פרשת ילדי תימן: כשלי שיח ההכחשה

בשבועות האחרונים חזרה פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן לכותרות, בעקבות החלטת שר הבריאות משה ארבל להקים ועדה חדשה שתבחן את אחריות מערכת הבריאות לפרשה. הפרשה שבה באופן מחזורי לכותרות: בפברואר 2021, זה קרה בעקבות בקשת חנינה נוספת לרב עוזי משולם ז"ל שנשלחה לנשיא דאז. בתגובה, פרסם אז "הארץ" מאמר דעה של חוקר בשם מוטי ענברי שקרא "לא לטהר את שמו של עוזי משולם". בשנה שעברה, בעקבות הסדרה "חידת משולם" ששודרה בכאן 11, פרסם "הארץ" טור דעה נוסף של ענברי, שהכריז עליה כ"מסע יחצנות מסוכן" לרב משולם ז"ל. זוהי התשתית המחשבתית שעליה אמונים כל מכחישי החטיפות מסוף שנות ה-90 ועד היום. 

ענברי, אחד מראשוני החוקרים שכתבו על תנועת "משכן אהלים" בהנהגת הרב משולם ז"ל, כנראה לא מתייחס ברצינות למחקרים שהתפרסמו על הפרשה והמאבק לחשיפתה בשנים שחלפו מאז עבודתו הראשונית. ענברי אינו מאוד ידוע היום (הוא מלמד מדעי היהדות באוניברסיטת צפון-קרולינה, ותחום ההתמחות שלו הוא אורתודוקסיה), אולם העובדה שמחקרו נכתב כשלוש שנים לאחר ההתבצרות שזכתה לשם "אירועי יהוד" הפכה אותו מאז לבסיס תיאורטי ורעיוני חשוב להכחשת החטיפות. 

לקראת 21 ביוני, יום המודעות לפרשה החל ביום מותו של הרב משולם, אנו צפויים לגל נוסף של הכחשה. ברשימה זו אנסה להראות כי מחקרו של ענברי, שניסוחים ממנו מופיעים כלשונם בטורי הדעה הנ"ל ובמקורות מכחישניים נוספים הוא מֻטֶּה, וכי היצמדותו לאורך השנים לטענה כי תנועת משכן אהלים היא "כת אפוקליפטית מילנרית", היא דוגמה קלאסית לשיח הכחשת הפרשה, המתנהל ללא הפרעה במדיה ובאקדמיה. 

מחקרו של ענברי, שפורסם ב-1997 ב"מכון ליהדות זמננו" החל בעבודה סמינריונית שהורחבה למחקר מקיף על תנועת משכן אהלים. במסגרתו, ראיין ענברי את נתן שיפריס (ענברי, "תנועת משכן אהלים בהנהגת הרב עוזי משולם: מילנריות אפוקליפטית אקטואלית", עמ' 41-43, ועוד) ומקורבים אחרים של הרב, ואף התייחס לכמה מדרשותיו. 

שיח הכחשה במסווה של שיח על כתות

אל עבודתו זו התוודעתי לראשונה בשנת 2011 לערך, כאשר נתבקשתי להדריך תלמידה מצטיינת בעבודת חקר בנושא כַּתוֹת. עד לאותה שנה, ההיכרות שלי עם הפרשה והמאבק לחשיפתה הסתכמה בשברי דברים ששמעתי פה ושם, ובזיכרון עמום מתקופת התיכון של הסיקורים החדשותיים של מה שכונה "ההתבצרות" או "מאורעות" יהוד. שני עשורים לאחר מכן, הוביל אותי העיסוק במדעי היהדות למפגש מקרי עם שיפריס, שבעקבותיו נחשפתי למקורות נוספים על הפרשה וההיסטוריה של המאבק לחשיפתה. מחקרו של שיפריס, שנזכר בעבודה של ענברי ויצא לאור בספרו "ילדי הלך לאן" (2019) הוא אבן דרך במחקר הפרשה, משום שהוא מראה כיצד המשפחות שנפגעו כתוצאה ממנה הן באופן גורף יוצאי תימן, מזרח ובלקן שילדיהם נחטפו בשיטות החוזרות באינספור עדויות. המשפחות מסרו את עדותן במקרים רבים לאחר שקיבלו בדואר צווי גיוס לאותם ילדים ש"נעלמו", או שעלה החשד לאימוץ כפוי או מכירה של הילדים לחו"ל מאחורי גב ההורים. הרב משולם ז"ל ומשפחתו היו כתובת עבור המשפחות הללו, והוא החל לצבור עוד ועוד עדויות לפני שהחל במאבקו לחשיפת הפרשה. אבל כל זה לא נזכר בכתבות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה ששודרו במהלך ההתבצרות ביהוד באמצע שנות ה-90. כפי שהראה יפה נועם שיזף, א.נשי התקשורת הנלהבים של ראשית ימי ערוץ 2 מיהרו "לסקר" את התבצרות המחאה ביהוד כגרסה הישראלית להתבצרות האלימה של כת ה"דוידיאנים" בראשות דיוויד כורש בווייקו, טקסס, שאירעה אך שנה קודם לכן. 

בשנים רחוקות אלו הייתי, כאמור, תלמיד תיכון מן השורה, ורוב זמני הוקדש להתבגרות לצלילי מוזיקה רועשת שנדמתה בעיניי אז חתרנית ואותנטית לעומת המסורתיות העבשה של בני משפחתי וחבריי. כנער יהודי בוגר מערכת החינוך הציונית, לא הרגשתי צורך לפקפק בכתבות שבהן בהיתי אז. כיום אני יודע כי הן הציגו "סיקור" מעוות לחלוטין של הרב משולם וא.נשי משכן אהלים עוד לפני ההתבצרות ביהוד, וביתר שאת במהלכה. 

כידוע, הפעילות החברתית של הרב משולם ז"ל בנושא ילדי תימן מזרח ובלקן הרסה לחלוטין את חייו רצופי המאבק, ואף הובילה למותו בטרם עת. הממסד, מצידו, לא בחל בשום תעמולה או התנכלות כדי להתיש אותו ואת שאר חברי התנועה, שחלקם הוזכרו בשמם בתקשורת. אפילו סמכותו הרבנית של הרב משולם – שלמד כמקובל מסבו המורי, הרב חיים סינוואני, הוטלה בספק, כמובן בשל העובדה שהעז להפנות מאשימה כלפי ההגמוניה האשכנזית של התקופה. אבל העובדות האלה אינן ידועות מספיק לציבור הרחב אפילו כיום, וזאת בשל שיח ההכחשה וההשתקה נגד המאבק שהוביל לחשיפת ממדיה העצומים של הפרשה ומעורבות מוסדות המדינה בה. 

עם זאת, אפילו ענברי לא מכחיש כי משולם ז"ל ומקורביו סבלו מהתנכלויות של השב"כ ושלל עינויים ביורוקרטיים ואחרים בשל ניסיונותיהם להביא לחשיפת הפרשה (ענברי, שם, עמ' 11-12, 35-36, 41-43 ועוד). ההכרה הזו מהותית, שכן "משכן אהלים" הוקמה למען מטרה אחת בלבד – מאבק חברתי, וליתר דיוק לפעולה למען הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בדלתיים פתוחות לחקר הפרשה (במובן הזה, היא דומה יותר לתנועת מחאה שהותקפה באלימות על ידי הממסד, בדומה למאורעות ואדי סאליב או הפנתרים). זאת ועוד, ההרוג הבודד במהלך אירועי יהוד היה החייל העריק שלומי אסולין ז"ל, ולמעשה עד היום לא הוכח אם הוא אכן ירה ראשון או כתגובה לירי של המשטרה על המתבצרים (18). לצורך השוואה, במצור על "מרכז הר כרמל" בווייקו, טקסס נהרגו שמונים וחמישה מחברי הכת (כרבע מהם מתחת לגיל 16, צאצאים ישירים של מנהיג הכת שחבריה "העניקו" לו את נשותיהם) וארבעה סוכנים פדרליים. אולם זו רק ההתחלה. כפי שאראה כאן, במחקרו ענברי אף אינו מצליח להראות דמיון עקרוני בין "משכן אהלים" ושתי הכתות ה"אפוקליפטיות-מילנריות" שאליהן הוא משווה אותה, כת הדוידיאנים וכת ה-Peoples Temple, שחבריה ביצעו התאבדות המונית בשנת 1978.

מחקרו של ענברי התברר כאחד המקורות העיקריים שעליהם התבססה תלמידתי בעבודתה, וההתעמקות בו, לצד חומרים נוספים, ממצאים ועדויות, הובילו אותי בסופו של דבר להטיל ספק בכל מה ששמעתי על הפרשה עד אז, ואל המסקנות המופיעות כאן. לעומת זאת, הנימוק שהציג הרב משולם ז"ל לפעילותו הציבורית – החשש ממותם של עדים רבים מדי, נשמע לי תמיד מוצדק לחלוטין, ואפילו ענברי מזכיר אותו. אט-אט התגבשה בי ההבנה כי "מחקר" כגון זה של ענברי הרשיע את הרב משולם ותנועתו מראש, בלי שום קשר לאופן שבו השפיעה תופעת הכתות האפוקליפטיות של סוף המילניום על השיח הציבורי של התקופה. למעשה, כדי להבין את הכשל במהלך שלו, יש לתת את הדעת להשפעה של המציאות הפוליטית בישראל של סוף שנות ה-90 על הציבור האשכנזי-חילוני, בעיקר לאחר רצח רבין, קריסת הסכמי אוסלו ועליית נתניהו (שבעקבותיה הודיעה התנועה על "תקווה מחודשת בין משפחות החטופים", שהתבררה במהירות כתקוות שווא). במילים אחרות, ענברי מנסח כאן מחדש את העמדה הממסדית (המתכחשת לפרשה), אך הפעם מן העמדה ה"נרדפת"-מתנשאת של שמאל אשכנזי ש"גנבו לו את המדינה". 

הטיה תרבותית בולטת 

אולם גם ללא הסתייגויות אלו ניכר בהחלט כי העבודה הסמינריונית המורחבת של ענברי הצעיר אינה מופת לכתיבה אקדמית. כמקובל, יש בה שלושה חלקים. החלק הראשון, הארוך ביותר, עוסק בעיקר במתן רקע על התנועה ועל "אירועי יהוד", כפי שענברי (גבר אשכנזי-חילוני בישראל של סוף שנות ה-90) הבין אותם, יותר משנתיים לאחר רצח רבין. למרות שהוא מציג את דבריו בחלק זה כ"כרונולוגיה היסטורית ותיאור האירועים" ההטיה התרבותית שלו לגביה מאוד בולטת כבר כאן, עד כי ניתן לתהות עד כמה באמת הטה החוקר ענברי אוזן לחברי התנועה שראיין, וליותר מ-1,000 עדויות שהושמעו עד אז בפני הוועדות השונות שקברו אותן (כיום מקובל במחקר כי היו יותר מ-2,000 חטיפות). ישנן דוגמאות רבות בחלק זה להטיה של ענברי כלפי "משכן אהלים", שנדמית כחוסר יכולת (או רצון) להתמודד ברצינות עם האופן בו היא מאתגרת את הנרטיב הציוני-אשכנזי: החל מן האופן שבו הוא מתאר את הדיון סביב סמכותו הרבנית של הרב משולם, את מצבו הבריאותי, ועד לעיסוק שלו בשירותו הצבאי. ואם כל זה לא מספיק כדי להטיל רבב רבב בדמותו בעיני האחו"סלים של התקופה, קובע ענברי כי "בתארו את השירות הצבאי, הוא בא להביע זלזול במוסדות המדינה, וזלזול באמצעי התקשורת" (4).

האם ציפה החוקר והאדם ענברי ליחס שונה לאור ההתנהלות שהוא עצמו מתאר מצד מוסדות המדינה כלפי משפחות ונציגיהן? בהמשך ה"סקירה" מופיע הפרט הבא – במהלך ההתבצרות "השכנים החלו לגלות חוסר נחת מהמצב… [ומ]רעש בלילות מהשירים והריקודים שבוקעים בקולי קולות מהמתחם" (16). תיאור זה משמעותי מאוד בעיניי כי הוא מסמן את המאבק כהפרה בוטה של הסדר הבורגני-חילוני, בוטה הרבה יותר מן הפשע הנתעב שמערכת החוק והמשפט מכסים עליו. את "משכן אהלים" מציג ענברי בחלק זה בחירשות אופיינית לרוח התקופה, כך – "תנועתו של הרב עוזי משלם, ומאבקו הציבורי למען חשיפת ה"אמת" בדבר היעלמותם של ילדי תימן [כך במקור, א"ג] … במה שנראה על פניו כ"טרור יהודי" (10-11). אולם, כאמור, העובדות שענברי עצמו מזכיר על התנכלויות ורדיפה של השב"כ והממסד בכלל בתגובה לפעילות רבת שנים למען חשיפת הפרשה, שנראה כי גם להן היה חלק במה שהוביל ל"אירועי יהוד", מבצבצות כבר בשלב זה מבין השורות. נושא הנשק נסקר כאן בהרחבה (10-18), ויש דוגמאות רבות לרמזים סותרים שענברי עצמו כולל בתיאור האירוע, כמו העובדה שמסוק משטרתי ירה על המתבצרים, שלמעשה התגוננו מפניו (18). בנוסף, גם על פי ענברי עצמו, נתן שיפריס הודיע במגפון כמה פעמים כי הפעילים אינם מעוניינים להיאבק במשטרה (71), ובעצם לא ברור האם באמת הורה הרב משולם לתלמידיו לפגוע בשוטרים או להגן על עצמם (12, 13, 16, 33 , ועוד). כאמור, חלק זה הוא הארוך ביותר מבין השלושה (כמעט מחצית העבודה כולה), ומסתיים בתיאור מפורט במיוחד של המשך מאבק התנועה לאחר "אירועי יהוד", עם דגש על תנאי הכליאה של הרב משולם וחברי התנועה. 

האשמה ב"גזענות הפוכה"

בחלק השני מציג ענברי את מה שהוא קורא "תפיסת עולמו הדתית-פוליטית" של הרב משולם, שהיא לדעתו לא רק כיתתית ואפוקליפטית אלא אף גזענית, בעיקר כלפי השמאל האשכנזי (כלומר כלפיו וכלפי קהלו). כדי להצדיק את כל כובד המשקל הזה, הוא מביא מושגים מסורתיים שונים בהם השתמש הרב משולם בדרשותיו – "עמלקים", "נפילים", "קליפות", "רפאים" ועוד (44-48). אולם הרעיון המרכזי בדרשות בו מתמקד ענברי הוא השימוש של הרב משולם במונח "ערב רב" לתיאור הממסד החילוני-אשכנזי האחראי לפרשה וממשיך להסתירה. עם זאת, כל המושגים האלה ובתוכם "ערב רב" ידועים ונפוצים בספרות היהודית לדורותיה.

הביטוי "ערב רב" מופיע לראשונה בספר שמות ביחס לקבוצה זדונית שנספחה ליוצאי מצרים, ובפרשנות היהודית הקלאסית (מהמדרש דרך ימי הביניים) מקובל כי ה"ערב רב" גרמו לחטא העגל. בתורת הקבלה, ובעיקר בחלק של ספר הזהר הנקרא "רעיא מהמנא", הפכו ה"ערב רב" למהות טמאה הנספחת בכל דור לעם ישראל ו"מתערה" בו עד שהיא נדמית כחלק ממנו, בעוד שלמעשה מטרתה להכשילו מבחינה רוחנית. מכאן ואילך, הפך המונח (במשמעותו הקבלית) לשם נרדף לאליטה מושחתת ועשירה המציגה עצמה בכל דור כחלק מעם ישראל בו-בזמן שהיא רודפת במסתרים את יראי ה' האמיתיים. ובמילים פשוטות: השימוש של הרב משולם ז"ל בדרשותיו במונח "ערב רב" במובנו הקבלי לתיאור של אליטה שטנית המעורה בעם ישראל ומנסה בכל מחיר להדיחו, אינו חדש ולמעשה אפילו נפוץ בעולם התורני-דרשני. החידוש היחיד כאן הוא הקישור לפרשת ילדי תימן מזרח ובלקן והחלת המושג על הממסד הציוני העומד מאחוריה ומנסה להשתיקה בכל מחיר. ניתן לראות זאת בבירור במובאה הבאה מתוך המאמר "הקץ לצביעות או התשובה לסופר עמוס עוז" שמצטט ענברי במחקרו (47):

"מר עוז… וכל הצבועים הממסדיים, האמנם 'לא תגנוב' (בגונבי נפשות מדובר) ו'לא תרצח' – שפיכת דם יומיומית של אלפי משפחות שליבן שותת דם… ו'לא תחמוד' – חמידת נפשות ורכוש לא לכם, תקפים רק במקרה שהקרבנות הנם שמאלנים, וואספים, 'שוכמכרים' או פלשתינאים? תשובתכם לשאלה זו… אולי יש בכוחה לקבוע, סוף סוף… א. 'מי הם אנשי התועבה'… בפשע מאורגן וממוסד? ב. מי המיט וממית קלון על עם ישראל? ג. מיהו נטע זר בישראל? בקיצור: מיהו יהודי ומי אינו אלא 'ערב-רב וואספי' נושא תעודת זיהוי מזויפת עם השם 'יהודי'?"

השימוש בעוד טקסט מרכזי מן התורה, זה של עשרת הדברות, חשוב בהקשר זה מכיוון שישנה כאן הוקעה של החטיפות שנעשו על ידי הממסד באופן שיטתי וקר המנוגד, בעיני רבים, לרוח היהדות. המושג "ערב רב" הוא המשמעותי ביותר מבחינת ענברי, משום שהוא מכיל את הטענה – הנפיצה לזמנה – כי לא רק הממסד האשכנזי שאחראי לחטיפות, אלא השמאל החילוני בכלל, הם "ערב רב וואספי" ולא חלק של העם היהודי. "לדידו המאבק בין בני האור ובני החושך בדרך לגאולה הוא למעשה מאבק… בין אשכנזים חילונים, המכונים "ערב רב", לבין דתיים ומזרחיים, שהם היהודים הכשרים" (68). כמובן שישנה כאן היתממות נוספת, שכן הגזענות של הממסד כלפי תימנים, מזרחים ורבות אחרות היא-היא הזועקת כאן לשמיים.

"כת אפוקליפטית-מילנרית"?

הסלידה המעושה מגזענות שמבקש ענברי להפגין כאן, מעלה שאלות רבות: האם יש להבין את הדברים הקשים של הרב ז"ל כלשונם, או שמא יש כאן קונטקסט רחב יותר, שמובע בשפה מסורתית? האם לא ניתן לראות בדברים ביקורת חברתית, אמירה דתית-רוחנית, הבעת תסכול ומחאה לגיטימית, ועוד? ומעל לכל – האם במרכז הביקורת בדרשה עומדת האשכנזיות כ"גזע", או הלאומיות והחילון, על החוליים החברתיים שהוא מייחס להם? מן ההיכרות שלי עם הטקסטים והחומרים שמביא ענברי, ה"גזענות" כאן אינה חד-משמעית כפי שהוא מנסה לתאר, במיוחד לאור הרדיפה הממסדית של חברי התנועה ויחס הממסד לפרשה בכלל. בחלק זה ניכרת ההטיה של ענברי במלוא כובד משקלה.

כאיש מדעי היהדות, ברור לי שחוקר אורתודוקסיה המפרסם מחקר ב"מכון ליהדות זמננו" לא נתקל בפעם הראשונה במקורות הדרשניים הקלאסיים בהם השתמש הרב משולם ז"ל בדרשותיו, ושה"זעזוע" שהוא מפגין כלפיהם הוא במקרה הטוב מתמם, ובמקרה הרע נפשע. מחקר רציני של החומרים הללו דרך הכלים של מדעי היהדות והחברה חייב להיות רגיש יותר. יש לדעת לא רק לזהות ולמקם את המקורות האלה אלא גם כיצד להתמודד איתם אחרת, להאזין להם באופן רחב יותר, בטח ובטח אם ישנן נסיבות חברתיות מורכבות ושנויות במחלוקת כמו במקרה שלפנינו. האם באמת לא ניתן להבין את חוסר האמון של הרב משולם במשטרה ובמערכת המשפט, ואת השימוש שעשה בשפה מסורתית להבעת התחושות הקשות וליצירה של קהילה המאוגדת סביב מאבק חברתי? (בדומה להגדת הפנתרים, המשווה את מפא"י לפרעה – באופן מעניין, "אירועי יהוד" פרצו גם הם סביב חג הפסח בעקבות התנכלויות מצד הממסד שאנשי התנועה נאלצו להתמודד איתה בזמן ההכנות לחג, וייתכן שיש לכך משמעות). 

למרות שהטיה וחולשת הטיעון של ענברי ניכרות כבר מנקודת הזינוק, הכישלון של המהלך הכולל שלו נחתם סופית בניסיון "להרשיע" את מקרה המבחן שלו – תנועת משכן אהלים, בדמיון מהותי לכתות האפוקליפטיות המוצגות במחקרו (כלומר, מעבר לעצם השימוש בנשק והקרבה בזמן למצור בווייקו, טקסס). כאמור, ענברי מציג שני מקרים היסטוריים – של כת ה"דוידיאנים" ושל כת ה-"Peoples Temple" כדוגמה למה שהוא מכנה "כת אפוקליפטית-מילנרית". על פי המתואר בגוף העבודה עצמה, שתי הכתות מזכירות כתות אפוקליפטיות-משיחיות בסגנון של צ'רלי מנסון, גואל רצון, ואחרים. לשתיהן מנהיג כריזמטי (כלומר, המציג עצמו כנביא) המתברר כמשיח רצחני שהוביל למוות המוני, והורשע גם בעבירות מין, ניצול כספי ועוד. הרב עוזי משולם, לעומת זאת, היה טיפוס דתי שונה לחלוטין, שמעולם לא הכריז על עצמו כנביא (כפי שעולה אף מן הדרשות שענברי עצמו מביא בעבודה), והתנועה שהקים לא הייתה מאורגנת ככת אפוקליפטית במובן של היחס למנהיג ושל המבנה החברתי.

בעיה נוספת העולה מן ההשוואה נמצאת בתיאורו של ענברי עצמו את הדינמיקה החברתית שלה. הכתות שענברי מביא כדוגמה ל"כת אפוקליפטית מילנרית" היו בעלות מבנה חברתי סגור ושונה לחלוטין ממה שיכול היה ענברי למצוא ביהוד, באותה תקופה או בימינו. והוא אכן מסביר כי זהו הבדל עקרוני: "[דייויד, א.ג] כורש הפריד את התאים המשפחתיים, וגברים ונשים גרו במגורים נפרדים. הנאמנות אליו על ידי הגברים באה לידי ביטוי בכך שהגברים בקהילה העניקו לו את נשותיהם" (76). ואילו על א.נשי משכן אהלים קובע ענברי כי הם "לא מתערבים בפוליטיקה הישראלית, ומנהלים חיי פרישות קבוצתית", אך גם כי הרב משולם הורה לתלמידיו "לצאת לעבוד ולא לנהל אורח חיים של לימוד תורה מלאים, כדוגמת הישיבות החרדיות" (80). את המתח הזה מבקש ענברי לפתור בטענה שמשכן אהלים היא "תנועה מילנרית בעלת ממד אקטיבי פעיל, אך היא אינה פועלת באופן כיתתי מלא" (שם).

לטעמי די בקריאה פשוטה של הדברים כדי לראות שההשוואה היא למעשה מופרכת, חסרת ביסוס ומגמתית. זו בפירוש לא הייתה קבוצת שוליים המתאספת סביב דמות של "נביא" תוכחה כריזמטי. עם זאת, ענברי מקפיד לכנות שוב ושוב את דברי הרב בחלק זה כ"נבואה", וקובע כי למרות שתלמידיו שוללים אלמנטים משיחיים "במשנתם הדתית ובמאבקם הציבורי" לתנועה "מסר אפוקליפטי אקטואלי, הכרוך באלימות רבה" ו"אמונה משיחית ב… קץ הימים הקרב" (63-64). ואולי המהלך הציני ביותר – את הפעילות ההסברתית של התנועה ואיסוף התרומות שלה מזהה ענברי כ"דחיקת הקץ" (68) – אותו איסור המוכר היטב מן הביקורת המסורתית על הציונות והלאומיות היהודית. ציניות זו פרושה למעשה על המחקר כולו, המבקש להציג את המאבק החברתי של התנועה כאלים, מסוכן, ובעיקר הזוי.

לפנינו, אם כן, לא רק ניסיון לפצות על חוסר ההתאמה של תנועת משכן אהלים למאפיינים של כתות אפוקליפטית, אלא עיוות מכוון של מכלול פעילות התנועה ואמונותיה במטרה להציגה כאיום מפורש על החברה האשכנזית בישראל (93-94). 

קושי עם ביקורת 

עמדתי היא כי בהתחשב בהיקף הפרשה, בעינוי רב השנים מצד הרשויות ומוסדות המדינה מצד אחד, ובחוסן ובעושר התרבותי של הקהילה התימנית מצד שני, אין דבר לגיטימי יותר משימוש שעושה הרב משולם בשפה המסורתית שלמד מרבותיו לתיאור המציאות המורכבת הזו, ולחיזוק תלמידיו וחברי קהילתו – אף הם קורבנות של הממסד. ומעבר לעובדה שענברי אינו מכבד את השפה והעמדה המסורתית של מושאי מחקרו, הוא נראה לי, כמו רבים מהמכחישנים, כמי שאינו מעוניין או מסוגל להתמודד עם ביקורת על השמאל הציוני האשכנזי שאליו הוא משתייך מתוך עיוורון לפריווילגיות שלו עצמו. לכן, אולי, הוא מעדיף להציג את הדברים בביטול ולדבר על "פונדמנטליזם" וגזענות, ובעיקר להתעלם מן הדיכוי שחוו המשפחות ונציגיהם כתוצאה ממוצאם ומחוסר נכונותם לקבל את התפקיד שהועיד להם הממסד הציוני. 

עבודתו של ענברי בכללותה (כולל מחקר מעמיק על חטיפתו של יוסל'ה שוחמכר בשנות ה-60), שימשה כאמור מקור מרכזי למכחישנים מאז ועד היום. מעבר למאמרי הדעה שפרסם ב"הארץ", ניסוחים שלמים מאותה עבודה מצוטטים באתרים שקמו למטרת הכחשת הפרשה. כך, למרות הערות הסתייגויות קצרות המפוזרות במקומות מעטים ("אגב, לאחר מספר שנים החל להתברר כי לפחות חלק מההאשמות אותן העלו אנשי משולם הוכחו כנכונות" – 11), למרבה הצער נראה כי גם כיום נותר ענברי בעמדתו המקורית. 

למרות שחלפו יותר משני עשורים מאז כתיבת הדברים, ענברי ממשיך להשתמש במחקרו כפי שהוא על כל במה ציבורית שניתנת לו, בתגובה לכל הישג של המאבק להפעלת לחץ ציבורי לסיום הפרשה. עם זאת, כאמור, בימינו הציבור הרחב מודע יותר, ואנו רואים בשנים האחרונות תמיכה הולכת וגוברת בהכרה רשמית בעוול שנעשה באופן שיטתי במשך עשורים, בעשיית צדק אמיתית, ובריפוי המשפחות והקהילות שנפגעו לאורך השנים.

תודתי לכל מי שסייעו במתן הערות ועזרה בעריכת הרשימה – סמדר לביא, יונית נעמן, ובעיקר תום פסח היקר שלולא הוא, לעולם לא הייתי מסיימה.