החינוך בקריסה: קהלת הם רק סימפטום

מערכת החינוך עוברת זה עשרות שנים תהליך ארוך וכואב של הפרטה והתפרקות ממחויבות לעתיד המדינה ולעתיד התלמידות והתלמידים. ישראל היא שיאנית העולם בפערים בין תלמידים חזקים לחלשים, וכל זאת במתאם גדול לעושר ועוני: העשירים יותר מקבלים חינוך טוב יותר. הפער הזה לא רק שאינו מצטמצם, אלא שהוא הולך ומתרחב. יותר ויותר אחריות ללא סמכות עוברת אל מנהלות בתי הספר והרשויות, ומנגד הסמכות נשארת בתחום משרד החינוך.

כיאה לתפיסות נאו-קפיטליסטיות גם אצלנו המערכת מודדת את עצמה לדעת, אך המדידות האלה, יותר משהן מצביעות על מגמות השתפרות (הן לא), הן מצביעות על מה חשוב ומה לא חשוב ולאן מוליכים את המדינה.

פורום קהלת נכנס בדלת הראשית למשרד החינוך על ידי השרה ד"ר יפעת שאשא ביטון, כשותף לתהליכי חשיבה. ד"ר שאשא ביטון זכתה לקרדיט רב בציבור והייתה רוח מרעננת של מינוי מקצועי למשרד ממשלתי: אישה שבאה מתחום החינוך, התחילה כמורה וטיפסה מעלה כחוקרת חינוך וסגנית נשיא מכללת אוהלו בקצרין. היא גדלה והתחנכה בקריית שמונה, שם היה מקום מגוריה עד לפני מספר שנים. התקוות שנתלו בה היו מרובות: הנה נבחרת סוף סוף אישה שהיא כל כולה יציר הפריפריה, שאמורה להבין את מצוקות "ישראל השנייה" ולהיענות להן. כולם האמינו כי קידום ילדיי וילדות הפריפריה יהיו בראש מעייניה.

כן לרייכמן, לא לתל חי

אחד הנושאים הראשונים שעמדו על סדר יומה היה הכרזת אוניברסיטה נוספת בישראל. עמדו בפניה שתי אפשרויות: המכללה הבינתחומית ע"ש רייכמן ומכללת תל חי. מכללת תל חי נחשבת למכללה מובילה זה עשרות שנים, וכמו מכללת ספיר, היא דוגמה לאופן שבו אפשר להנגיש לימודים ברמה אקדמית גבוהה ביותר גם לפריפריה המרוחקת מאוד. את שתי שנותיי הראשונות בתואר הראשון למדתי בשלוחה של אוניברסיטת חיפה במכללת תל חי, ורמת ההוראה בתל חי הייתה גבוהה מזו שפגשנו בשנה השלישית באוניברסיטת חיפה. כבר אז נחשבו הסטודנטים שהגיעו מתל חי לחיפה לבעלי חשיבה ביקורתית, הישגים גבוהים ומובילים להצטיינות.

ומכיוון ששאשא ביטון גדלה בקריית שמונה הסמוכה למכללה, מכירה את המצוקות של "ישראל השנייה" ואת ייחודה וחשיבותה של השכלה גבוהה והנגשתה. הייתה ציפייה שהיא תהיה זו שתכריז על מכללת תל חי כאוניברסיטה, הכרזה מתבקשת ומדוברת זה שנים. להפתעת כולם בחרה השרה החדשה להכריז קודם על המכללה הפרטית והאליטיסטית הבינתחומית בהרצליה, מבלי שתשכח להבטיח מעל כל במה אפשרית כי הבאים בתור יהיו תושבי הצפון. זה לא קרה. היא תגיד שלא הספיקה. אני אומרת שאלה סדרי העדיפויות של מדינת ישראל.

הפרטה, התפרקות והעמקת אי שוויון

על דגלה חרתה השרה שתי רפורמות מרכזיות למערכת החינוך היסודית והעל יסודית:

* גפ"ן – גמישות ניהולית פדגוגית
* התחדשות הלמידה במקצועות המח"ר- הפחתת מקצועות ההבחנות בבגרות

כמו כל התהליכים במערכת החינוך ובכלל בממשלות ישראל, השמות הנבחרים מייצגים תנופה וקידמה, אך מאחוריהם מסתתרת עוד הפרטה והתפרקות. רפורמת הגפ"ן העבירה תקציבים שהיו עד כה ריכוזיים ובידי מטה משרד החינוך אל מנהלות בתי הספר והרשויות המקומיות, לכאורה מהלך חיובי שבא להעביר אחריות וסמכות לשטח שמבין טוב יותר מהמטה את הצרכים הייחודיים של האוכלוסייה המקומית. הייתה גם הבטחה כי התקציבים יהיו דיפרנציאליים ויגשרו על פערים סוציואקונומיים בין רשויות ובתי ספר. לסל גפ"ן נשפכו תוכניות כמו סל תרבות, מיל"ת, קידום מצוינות, חינוך מיני, תכניות חינוך אזרחי, הכשרת צוותי הוראה, שיפוצים ורכישות ועוד.

אך התוצאה היא כפולה: אחריות בלי סמכות – כי כלי המדידה והפיקוח נשארו אצל מטה המשרד, אבל כל האחריות לניהול תקציב ולהישגים נותר אצל בתי הספר. התפרקות – הפיקוח הפדגוגי נדרש לפקח על בחירות בתי הספר, אך המפקחות לא יכולות ולא הוכשרו לפקח על כל רוחב היריעה. כך בחסות הגמישות הניהולית ייכנסו לתוך בתי הספר אג'נדות שונות ומשונות ובעיקר גורמים שיכולים להרשות לעצמם להציע מחירים נמוכים. החברות שיציעו מחיר נמוך יותר יהיו אלו שירעו את תנאי ההעסקה של המדריכים והמדריכות בבתי הספר, או אלה שמאחוריהן עמותות עתירות תקציב הנתמכות על ידי המדינה או ממומנות מתרומות – למשל עמותות שמרניות דתיות קיצוניות.

מנהלות בתי הספר לכאורה זכו באוטונומיה, אך למעשה נתונות כעת ללחצים של רשויות, ועדי הורים, וקהילה להעסיק מקורבים מטעם בבתי הספר. בפריפריות ייאלצו להסתפק בכוח האדם הקיים במקום, ולא יהיה אפשר לזכות ביתרון של מרכז מדינה שיכול לחייב זכיין לשנע עובדות ועובדים איכותיים למקומות רחוקים.

מה בעצם הושג במהלך זה? בעיקר הרחקת ההעסקה הישירה של המדינה את העובדות והעובדים, לא עוד עובדים ועובדות עם תנאי העסקה נוחים, מכבדים וטובים כמו של עובדי המדינה, לא עוד עובדי ועובדות קבלן זכיין – שהזכיין מחויב לתנאי העסקתם, אלא "עצמאים" שעובדים עם "קבלות" ואין לאף אחד במערכת כל אחריות כלפיהם, לא כלפי שכרם, לא כלפי תנאי העסקתם ולא כלפי המשך עבודתם מיום אחד למשנהו.

במסגרת הגפ"ן יכולה מנהלת בית ספר להעסיק מורות ומורים למקצועות שונים לפי בחירתה ולתגמל אותם בשכר גבוה משכר המורות והמורים הקבועים במערכת. זה נתון חשוב מאוד, כי יחד עם הרפורמה בבחינות הבגרות, ההשלכות שלו הן הרבה מעבר להפרטת המערכת.

הרפורמה בהיבחנות בבגרות זכתה ליותר כותרות מקודמותיה, כי מבחני הבגרות נחשבים עדיין לגולת הכותרת ושיא הלמידה ומדידתה. מקצועות שבהם חובת בחינה נחשבים מקצועות יוקרתיים יותר ממקצועות שאינם בבחינת חובה – כי מעצם החיוב בבחינה הם מקבלים מעמד "חשוב". כמו כן, במדינה שבה הקושי המרכזי למורות הוא האלימות והמשמעת, ללמד ליעד שהוא אינטרס של התלמיד נחשב קל יותר, כי התלמידים והתלמידות עסוקים יותר בלמידה ופחות בהפגת השעמום על ידי "הפרעות". מורות המלמדות לבחינות בגרות זוכות לתוספת משמעותית לשכרן, הן כגמול קבוע וכן בשעות "חופשיות" שמוקצות למורה לצורך עבודתה.

מח"ר יהיה יותר טוב?

התחדשות הלמידה במקצועות המח"ר (מורשת החברה והרוח) כרכו 4 מקצועות בגרות מתחומים אלה אל מחוץ להיבחנות לטובת הגשת עבודות חקר של התלמידים. הרבה מלים חגיגיות הושקעו ברפורמה הזו: "…התחדשות הלמידה בתחומי המח"ר (מורשת חברה ורוח) שמה דגש על מקומם המרכזי של מקצועות המח"ר ומהווה הזדמנות ליצירת חוויות למידה עמוקות, מעוררות חשיבה והשראה ורלוונטיות לעולם הלומדות והלומדים. לימודי המח"ר מאפשרים לתלמידים להכיר את החברה והתרבות שבה הם חיים, ולהביא לידי ביטוי את הידע היכולות והתפיסות הערכיות שרכשו במהלך לימודיהם, כחלק מתהליך גיבוש זהותם האישית והחברתית וצמיחתם כאזרחים מעורבים בחברה הישראלית…" (מתוך אתר משרד החינוך)

כל הכוונות היו טובות: אכן ההיבחנות במבחני בגרות לא משקפת למידה משמעותית עמוקה, לא מכינה לחיי אדם בוגר במשפחה, בעולם העבודה, העסקים, האקדמיה, ונדרש שינוי עומק. דרכי הלמידה, ההוראה וההערכה בתוכנית המוצעת טובים לאין שעור מאלה הקיימים היום בדמות בחינות הבגרות, אך האם המערכת כפי שהיא כיום יכולה ליישם את כל היופי והטוב הזה? לא.

כל מורה בבית ספר על יסודי יכולה לספר על מעללות המסחר בעבודות להגשה, אם בהעתקה, אם בתשלום לכותבים מקצועיים, אם בהיעזרות בהורים משכילים, מורות פרטיות ועוד… כל מורה גם יכולה לספר מה קורה למקצוע שמפסיק להיות כזה שנבחנים בו ואפשר להגיש במקומו עבודה.

אך זה לא הסיפור המרכזי, אלה הן תופעות הלוואי. הסיפור המרכזי הוא אילו מקצועות נבחרו להיות כאלה שבהם לא ייבחנו ובעצם תרד יוקרתם, ואילו מקצועות יישארו בבחינות? הסאבטקסט של ההכרזה דירג את המקצועות החשובים והפחות חשובים. בדיוק כמו באקדמיה, כל מערכת החינוך מוסללת אל ההכנה לחיי עבודה וצמיחת המשק.

החשובים: מתמטיקה, אנגלית, לשון ומקצועות מוגברים.

הפחות חשובים: ספרות, היסטוריה, תנ"ך ואזרחות (בחינוך הדתי תושב"ע/תלמוד במקום אזרחות).

הרפורמה ממשיכה ומחזקת את הפיחות בחשיבות מקצועות הרוח והחברה באקדמיה, מתוך מיקוד במה שמניב רווחים. ישראל אוהבת להתהדר בתואר "Start-Up Nation" וכל שימת הלב הציבורית בהישגי החינוך מתמקדת במקצועות המדע, הטכנולוגיה וההנדסה.

שר חדש, הנחיות חדשות

חיבור שתי הרפורמות המרכזיות האלה הוא בעצם תכנית להחלשת מעמד המורים והמורות, הפרטת תנאי העסקתם וחלוקה למעמדות שונים בתוך חדר המורות, וכן למחיקת מקצועות החברה והרוח החשובים לכל חברה השואפת לחינוך לחשיבה ביקורתית ולשפע תרבותי וחברתי. המורים שיגישו לבחינות בגרות, אלה שמראש זכו תמיד ליוקרה בגלל נגיעתם בתהילת המתמטיקה, הפיזיקה והמדעים, יכולים לזכות בתוספת שכר גדולה בזכות רפורמת "גפ"ן" ואילו אלה שאינם מגישים לבגרות – ילך ויפחת מעמדם הן ביוקרה והן בתנאי שכר.

בתי ספר משכבות סוציואקונומית גבוהות, יוכלו בזכות גפ"ן לספק לילדיהם וילדותיהם חינוך איכותי עתיר תקציב, כי אפשר לגבות מההורים שכר לימוד גבוה יותר (מה שנקרא באופן רשמי "תשלומי הורים"), אפשר לקנות ציוד יקר יותר ובכך להשאיר יותר כסף בקופת הגפ"ן לצרכים אחרים ועוד.

בינתיים הספיק השר הטרי יואב קיש לשנות שוב את מתווה ההיבחנות בבחינות הבגרות, ולהחזיר את בחינות הבגרות במקצועות המח"ר, בנוסחה המשלבת עבודת חקר, שתי משימות המדגימות מיומנויות ובחינה חיצונית עם היקף מצומצם מאוד של חומר הלימוד. שוב מקצועות המח"ר הם שדה הניסויים, התהיות והטעויות של שרי החינוך בשנים האחרונות.

התוצאה: הפערים בין פריפריה לבין מרכז עלולים להעמיק עוד יותר, והפערים בתוך חדר המורות יביאו לסביבת עבודה בלתי נסבלת יותר ממה שהיא כיום. למעשה הכיוון שאליו הולכת המערכת לא ירפא את הכישלון המרכזי של מערכת החינוך: הפערים הבלתי נסבלים בין עשירים לעניים, פערים שוברי שיאי עולם.

כך, מבלי לגעת בכלל בסוגיית קהלת במערכת החינוך, אנחנו מבינות כי קהלת נכנסה בדלת הקדמית לתוך צורך שהיה קיים במערכת להמשיך ולהעמיק את ההפרטה.

הכותבת היא אשת חינוך, לשעבר הממונה על היחידה למגדר ושוויון בין המינים במשרד החינוך