הגירה וזיכרון: התנועה של סוּעַאד במרחב ובזמן

לכבוד תרגומו לערבית של הספר "תאנים טובות מאוד", עורכת בו גילה דנינו-יונה קריאה מחודשת ומוצאת בו ביקורת לא מתפשרת על הגבר המזרחי והנכחה אמיצה של כאב נשי
גילה דנינו-יונה

ד"ר לחינוך, מרצה ומנהלת במוסד אקדמי, מרכזת של פורום ארצי לפיתוח מקצועי של מורים ולקטורית בהוצאת ספרים

בשורת התרגום לערבית של "תאנים טובות מאוד", ספרו של יוסי יונה, שראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2020, היא בשורה משמחת ואירוע מעניין ומורכב מבחינות רבות. את הספר, שנקרא בערבית "סור סולימן" תרגם מרזוק אל-חלבי וערכה נירן אל-בסון. התרגום יראה אור בהוצאה החיפאית כל בו ספרים, משתתפת פעילה בעולם הספרות הערבי.

הבחירה לשנות את שם הספר מקובלת בתהליכי תרגום, ונועדה להתאים את הספר למרחב התרבותי של העולם הערבי. גיבורת הסיפור היא סוּעַאד, שלמרבה הצער לא מקבלת הזדמנות להיות חלק משם הספר בעברית ובערבית כאחד. סור סולימן (מַגֵן שלמה) הוא חלק משיר תפילה שעליו מספרת סוּעַאד, אמו של הגיבור-המספר שלמה מועלם. מגן שלמה הוא פנטגרם – כוכב מחומש – שהיה אחד מסמליה של העיר ירושלים בעבר. השימוש הראשון בהיסטוריה בסמל הפנטגרם, היה במסופוטמיה: חבל ארץ שבין נהרות הפרת והחידקל, עיראק של ימינו, לפני כ-5,000 שנה. אפשר שסור סולימן קושר קשר בלתי ניתן לניתוק בין ירושלים לעיראק, קשר שיש לו ביטוי בחייה של סוּעַאד ובספר.

הוצאתו לאור של הספר בערבית הביאה אותי לשוב ולקרוא בו, הפעם לא כקוראת מן המניין אלא באופן ביקורתי. התרגום לערבית משלים עבור סוּעַאד מעגל חיים, באופן שאני רוצה להאמין שהיא הייתה שלמה איתו. סיפורה של סוּעַאד יעשה את דרכו בתרגום לערבית לארץ מולדתה ולשפת הולדתה. נשים בעולם הערבי שיקראו את סיפוריה של סוּעַאד יהגרו איתה במחוזות הדמיון לארץ ישראל ובחזרה לעיראק.

בסקירה זו אני מבקשת להעלות מחשבות מזווית מגדרית ומנקודת מבט פמיניסטית מזרחית. הספר פורש תמונה אמיצה, כנה ולא פשוטה על מצבן של נשים הנתונות לחסדי הגברים בחייהן. הבחירה להישיר מבט ולהאיר את מצבן של נשים אלה, היא בחירה שאני מגדירה כבחירה פמיניסטית מזרחית. הפמיניזם המזרחי, נהוג בצדק לומר, נמצא בתווך המורכב שבין מזרחיות שברובה היא גברית, לבין פמיניזם לבן. המאבק הפמיניסטי נשלט היסטורית בידי נשים אשכנזיות, שלרוב היו מי שנהנו מפירותיו, והמאבק המזרחי, טוענות פמיניסטיות מזרחיות, מונהג על ידי גברים מזרחים. מעבר לרובד הפרסונלי, אחת הביקורות המשמעותיות שהשמיע הפמיניזם המזרחי ביחס לגברים מזרחים נוגעת לרצונם לחגוג את המסורת המזרחית ולהחזיר עטרה ליושנה. המהלך הזה, שנולד כמובן מתוך התנגדות להגמוניה אשכנזית שמבקשת לבזות, להגחיך, או פשוט למחוק את ההיסטוריה המזרחית, מוחק בעצמו את מצבן של נשים בהיסטוריה הלא פשוטה הזו. מה שעושה הספר בעיניי הוא אקט התנגדות משולב – גם לניסיונות האשכנזיים למחוק או לבזות את ההיסטוריה המזרחית, אך, במקביל, גם התנגדות לטשטוש המורכבות של ההיסטוריה הזו מההיבט המגדרי.

הספר משרטט היסטוריה כאובה, אמיתית, שמסוגלת לחגוג את העושר והיופי שבעבר בלי רומנטיזציה. היסטוריה שממקמת במרכזה נשים, בלי לטשטש את הכאב שהיה מנת חלקן

לאורך הספר מתחקה המחבר יוסי יונה (גילוי נאות: בעבר הייתה בינינו קרבת משפחה), דרך הגיבור-המספר שלמה מועלם, אחר ההיסטוריה המשפחתית כפי שהיא מסופרת מפי אמו, סוּעַאד. הבחירה לתעד את ההיסטוריה כפי שאישה בוחרת לזכור אותה, משפיעה בהתאם על המבט שמופנה לאחור ועל הסיפורים שמהם אפשר ללמוד על העבר – על היבטיו החיוביים והשליליים. ההיסטוריה המזרחית, כפי שהיא מסופרת לנו מפי סוּעַאד, דרך המחבר והמספר, היא מכבדת, מפוכחת ולא מוצגת באופן רומנטי או סלחני. היסטוריה מפוארת, שרצופה בנשים שלא אחת שילמו מחיר כבד על מעמדן הנחות בעיראק.

הבחירה למתוח קווי דמיון בין הגברים הפטריארכלים בעיראק למספר-הגיבור, שגם הוא חוטא כמו שאר הגברים במשפחה, ביחס לא פשוט לנשים, מבקשת לחדד עבור הקוראים את העובדה שהדיכוי הנשי על ידי גברים מזרחים אינו נחלת העבר, והוא חלק מהיומיום של נשים מזרחיות גם היום. כדי להראות את האופן שבו הספר ממקם במרכזו את הדיכוי הנשי ומעניק לו קול ומקום, אתייחס לשני נרטיבים מרכזיים מבחינת מרחב וזמן: הגירה – כמאפשרת תנועה במרחב וזיכרון – כמאפשר תנועה בזמן.

נשים מהגרות אחרת

סיפורי ההגירה במרכז הספר מלמדים על סולם ההגירה המגדרי, ועל ההבדל בין נשים וגברים בחוויית ההגירה: האם סוּעַאד מהגרת בצעירותה באופן פיזי מעיראק לישראל ונראה שההגירה לא היטיבה איתה. בזקנתה היא מהגרת פעם נוספת, הגירה רגשית בעידודו של בנה, שמבקש ממנה לספר את זיכרונות ילדותה שעה שהוא מצלם אותה בווידאו. באמצעות הזיכרונות שבה סוּעַאד לילדותה ולעיראק – שגם היא, מתברר, לא מאוד היטיבה איתה בגלל הנורמות הפטריארכליות שאפיינו את חייה שם.

סנגיטה, המטפלת הנפאלית של סוּעַאד, היא מהגרת עבודה זמנית שמערכות היחסים שלה עם גברים—האחד נפאלי והשני ישראלי (המספר, שלמה מועלם) – לא מיטיבות איתה. אף שהמספר מזכיר לנו כמה פעמים שסנגיטה אוהבת אותו וזה כפי הנראה נכון, יחסו אליה בעייתי, החל מיחסי הכוחות ביניהם ועד לקושי שלו לקבל את ההיריון שלה. סוּעַאד וסנגיטה שתיהן מהגרות-שפה שיכולת הביטוי שלהן נפגעת כתוצאה מההגירה, והשפה העברית עבור שתיהן היא מחוז ההגירה והקושי. חוסר השליטה שלהן בשפה העברית הוא נקודת שבר משותפת, והן נדרשות לעוצמה כדי לצלוח את החיים בחברה הישראלית המתהדרת בעבריותה. השפה היא סמן מרכזי שמבטא את הקושי של מהגרים, ואולי בשל כך הן נאחזות האחת ברעותה ומשתמשות במעטפת לשונית המדמה משפחה: סנגיטה קוראת לסוּעַאד "אמא" וסוּעַאד קוראת לה "בינתי". לעומתן, שלמה מועלם נתרם תרומה משמעותית מההגירה הזמנית שלו לצורך לימודים בארצות הברית, שאמנם קשים לו אבל הוא צולח אותם ומשיג את מטרתו – דוקטורט ופוסט דוקטורט.

משפחת עולים מעירק, 1951
משפחת עולים מעיראק במחנה העולים בית ליד, 1951. צילום: האנס פין לע"מ

נשים נוסעות בזיכרון

הזיכרון, בשונה מההגירה, מאפשר תנועה בזמן מתוך הספרה הפרטית, כפי שאנו עדים בסיפור. סוּעַאד מתנהלת באופן מציאותי רק בספרה הפרטית, בעיקר בין הספה בסלון לחדר השינה, ולכן הזיכרון מאפשר לה גמישות של תנועה בזמן. אכן לסוּעַאד יש זיכרון שופע שמשולבים בו מציאות ודמיון, זרם תודעה עשיר בעובדות מעורבות בסיפורי מעשיות. סיפוריה הם חלקים שונים של פאזל שמרכיבים את סיפור החיים שהיא מספרת לעצמה—ולנו—על עברה, עם בחירה וסינון של שלמה המספר מה מתוך דבריה שתועדו בווידאו להביא אל הקוראת. נראה שהמוטיבציה ואולי התשוקה של שלמה לתיעוד העבר לא נובעת רק מחשיבות שימור העבר, אלא גם מהעובדה שהוא מוצא בחלקי הפאזל השונים את עצמו. הבחירה שלו לכתוב סיפור המבוסס על זיכרון ותיעוד מאפשרת לו ליצור רצף סימבולי של תמונות נבחרות שמייצגות בזמן ובמרחב את העבר, ומשלימות עבורו את פאזל האישיות המורכבת שלו כמו שהיא עולה מהסיפור, באומץ נטול עכבות ומעורר הערכה. שלמה, כתבנית נוף מרובת זהויות דומה לאמו שעסוקה בעברה, הוא דומה לסבו עטאללה ולסבא-רבא שלו סלימאן בחוכמה ובתבונה ולמרבה הצער גם ביחסו לנשים.

סוּעַאד האם מרבה לציין לאורך הסיפור שגופה הזקן לא מתפקד, חולה, "גוף מת". זו הצהרה פמיניסטית משמעותית, שמבקשת לנתק את הגוף ולהעניק לגיטימיות למי שהיא בלי קשר לגופה, ואכן העוצמה, החיוניות והיכולת שלה להחיות בהווה את העבר הם עמוד השדרה של הספר. היא עושה זאת באמצעות השפה החסרה שלה. אנחנו מבינים כבר בתחילת הסיפור שבמקביל לקושי לשלוט בעברית, מתרופפת השליטה שלה בערבית. כך שבזקנתה, כשהגוף בוגד בה ושתי השפות בהן שלטה בחייה הולכות ומתפוגגות, מה שנותר לה הוא שפת ילדותה וזיכרונות ילדותה. וכך היא מתארת את עצמה באמצעות השיר: היא צלף קוצני שעליו מבהיקים אף שהוא חי בלי מים במדבר.

לעומת סוּעַאד שעסוקה בעבר, בעלה ששון עסוק בהווה של עיראק, בפוליטיקה הפנים עיראקית והוא מבטל את הרצון של בנו ואת ההיענות של אשתו לעסוק בעבר. את האם לא מעניין מה קורה היום בעיראק, מבחינתה עיראק קפאה בזמן כשעזבה. הבחירה של סוּעַאד וששון להיות ממוקדים במקום אחר על רצף הזמן מלמדת על מערכת היחסים המנוכרת ביניהם. מעבר לפערי הזמן סוּעַאד מדגישה כל הזמן את ההבדל התרבותי והמנטלי בין תושבי רמאדי העיר שלה, לתושבי עאנה – העיר שלו, שנחשבו בעיניה נחותים. הצורך לבדל את עצמה בזמן ובמרחב מאפשר לה לקבע סולם היררכי שבו היא בוחרת למקם את עצמה בילדותה ברמאדי. הבחירה הזו מלאת עוצמה: ראשית היא בחירה חופשית ושנית היא מאפשרת לסועאד לבדל את עצמה, להתנשא ולהיות חתרנית ביחסה לנישואין ואפילו לבעלה, למרות שהיא מודעת לכך שהוא מיטיב איתה. החיים קשים לה וההימלטות אל הילדות מאפשרת לה לאזן או למתן את הקושי ובעיקר מאפשרת לה לשלוט בנרטיב. זו עמדה פמיניסטית שמודעת לנחיתות הנשית וחותרת תחתיה.

האהבה, הניצחון, המוות

הבחירה לספר את ההיסטוריה של נשים כהיסטוריה של דיכוי היא אקט פמיניסטי-מזרחי מובהק. הוא שוזר את הדיכוי הנשי כרכיב אינהרנטי בהיסטוריה המזרחית. לא רכיב שמבטל אותה או את החשיבות והיופי שבה, אבל כזה שאין לגיטימציה להתעלם ממנו. מהסיפורים שמספרת סוּעַאד אפשר ללמוד על מצב הנשים בעיראק.

המספר בוחר להביא בפנינו את הסיפור על אהבה שלא מומשה ואת סופו העצוב והמפתיע. הוא מעניק לבַּדְרָה את הזכות לנצח גם אם זה אומר למות, מתוך הבנה שקריאת התיגר שלה לא יכולה לאפשר לה להמשיך לחיות בחברה המסורתית-השמרנית בעיראק

הסיפור ראשון הוא סיפור האהבה בין סבה סלימאן אבו-חוג'לה ואשתו השנייה בַּדְרָה. הוא היה בן 30 ובַּדְרָה כמעט בת 12. בַּדְרָה לא רצתה אותו, ובני משפחתה התנגדו כי היא טרם הגיעה לגיל הפריון, אבל לא יכלו לעמוד בפניו. בדרה לא אהבה את סלימאן למרות מאמציו הרבים, וככל שהשתדל יותר, כך היא נרתעה ממנו יותר. על כך שכפה את עצמו עליה היה עונשו כפול: הוא לא הצליח לגרום לה לאהוב אותו ולא הצליח לממש את נישואיו איתה, כי בַּדְרָה חלתה ומתה כשנה אחרי שנישאו ממחלה מסתורית או משברון לב, זמן מה לפני שגופה יכריז על עצמו כבר פריון ועליה כמותרת. ילדה בת 13. עד יום מותו התייסר סלימאן באהבתו. הכסף, הכוח והכבוד אפשרו לו לקנות אותה אבל לא את אהבתה. אף אחד לא חשב שיש לבַּדְרָה זכות לבחור את הגבר שלה, וזהו דיכוי פטריארכלי של ילדות, נערות ונשים. ההתנגדות של בדרה יכולה להעיד על רתיעה של ילדה מגבר שמבוגר ממנה, אך גם שיעור בהתנגדות פמיניסטית בחוסר המוכנות שלה להיענות לסלימאן. המספר בוחר להביא בפנינו את הסיפור על אהבה שלא מומשה ואת סופו העצוב והמפתיע. הוא מעניק לבַּדְרָה את הזכות לנצח גם אם זה אומר למות, מתוך הבנה שקריאת התיגר שלה לא יכולה לאפשר לה להמשיך לחיות בחברה המסורתית-השמרנית בעיראק.

לסיפור הזה יש שני סופים, האחד הוא מותה של בַּדְרָה, והשני הוא התיקון של סלימאן, שמוביל אותנו לסיפור השני: אחרי שבדרה מתה, סלימאן עובר מענאה לרמאדי. גם שם הוא מצליח בעסקים, זוכה לכבוד רב ומשמש בורר בסכסוכים בין השבטים השונים. כבורר מובא בפניו מקרה שבו ראש שבט שהבטיח את לטיפה בתו לבנו של ראש שבט אחר, חזר בו מהבטחתו. החתן המיועד לקה במחלה שכיערה אותו מאוד, גרמה לבת להתנגד לנישואין ולהחלטה של אביה לבטלם. בפני סלימאן כבורר עמדה דילמה שהוא עצמו נכשל בה בעבר – כשכפה את עצמו על בַּדְרָה. כצעד של תיקון הוא מחליט שניתן להפר את ההבטחה, ושאין לחייב את לטיפה להינשא לאיש שהיא לא רוצה. ההשפעה שהייתה לבַּדְרָה על סלימאן מעניקה משמעות להתנגדות שלה ושל לטיפה לנישואי הכפייה. מי שמאפשר לילדה אחת מתה ולנערה אחת חיה לסדוק את חומת הדיכוי והכפייה הפטריארכליים הוא המספר שמביא את סיפוריהן.

סור סולימן - תאנים טובות מאוד בערבית
כריכת הספר "סור סולימן". צילום באדיבות הוצאת כלבו חיפה

הסיפור השלישי שמספרת סוּעַאד הוא סיפור אהבה מסעיר שסופו מפתיע. לעָבֵּד אל-כָּרִים, בן השייח' הובטחה בת דודו. מאחר שהיו מאוהבים נראה כאילו יהיה לסיפור סוף טוב, אך אביה של הנערה הפר את הבטחתו וחיתן את בתו בניגוד לרצונה עם גבר משבט אחר. לבקשתה ולתחנוניה, בא עָבֵּד אל-כָּרִים להציל אותה מבעלה – וזה שחט אותה לנגד עיני עבד ואמר לו עכשיו קח אותה אם אתה רוצה… זה היה גורלה של נערה שביקשה לדבוק באהבתה בניגוד לדעת אביה ובעלה.

גם סיפורם של סלימאן וחנה לא מציג התנגדות נשית ומעיד בעצב על שבריריות חייהן של נשים. סלימאן שחי ברמאדי ומחפש אישה מוצא את חנה, נערה ענייה מבגדד, אך באופן מפתיע כבר ביום החתונה מתחרט ורוצה לנטוש אותה. כל זאת מדוע? כי שמה הוא חנה, ובעיר עאנה, כך מתברר, הייתה זונה יהודייה שגם לה קראו חנה. לא מעשיה של חנה, מראה, ייחוסה המשפחתי ואפילו עונייה עמדו לה לרועץ, אלא העובדה ש"היה לה שם של זונה". למזלה, ניצלת חנה מביטול הנישואין ומהעתיד המביך והמחפיר שעלול היה להיות מנת חלקה.

סיפור נוסף הוא הסיפור על מוראד, בנו של סלימאן מאשתו הראשונה מריאם. אשתו של מוראד חִירִיָיה הייתה עקרה והוא הכה אותה, בגד בה ונטש אותה לתקופות ארוכות. כשהייתה על ערש דווי לא הסכים מוראד להפסיק את משחק הקלפים ולהיפרד ממנה לפני מותה. התירוץ להתנהגות של מוראד כלפי אשתו (אף שאינו מוצג באופן חיובי) הוא הכישלון הפונקציונלי שלה כאישה. חייה של חִירִיָיה הם חסרי ערך מכיוון שלא הצליחה למלא את ייעודה וללדת.

תאנים טובות מאוד יוסי יונה
עטיפת הספר בעברית

מבט נוקב ואפשרות תיקון

אז מה משותף לסיפורים? ומה הם מלמדים על מצבן של נשים? רוב הסיפורים קשורים לסלימאן אבי המשפחה, עוסקים בקשרים בין נשים לגברים ומשלבים אהבה, אלימות ומוות. חייהן ומותן של הנשים נתונים בידי הגברים, שהנשים הן רכושם. בדרה הושאה בניגוד לרצונה ומתה. חנה כמעט איבדה את זכותה להינשא רק בגלל שמה, ובת דודו של עבד אל כרים נשחטת על ידי בעלה לעיני אהובה. הנשים מתוארות בהקשר לתומתן וצניעותן המינית, כמו תויָה שנאנסת ואז נרצחת בהזמנת אמה מחשש שמא היא בהיריון מהערבים שאנסו אותה, וסוּעַאד שלמרות אהבתה רבת השנים לסלים נאנסת על ידו. וכן מתוארות הנשים בהקשר לתפקידן ללדת ילדים, כמו מוראד, בנו של סלימאן שמתעלל ומתנכר לחירייה העקרה וסמירה שנאלצת להביא לבעלה אישה נוספת מכיוון שילדה שש בנות אבל לא בן זכר. אפשר שכל חייהן של הנשים מסתכמים בכך שהן אמצעי בידי גברים, לבטא כוח ומעמד באמצעות מספר הבנים הזכרים שהן יולדות.

ברקע כל סיפורי העבר, מביא המספר את חוסר יכולתו לבנות מערכת יחסים זוגית משמעותית וארוכת טווח ומתאר את מגוון ההתנסויות שלו עם נשים, התנסויות שגם הן נעות באופנים מורכבים על צירים של יחסי כוח והיררכיה. המספר, יש לציין, רואה גם הוא בחלק מהנשים בחייו אמצעי, והיינו יכולים להניח שהיחס הפטריארכלי כלפי נשים נמשך מהימים ההם בעיראק עד כה, אלמלא גילוי הלב האמיץ של המספר שמעיד על תובנה פמיניסטית, ואלמלא הזכות שהוא מעניק לאמו כשהוא מאפשר לה להשמיע את קולה דרך סיפוריה על הנשים הרבות שחוו יחס לא שוויוני, משפיל ואלים.

ניתן לומר, לסיכום, שהספר תאנים טובות מאוד, בבחירה האמיצה שלו להאיר באור שאינו מחמיא את השושלת הגברית, שנעה החל מהמספר עצמו ועד לעיראק מאה שנים קודם, מציע עבורנו נוסחה פמיניסטית-מזרחית להיחלץ מהמתח שבין ההגמוניה האשכנזית לדיכוי הגברי. הוא משרטט עבורנו היסטוריה כאובה, אמיתית, שמסוגלת לחגוג את העושר והיופי שבעבר בלי לעשות לו רומנטיזציה. היסטוריה שממקמת במרכזה נשים, בלי לטשטש את הכאב שהיה מנת חלקן. כאב ששב ופוגש אותנו הקוראים בכל סיפוריה של סוּעַאד, ומלווה את כל הדמויות הנשיות המתוארות בו. אפשר לומר שמתוך הכאב הזה עולה דווקא תקווה, מתוך ההנכחה של קולות נשיים, מתוך המוכנות להישיר מבט לאלימות מגדרית גם כשמבצעיה הם גברים מזרחיים, בלי להיכנע לרצון לבסס נרטיב מחמיא כשאתה כותב את סיפור חייך וחיי משפחתך. מתוך הנכחת הכאב הנשי, אפשר שיבוא התיקון.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.