• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

קהילות מדומיינות, סקרים ומה היה אילו

קדחת הסקרים בישראל בעיקר מאשררת מצב קיים, אולם סקרים אמורים ללמד על תנועות עומק ולסייע בגיבוש חזון. אם ינסו הסוקרים לחייג גם לאזורי הרשות הפלסטינית שבשליטת ישראל, תנועות העומק עשויות לחשוף תשובות מורכבות ומעניינות
עמרי בן-יהודהעמרי בן-יהודה

חוקר ספרויות היהודים במכון ללימודים בינאזוריים בברלין

אילו תכונות צריך ראש ממשלה בישראל? התשובות ידועות: צריך להיות גבר (האישה היחידה בתפקיד עזבה אותו לפני חמישים שנה ומאז רק מועמדת אחת פופולרית זכתה למנדט, מה שלא עשה רושם על עמיתיה בבית הנבחרים). צריך כמובן להיות אשכנזי (עד היום לא כיהן מזרחי בתפקיד). צריך להיות בעל אנגלית משובחת (רבים שוכחים זאת אך גם אהוד ברק זכה לחינוך אמריקאי עילי; רבין מונה לתפקיד לאחר ששימש שגריר ישראל בארצות הברית) אך יותר מכך, רצוי להיות בן של אמריקאים (נוטים לשכוח שאמו של נתניהו, צילה, הייתה אזרחית ארצות הברית, המקום שבו נולדה בתחילת המאה הקודמת, ממש כמו אותה אישה אחת ויחידה שכיהנה בתפקיד לפני חמישים שנה). צריך להיות יוצא סיירת מטכ"ל (תו תקן שעולה ככל הנראה אפילו על הרמטכ"לות עצמה), וממש כמו דובדבן נהדר: כדאי שתהיה לך כיפה קטנה על הראש. כדאי להיות דתי-ציוני, ליברלי אך ימני, יהודי חדש, חדש מאוד, הייטקיסטי. חובה שתהיה יהודי, אפילו מאוד יהודי, אך בה בעת כדאי שתהיה מודרני, נוצץ מטכנולוגיה. כן, לא טעינו פה: אם יש לך הנתונים האלה, תהיה ראש ממשלה בישראל גם אין לך תמיכה ציבורית.

אין ספק, מדובר בנס שהיה למציאות. כיצד החברה הישראלית אפשרה אותו? הנסיקה המדהימה של נפתלי בנט קרתה בין השאר – ואולי בעיקר – מכיוון שמיקם עצמו כמועמד טבעי לראשות הממשלה. בבחירות ההן (הסבב הרביעי), ארבעה אנשים הציגו מועמדותם: נתניהו, לפיד, גנץ ובנט. רק אחד מהם, בנט, לא נכנס לכנסת שני סבבים לפני כן, אך בעקבות ספרו המדובר איך לנצח מגיפה, הגיע כמה שבועות לראש הפירמידה בסקרים, שני רק לנתניהו. בנט, אם כן, ככל שקשה לקבל זאת, היה ראש ממשלה בסקרים. הוא היה אמנם ראש ממשלת ישראל במציאות הממשית, אך מעולם לא זכה לתמיכה ציבורית בקלפי. הפער הזה בין הממשי לבין הקלפי הוא תוצאה של הסחרור המבהיל שעברה החברה הישראלית בשנים האחרונות, לא רק בסבבי בחירות שמחקו מהכרעת הבוחר כל משמעות (שכן תמיד אפשר ליזום בחירות חדשות) אלא בקדחת הסקרים המסחררת שליוותה אותם.

סקרים, אם כן, מלמדים בוודאי על תמיכה ציבורית, אך הם עורבא פרח מכיוון שלא שלא ניתן לעשות איתם דבר. עוד לא קיים פוליטיקאי אחד בעולם שנכנס למו"מ קואליציוני בגלל מספרים שסיפקו קמיל פוקס או מנו גבע. לעומת זאת, כשמדינת ישראל עורכת בחירות הסיעות עולות לנשיא המדינה ומתחילות להתגבש לתנועה פוליטית של הסכמה. הסיעות בוחרות מועמד לראשות הממשלה (בעצם רק אז הן בוחרות אותו; עד אז כל השמות, "נתניהו", "לפיד", "גנץ" ו"בנט" חסרי משמעות לחלוטין) ותוואי מדיניות (הסכמים קואליציוניים). מקרה בנט, שעליו עוד ייכתבו מן הסתם ספרים רבים, מלמד כיצד הסקר, הדבר הפיקטיבי ביותר, לא באמת בודק רצון של ציבור הבוחרים כי אם בעצם, הלכה ואז גם למעשה, קובע אותו.

סקרים אמורים למתוח את גבולות הדמיון הפוליטי שלנו, לערער על ההנחות המוקדמות שלנו ולהיות קרקע ללישה ולהתגבשות של משהו חדש: הם לא אמורים להורות שוב ושוב על אותו הדבר

הדוגמה המאלפת ביותר שההיסטוריה הישראלית סיפקה בענייני דעת קהל היא של ארתור פינקלשטיין במערכת הבחירות של 1996. יועץ הסתרים היהודי אמריקאי (אמרנו אמריקה, ויש כמובן להזכיר שמיטב המוחות האמריקאים הובילו גם את הקמפיינים של פרס וברק) אמור היה ללמד אותנו כי סקרים מצביעים על תנועות עומק שבאמצעותן ניתן לשנות הכרעה פוליטית ולא להפך. במציאות הישראלית הנוכחית סקרים הם רק אשרור של הקיים – יש לך עשרים מנדטים אז אתה ראש ממשלה בפוטנציה למרות שעשרים המנדטים האלו, המצויים רק בעמודות הדיגיטליות באולפנים משולים לפחות מאבק – וגם אז אמרו כולם לנתניהו כי גורלו חתום, שכן פרס הוביל עליו ביותר מעשרים אחוזים. כולם חוץ מארתור.

שלח לי סקר מעודכן

סקרים אמורים, אם כך, למתוח את גבולות הדמיון הפוליטי שלנו, לערער על ההנחות המוקדמות שלנו ולהיות קרקע ללישה ולהתגבשות של משהו חדש: הם לא אמורים להורות שוב ושוב על אותו הדבר (ביבי שלושים, לפיד עשרים, גוש השינוי 54 וגוש נתניהו על גבול השישים). כשההתקבלות של סקרים היא של קביעה נחרצת של סדר היום, כל המשמעות של הכרעה פוליטית – ועל אחת כמה וכמה של דמיון וחזון – נרמסת ממש.

נתניהו מאחד את היהודים ואת אומות העולם תחת מלחמת ציביליזציות מול האסלאם, אך לא שם לבו לכך שהחזון הזה משתנה לנגד עינינו שעה שהדרום הגלובלי, ובכללו גם הפלסטינים, מתנחלים בלבבות

"קהילות מדומיינות", אותו מושג קלאסי שתבע ההיסטוריון בנדיקט אנדרסון, מושתת על הפלא המדינתי שבו האזרח קם כל בוקר וקורא בעיתון: הוא חש אז חלק לא רק משפה אחת, לאומית, אלא ממציאות מלאה לחלוטין של קהילה עצומה, שכמה שהיא קהילה, כך גם פרטיה זרים זה לזה (מה לחרדי בן חמישים מבני ברק ולחיילת צעירה מצפון הארץ למשל?). הרבה לפניו, קבע האוריינטליסט הצרפתי בן המאה התשע עשרה ארנסט רנאן כי הלאומיות היא משאל עם יום יומי: חבורה של פרטים שמייצרים מדי יום אתוס (סט של ערכים) משותף ומאחד. הנקודה היא שמשאל העם הזה איננו נועד לאשרר את הקיים כי אם דווקא לשנות אותו, כך שחבורה של קתולים ופרוטסטנטים שרק יום לפני כן טבחו זה בזה, יכולה הייתה לבצר לעצמה זהות צרפתית באמצעות שכחה וזכירה מקבילות של אירועים טראומטיים משותפים. כך למשל, הפכה גם הסיסמה "לא עוד!", never again, למעין לאומיות חדשה של העולם המערבי כולו, המאוחד תחת זיכרון אושוויץ (ועם זאת, בדיוק האתוס הזה של לעולם לא שוב מכיל כמובן את האפשרות ההפוכה של חזרה פורענית של ההיסטוריה). מכאן הסכנה וגם ההצלחה המסחררת של המדיניות האסונית של נתניהו מול איראן: נתניהו, בעקבות אביו בנציון, מאחד את היהודים ואת אומות העולם תחת מלחמת ציביליזציות מול האסלאם, אך לא שם לבו לכך שהחזון הזה משתנה לנגד עינינו שעה שהדרום הגלובלי, ובכללו גם הפלסטינים, מתנחלים בלבבות.

אין מה שמסמל יותר את ישראל העכשווית כתרבות מסוגרת ומסומאת מאשר השקיקה הכלבלבית שבה קורא עמית סגל את המספרים שבעמודות הסקרים. אך סקרים מלמדים בקלות על הדמיון המדובר של האתוס הלאומי, ההופך לקהילה ממשית: בניגוד לבחירות, סקרים אפשר גם לנהל עם נתינים משוללי זכות הצבעה. כך, אפילו באזור חיוג 02 במזרח ירושלים או ברמאללה, ואפילו באזור חיוג 08 בקרב חמסניקים ברצועת עזה, אפשר לשאול מי מתאים יותר לתפקיד ראש הממשלה, נתניהו או גנץ? האם הם תומכים ברפורמה של לוין ורוטמן או שהם מעדיפים עדיין את בג"ץ כחותמת גומי של הכיבוש? האם המפלגה הגדולה ביותר בקרבם היא מח"ל או שמא דווקא בל"ד או רע"ם? כך יהפכו הסקרים ללימוד משותף באמת של מה שמבעבע מתחת לפני השטח, ללימוד שהוא גם מעשה של דבר מה חדש.

פינקלשטיין הבין כי השאלה איננה כלל ״פרס או נתניהו?״ אלא ״ישראלי או יהודי?״. הוא בעצם כיוון לאתוס, לסט הערכים, שבמידה גדולה מאוד הלך והתגבש עד להתפוצצות הנוכחית סביב הרפורמה המשפטית. הוא זיהה משהו והצליח ללוש ממנו נוכחות ממשית לגמרי בתוך הקהילה המדומיינת של האומה. בשביל מוחות כבירים כמו פינקלשטיין צריך כמובן הרבה כסף (וזה ממש לא חסר לערוצי הטלוויזיה בישראל) אך גם רצון. האם יש גם רצון להעניק לקהל בישראל (שרובו יהודי, בין אם בטלוויזיה, ברדיו או בעיתונות) תוכן מורכב, מאתגר ומעניין שיוצא החוצה מן הבריכה האינפנטילית? אנו יודעות שהתשובה כנראה שלילית, אולם רק קהילה מדומיינת כזאת תהיה ראויה לריבונות, תהיה ראויה להיות אומה, אומה ישראלית.

ד"ר חנה (עמרי) בן יהודה היא חוקרת ספרויות היהודים ואינטלקטואלית ציבורית ישראלית. בימים אלה עובדת על ספרה הרביעי פוליטיקה ומעשי קסמים: תיקי בנימין נתניהו.

ארתור פינקלשטיין, בנימין נתניהו, שרה נתניהו, 1999
ארתור פינקלשטיין עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה, 1999. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
כנראה שיעניין אותך גם: