פרשת ילדי תימן: קריסת המסמכים

האם משפחות ילדי תימן, מזרח ובלקן קיבלו תשובות נאותות לגבי גורל ילדיהם? ד"ר אבי פיקאר ואבשלום בן צבי יגידו לכם שכן. לטענתם, ועדת החקירה הממלכתית "ערכה מחקר יסודי, קפדני ומקיף ביותר", כהגדרתם, ומצאה שרוב מוחלט של הילדים מתו. גם נירית בן ארי, דוברת "מרכז המידע" טענה בעבר כי "לגבי 929 נמצא תיעוד ממוסמך לכך שנפטרו." פרופ' שפרה שורץ, בחוות דעתה שהגישה למשרד הבריאות, כבר החליטה על בסיס הוועדות השונות ש"כלל הילדים נפטרו", וכי אין סיבה שמשרדי ממשלה יחתרו לחקר האמת.

ד"ר דניאל דה מלאך פרסם ממצאים שמפריכים לחלוטין את הטענות לעיל. למעשה, גם המכחישנים האדוקים ביותר של הפרשה כבר מודים, בגלוי או בשתיקה, שהממצאים של דה מלאך תקפים. ממחקרו עולה כי המסמכים שבאמצעותם קבעה ועדת החקירה הממלכתית "בוודאות" שרוב הילדים נפטרו אינם מהימנים, והוועדה הונתה את הציבור כאשר דיווחה על תקינותם, זאת בשעה שחבריה נחשפו לבעיות מובהקות שהתגלעו במסמכים. ואכן, מדיונים שונים "בין הניצים" עולה שיש הסכמה כי המסמכים – שהוועדה התבססה עליהם בקביעתה שרבים מהילדים נפטרו, ועל בסיסם פסלה באופן גורף את עדויות המשפחות – כוללים טעויות, ובהמשך לכך הוועדה לכל הפחות הטעתה את הציבור. הרבה התפתלויות, תירוצים, טענות שונות ומשונות – אבל הממצאים של דה מלאך נכונים.

נתחיל למשל בפרופיל הפייסבוק הפיקטיבי "נונה דולברג". ד"ר דה מלאך הראה במאמרו כי יומן הקבורה שעליו הסתמכה הוועדה במידה רבה כאשר קבעה תמותה, איננו מקורי, זאת בניגוד לפרסומי הוועדה שבהם צוין כי בית הקבורות בסגולה (פתח תקווה) הוא "בית קברות מסודר ובו ארכיון הכולל יומני קבורה, רישיונות קבורה ויומני קבורה – כולם מקוריים ומזמן אמת – החל משנת 1947".

"דולברג" מאשרת את הטענה הזו, כאשר היא מודה שאכן זו טעות. המסמכים אינם מקוריים, בניגוד לטענת הוועדה, ואין להם זכר בוועדות קודמות. היא אף מפנה אותנו לתיק עם עדותו של חיים הרמן, מנהל חברה קדישא, האחראי על בית הקברות סגולה משנת 1979. בעדותו אומר הרמן בהקשר ליומנים כי "מתבלה הספר אז אנחנו מעבירים את זה לספר אחר… היינו מעתיקים את זה". הוא אף מעיד כי ייתכן שנפלו טעויות במהלך ההעתקות. "דולברג" מתרצת, מתאמצת, מתפתלת ועוד – אבל לא מפריכה את לב הטענה: הוועדה, בדו"ח המסכם שלה, דיווחה לציבור שבידיה מסמכים מקוריים על מנת לבסס את תוקפם, בשעה שהם אינם מקוריים. אם כן, הטענה שהוועדה ערכה מחקר יסודי וקפדני, כלשונם של פיקאר ובן צבי, הופרכה.

באופן דומה, דה מלאך הצביע על כשל חמור נוסף: ב–14 מתוך 37 המקרים שבהם הגיליונות מעידים כביכול על פטירה, הופיע במפקד של בית החולים רישום שלפיו הילדים שוחררו מאשפוז ("יצאו"). רק מאוחר יותר נמחק שמם מרשימת היוצאים והועבר לקטגוריה של נפטרים ("מתו"). ועדת חקירה לכל הפחות הייתה אמורה להצביע על הבעיה, ולא לקבוע בוודאות שהילד נפטר. לעומת זאת, דנה מור ממרכז המידע מגיבה לדה מלאך: "זה שפקיד בית החולים הדסה ראש העין טעה ורשם במקום הלא נכון, מחק ותיקן את עצמו 30 פעמים, זה לא אומר שהילדים לא נפטרו". גם כאן, חוקרת ב"מרכז המידע" אומרת שאכן המסמכים לא מהימנים, הם כוללים טעויות. אז איך הם מבססים בוודאות תמותה, ומצדיקים התעלמות מעדויות הורים? ל"מרכז המידע" הפתרונים.

ד"ר פיקאר ובן צבי מספקים הסברים קלושים לטענה נוספת של דה מלאך. ועדת החקירה הממלכתית הגישה תלונה במשטרה נגד עמי חובב, החוקר הראשי של ועדות קודמות שבחנו את הנושא, בחשד לשיבוש הליכי חקירה. הוועדה אף כתבה שייתכן שהחוקר נמצא בקשר עם גורמים שמעוניינים להסתיר מידע בנושא. אין ספק שהדברים חמורים מאוד. אבל ד"ר פיקאר, בתגובה לדברים, טען בדיון איתי שעמי חובב "פעל משיקולי אגו". גם בן צבי לא עונה לעניין – לדבריו "הדברים פורסמו בתקשורת". אבל איך שיקולי אגו מביאים חוקר של הפרשה לאיום על בני משפחה לבל יעידו, ואיך פרסום בעיתונות קשור לכך שהוועדה לא דיווחה לציבור על החשדות החמורים? חשוב להבין: מדובר במידע שלולא פתיחת הארכיונים בשנת 2016, ביוזמת העמותות הפעילות בפרשה, היה נותר חסוי עד שנת 2071, ולמעשה לא היה בידינו תיעוד רשמי בדבר חשדות כל כך חמורים.

אפשר להמשיך, אבל השורה התחתונה היא שהטענה שלפיה בהיעדר גופות, וברוב המקרים מקומות קבורה, המסמכים שסיפקה המדינה אמורים להניח את דעתן של המשפחות לגבי גורל הילדים, היא לא רק מרושעת, אלא כושלת לחלוטין מבחינה מחקרית. הוכח שאמינות המסמכים מפוקפקת מאוד, והוועדה הסתירה בשיטתיות את המידע על הבעיות שעולות מהם.

כדאי לשים לב: עיתונאים שכינו אותנו שרלטנים, מעלילי עלילות דם, שקרנים ועוד, ירדו למחתרת. לאחר שהם פעלו בתדרוך והשראת בן צבי, בן ארי, פיקאר, "דולברג" ועוד, כעת הם מתעלמים לחלוטין מהממצאים והדיון. איפה איתי רום ורביב דרוקר? נעמה ריבה? אורי משגב? לא שמעו ולא ראו. העיסוק שלהם בפרשה נטה לטובת הממסד, ונגד המשפחות והעמותות. במפה הפוליטית המוזרה של ישראל, הם נחשבים לעיתונאים שוחרי דמוקרטיה וצדק.