השאלון של העוקץ: רחל אניו

רחל אניו היא צלמת, אמנית רב תחומית, פעילה חברתית מקריית ים ויועצת אמנותית בעמותת JCU שעוזרת לקדם אמניםות בתחילת דרכם. עבודותיה של אניו, בוגרת מצטיינת של מכללת מנשר לאמנות, עוסקות בזהות, שחורוּת, פמיניזם, קהילה ומשפחה ובריאות הנפש. אניו הציגה בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובהן "פרטיטורה למרחב פתוח", במרכז תרבות מנדל בתל אביב, "דרך חיפה" במוזיאון חיפה לאמנות.

הכריכות של שני ספרים מהעת האחרונה מעוטרות בעבודותיה: שער גיליון 36 של כתב העת "הכיוון מזרח", ו"יוצרות שינוי – על אמנות ואקטיביזם בישראל" (הוצאת אחותי למען נשים בישראל). הפרויקט הנוכחי של אניו הוא תערוכת יחידה ראשונה מאז שסיימה את לימודיה, תערוכה שתתקיים בגלריית מאיה בתל אביב (אוצרת: רונה יפמן). אניו נמצאת בעיצומו של קמפיין גיוס להפקת התערוכה, אבל מצאה זמן לענות על השאלון של העוקץ.

מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?

אין לי דרך אחת של עבודה, יצירה. זה משתנה ותלוי בהרבה מאוד דברים פיזיים, נפשיים, הורמונליים וסביבתיים. אני לא מתחייבת לשיטת עבודה מסוימת, אלא מתאימה לעצמי מה שנכון לי באותו הרגע. לעיתים אני נכנסת לארכיון שלי ומחפשת דימויים שאני מרגישה חיבור אליהם באותו רגע ויוצרת איתם קולאז'ים או רק עריכות, משחקת איתם עד שאני מרגישה שהגעתי למשהו. אבל לא תמיד זה מצליח ואני לומדת לשחרר גם כשאני מרגישה שנכשלתי ומנסה שוב למחרת אם קמתי נכון.

לעיתים אני פשוט מצלמת את עצמי ותוך כדי צילום אני מבינה מה אני צריכה אבל לא לפני. והחלק המעניין בתהליך הזה הוא לראות את התוצאות על המחשב כי כשאני ניגשת לצלם אני מדמיינת לעיתים משהו, יש לי ויז'ן, ובשלב הבא אני מנסה לגרום לויז'ו הזה לקרות כשאני יודעת שזה לא יקרה אבל יקרה משהו אחר אולי לא פחות טוב ממה שדמיינתי. התוצאה הסופית היא לא הויז'ן הראשון ולא השני אלא משהו אחר לגמרי. ואז אני יושבת על המחשב שוב, מנתחת וחוקרת עד שיש ממצאים לחלוק.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית או אחרת – טורדת את מנוחתך?

כל כך הרבה! אבל אתמקד ואומר אברה מנגיסטו.

האם חווית פעם גזענות על רקע אתני/לאומי/דתי?

אומר את זה: מי שמפלה אחרים מפלה אותי. אני לא צריכה לחוות על בשרי בשביל שיהיה לי אכפת.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביום-יום שלך?

עד מאוד. ביצירות שלי אני נוגעת הרבה בסוגיות של מגדר באופן ספציפי וכללי. להיות אישה זה עניין טעון אצלי. אני מרגישה שרוב חיי ניסיתי להוכיח את הכוח שיש בי ולתת להגדרה אישה את אותו הכוח שיש להגדרה גבר. ושאני לא פחות, תמיד הרגשתי ששמים אותי במשבצת שלא מתאימה לי ומשהו בחוויה הזו חישל אותי.

ספרי לנו קצת על התערוכה ותהליך העבודה עליה.

זאת תערוכת היחידה הראשונה שלי מאז שסיימתי ללמוד וזה ממש מרגש ומלחיץ. עד כה הצגתי במספר תערוכות קבוצתיות וזהו, זמני הגיע (תודה לעפרה). התערוכה תציג עבודות שיצרתי לאורך השנים ועדכניות יותר. אני רואה את התערוכה כמעין דייט ראשוני, לתת לאנשים להכיר אותי בפעם הראשונה. בתערוכה יוצגו יצירות העוסקות בשחורות, במשפחה, בגוף, במגדר ועוד. אני תמיד אוהבת הזדמנויות לחוות סיטואציות שמלמדות אותי על שני צדדים. תהליך העבודה מלמד, מאתגר, מחשל, כמו כל פעם ראשונה. מרגש אותי להיכנס לחלל ולדמיין את היצירות שלי מוכלות בו. אני מאוד אוהבת לעבוד עם רונה, האוצרת. היא מאתגרת ומדברת בגובה העיניים, היא רגישה לשיח זהויות וזה עוזר לי להבין את המקום שלי כאמנית אתיופית.

העבודה "אקדח צמות" נולדה בתקופת הקורונה, אחרי בידוד ארוך מהעולם. זאת הייתה תקופה רוויה בהרבה מקרים של אלימות ורצח נשים, ההפגנות נגד הרצח של סלומון טקה ואלימות משטרתית, תקופה עמוסה מאוד אמוציונלית. זאת הייתה נקודת הרתיחה שלי. האקדח הוא הסמל של התקופה הזו, הכל היה מוקצן, דליק ופגיע – מחוץ לבית ובתוכו נגד נשים ונגד מיעוטים. הצמות הן אני, המקום שאליו אני משתייכת, והסטיגמה על המקום הזה.

תצלומי הגוף נולדו ממקום של רצון להירפא. כילדה הייתי מאוד מכונסת, שקטה, דיכאונית ומאוד ביישנית בקטע שזה כבר כואב בגוף. אף פעם לא הרגשתי שייכת לשום מקום. לא היו לי מודלים לחיקוי לא מבחינת צבע עור או מבחינת גזרת גוף והייתי מוקפת נשים לבנות בטלוויזיה, במגזינים, בשלטי חוצות. מצאתי את עצמי בחדר השינה שלי שהרבתי להסתגר בו ולצלם את עצמי בלי להבין למה אלא פשוט פעלתי מתוך דחף להרגיש טוב יותר, לנסות למצוא את עצמי. עם הזמן הבנתי שצילמתי כדי לתת לעצמי מענה למודל שהיה חסר לי, והפעולה הזאת של הצילום הפכה למעין טקס שלי עם עצמי בתיווך המצלמה – להיות כל מה שלא הייתי או אהיה מחוץ לחדר. זה יצר מעין אלטר אגו. עם השנים הרגשתי בטוחה, חזקה וחסרת בושה לתת לגוף שלי להיות ולחקור אותו ברבדים של יופי, פוליטיקה ומגדר.

מני שלושה א.נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

בעולם האוטופי שלי אין ממשלות אבל בגלל שאנחנו לא שם אז בהחלט הנבחרת שלי הייתה מונה את סיון תהל, אפרים ווסה ואביגיל יטאייש.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

על משהו יפה כמו אהבה כי צריך יותר כאלה – דברים יפים לדבר עליהם.

מי הכי היית רוצה שיבקר או תבקר בתערוכה?

אחי הקטן, דווקא בגלל שזה בכלל לא מעניין אותו.

יש לך אמונה טפלה (או כמה)?

עין הרע זה משהו שמלווה אותי גם בלית ברירה מילדות ואפילו יש לי קמע מיוחד שעשו לי. אמא שלי מספרת שהייתי חולה המון בילדות בגלל שעשו עליי עין הרע ומומחה בקהילה עשה לי קמע שיגן עליי והוא עד היום איתי בארנק. ויש לי חוט אדום ברגל מאבא שלי. אז בגדול עין הרע!

אני מאוד אוהבת את העולם המיסטי והרוחני ואני עדיין מחפשת את עצמי שם. אני מאמינה באנרגיות של אנשים ומשתדלת להקיף את עצמי בכאלה שגורמים לי להיות הכי טובה דרך אהבה, תמיכה וביקורות בונות.

היצירה – גיהינום או גן עדן?

גם וגם. דברים טובים באים באיזון של השניים לדעתי.

אם היית יכולה/רוצה לחיות במקום שאינו ישראל – היכן ולמה?

אין לי מקום מסוים אבל במקום שאני מוקפת ירוק ושקט מהעולם המודרני הסואן הזה.

מהי יצירת האמנות האחרונה שהותירה בך חותם?

APEX של ארתור ג'אפה, שנחשפתי אליו מזמן והוא הולך איתי מאז. זה מאגר תמונות שהוא התחיל לאסוף מעיתונים וממגזינים ועם הקידמה דרך האינטרנט. האינדקס הזה יוצר איזשהו נרטיב של אזכורים ורעיונות שמשמשים ייצוגים של העומק והיופי של ההיסטוריה והחיים השחורים באמריקה. הוא עושה את זה בעזרת דימויים קיימים וזה מה שקוסם ביצירה הזו.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה בארבע עיניים?

סבא שלי ז"ל.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה בחייך?

ההקרבה של המשפחה שלי כשאני רוצה לצלם אותם ולא בא להם, אבל הם ייקחו חלק בכל זאת כי חשובה להם הקריירה שלי.

איזו מילה חסרה לך בשפה העברית?

אוטופיה.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

כרגע אני עובדת עליו רעיונית, בראש: מעין ספר-קטלוג של היצירות שלי שילווה בטקסטים מנקודת מבט שחורה. מרגישה שזה משהו שחייב לקרות ולהיות, מקווה ומאמינה שהאימפקט שלו יהיה מדהים כמו שאני רוצה.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

במקום שמאפשר יותר את "הבלתי אפשרי" לאמניםות בקהילה.

לתמיכה בתערוכה של רחל אניו לחצו כאן