות של זכויות אדם, פותחת את כתבתה, שפורסמה בשבועון הלבנוני א־ספיר אל־ערבי. הכתבה עוסקת במקומן של נשים בעולם הכדורגל המרוקאי – כמעודדות ביציעים, כשחקניות, כשופטות וכמאמנות.

בפתח כתבתה מביאה בלחאג' סיפור על מפגש מקרי בינה לבין שתי צעירות מרוקאיות בנות עשרים – סכינה וחפסה – שפגשה בצאתן מבית קפה מקומי בעיר טנג'יר שבמרוקו. כמו בלחאג' עצמה, השתיים הן חובבות כדורגל, וגם הן צפו במשחק הכדורגל ההיסטורי שבו גברה מרוקו על קנדה והעפילה לשמינית גמר המונדיאל. בלחאג' הציעה להסיען למרכז העיר, שם הן בילו את המשך הערב כמו המוני המרוקאים שיצאו לרחובות בצהלות שמחה לתוך הלילה. בלחאג' מספרת כי באותו לילה זכור לטובה היו שלעגו למראה אותן צעירות, בעוד אחרים דווקא החמיאו להן שכן הן ללא ספק היו מראה חריג בנוף.

מסיפור זה חוזרת בלחאג' כמה חודשים לאחור, ומספרת על חוויה נוספת, דומה אך שונה, שהייתה עדה לה ביולי 2022 כשביקרה בבתי הקפה המקומיים בעיר וראתה המוני גברים מריעים לנבחרת הנשים בכדורגל של מרוקו, שהשתתפה לראשונה באליפות גביע אפריקה בכדורגל. נבחרת הנשים בדיוק ניצחה במשחק שבעקבותיו העפילה למחצית גמר הגביע של אפריקה – ואף עלתה לגמר וסיימה במקום השני לאחר שהפסידה לדרום אפריקה בתוצאה 1-2.

בלחאג' נדהמה לראות את המוני הגברים המריעים לשחקניות הנבחרת באותו ערב. היא מכירה בכך שהעובדה שמרוקו אירחה את הטורניר על אדמתה ושידרה בשידור חי את כל המשחקים, תרמה לעניין הציבורי שגילו המרוקאים בטורניר. היא מוסיפה כי כנראה עוד יעבור זמן רב עד שנשים במרוקו יגלו עניין בכדורגל כמו גברים, שכן צפייה במשחקי כדורגל בציבור, בבתי הקפה העממיים, היא תרבות פנאי שנחשבת כמעט באופן בלעדי לנחלתם של גברים, וצפייה של נשים במשחקי כדורגל נחשבת לדבר לא-מקובל בעיני רבים בחברה המרוקאית.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Khadija Rmichi (@khadija_rmichi)

אוהדות, שחקניות, מאמנות ושופטות

יתרה מזאת, בלחאג' מציינת בכתבתה שהיו שביקשו לאורך השנים פסקי הלכה מחכמי דת כדי להכריע האם נשים רשאיות לצפות במשחקי כדורגל או לא (אחד מפסקי ההלכה הללו התיר להן לעשות זאת, רק בתנאי שהצפייה עצמה אינה מעוררת את חשקיהן ואת יצריהן של הצופות). בלחאג' שואלת בציניות מה בדבר פסקי הלכה הפוכים סביב השאלה: האם לגברים מותר או אסור לצפות במשחקי כדורגל נשים. שכן בעת הצפייה בשחקניות הנבחרת ניתן היה לשמוע גם הערות סקסיסטיות מצד יושבי בתי הקפה, שהתדיינו ביניהם על סוגי המדים השונים שלבשו השחקניות, ועל אילו מהם מגרים מינית בעיניהם. אותם גברים גם לא שכחו להתייחס בסקסיסטיות למבנה גופן של השחקניות, להחמיא לחטובות מביניהן וללעוג לבעלות מאפיינים גופניים גבריים יותר.

בלחאג' מוסיפה כי נשים לא חדרו למגרשי הכדורגל רק כאוהדות וכשחקניות, אלא גם כשופטות וכמאמנות, גם אם בהיקפים צנועים יחסית. היא מביאה לדוגמה את חסנאא א־דומי, מאמנת בת 29 בלבד, שהייתה לאישה הראשונה לאמן קבוצת כדורגל של גברים המשחקת בליגה השנייה. בתחום השיפוט היא מביאה לדוגמה את בושרא כרבוב, האישה המרוקאית הראשונה המשמשת שופטת במשחקי כדורגל של גברים בממלכה. כרבוב היא גם השופטת המרוקאית הראשונה ששפטה במשחקי גביע אפריקה לאומות בכדורגל. בלחאג' רואה לנכון גם להזכיר את כרימה חאדרי, שהייתה לשופטת הצעירה ביותר ששפטה בטורנירים בין־לאומיים לנשים ולגברים וכן לשופטת הראשונה שעוטה חיג'אב בהיסטוריה של עולם הכדורגל של מרוקו.

בלחאג' מסכמת את כתבתה ואומרת כי נוכחותן של נשים במגרשי הכדורגל מעידה על האומץ הרב של אותן נשים, שעובדות קשה ומשלמות מחירים גבוהים כדי לעסוק בתחום שבו הן רוצות לעסוק. שכן בפני אישה שנכנסת למגרש הכדורגל ניצבים קשיים רבים ומחסומים חברתיים ותרבותיים, ולא אחת הן גם קורבנות להטרדות ולבריונות. וכך קורה שבכל פעם ששומעים על סיפור הצלחה של נשים באחת ממדינות האזור בענף הכדורגל – כמו גם במרבית ענפי הספורט – הוא מתואר במילים כמו "סבל", "הקרבה עצמית" ו"אורך רוח", מה שגורם לכך שרק יחידות סגולה, מעטות שבמעטות, מוכנות לצאת לדרך הקשה הזאת ולבחור לעסוק בספורט זה באופן מקצועי.

עם זאת, בלחאג' אומרת שבחלוף הזמן המחסומים והמכשולים הולכים ופוחתים בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות, ויעידו על כך סיפורי ההצלחה של הנשים שהיא הביאה בכתבתה. סיפורים כאלה מצליחים לחולל שינוי מה בעמדתה של החברה המרוקאית לגבי נשים שעוסקות בספורט באופן מקצועי. אולם לרוב מדובר בסיפורי הצלחה של בודדות, ולא די בסיפורי הצלחה אלה שמביאה בלחאג' בכתבתה כדי להבטיח שבטווח הארוך יצמח דור המשך של ספורטאיות מצליחות כמוהן. כדי שזה יקרה, היא מסבירה, דרוש שינוי יסודי ורחב ובכלל זה תשתיות שיעודדו את טיפוחן של ספורטאיות העתיד, במיוחד בענפי הספורט הקבוצתיים כמו כדורגל, שבהם דרוש מערך שלם של בתי ספר, ליגות שונות, טורנירים ועוד.

און דהן הוא מתרגם וכותב ב"פרויקט אופק" מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת.