החלום שלי הוא למצוא את אח של סבתי

בעדותה באתר עמותת עמר"ם מספרת סבתי שרה זהבי, אחותו של יהודה תנעמי: "הייתי בת 13 כשהגענו עם ההורים שלי מתימן, אני זוכרת איך בתימן לפני העלייה למטוס הורידו לנו את התכשיטים ולקחו את הספרים. כאן הגענו למעברת ראש העין, התינוק יהודה היה בן שלושה חודשים (נולד בתימן). היה ילד בריא, אני זוכרת כי אני טיפלתי בו, הוא הרגיש טוב. היה בבית התינוקות של המעברה כל הזמן ופתאום ביום אחד הודיעו שהוא מת. ללא תעודה או גופה. כלום. יש לו כתם לידה בצוואר, אמי תמיד אמרה שבזכות הכתם היא לעולם לא תאבד אותו".

אני דור רביעי לפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח ובלקן. גדלתי לתוך הסיפור הנורא של חטיפת יהודה בשנת 1949. גם את דודתי, אחותו הגדולה של אבי, ניסו לחטוף. יש עוד סיפורים, ולא מעט.

סבתא רבתא חממה ז"ל לא האמינה לרגע שבנה יהודה מת. בעבר היו ניסיונות לחקור ולחפש אותו, גם של סבתא שרה וגם שלי, אך לצערי, ללא הועיל. צו הגיוס שהגיע לקראת גיל 18 רק הדהד עוד יותר את קיום הפשע והעוול שנעשו, והוכיח את צדקת המשפחות.

בעקבות התעוררות הפרשה על ידי עמותת עמר"ם ועמותת "אחים וקיימים" החלטתי לקחת חלק פעיל במאבק. יצרתי קשר עם עמותת עמר"ם לגביית עדות מסבתא שלי ותיעודה באתר האינטרנט של העמותה. אני משתתפת בהפגנות, משתפת מידע ברשתות החברתיות ועוד. גם אמי, אסתר מלמד, לקחה חלק פעיל במאבק באמצעות הגשת תביעה בשיתוף עמותת "אחים וקיימים". היא הגיעה עם סבתי שרה לדיון בוועדה בכנסת שבו הן שיתפו את שאירע והשתתפו בהפגנות.

היום יום המודעות לפרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, שמצוין ביום פטירתו (הלועזי) של הרב עוזי משולם זצ"ל שמסר את נפשו עבור מה שאנו מבקשים – צדק, הכרה וריפוי. אנחנו לא רוצים פיצוי כספי, רוצים את האמת. רוצים לקבל מידע היכן הילדים שנחטפו, מה באמת קרה להם ומה עשו איתם.

אנחנו רוצים שהמדינה תודה בפה מלא שזה אכן קרה, שהמשפחות לא מדמיינות, לא הוזות ולא בודות סיפורים מליבן. אנחנו רוצים שאנשים שעדיין יש להם את החוצפה לטעון שמדובר בשקרים, שלא ייתכן שבמדינת ישראל התרחשו פשעים כאלו בחסות הממסד ושאלפי משפחות משקרות כדי להשיג דבר מה – שהאנשים האלה בדיוק יפגשו את האמת בפרצוף ויתנצלו.

למה המדינה לא פותחת את כל מה שקשור לפרשה הזו כמו שצריך? למה היא ממשיכה לטייח ולהסתיר? אם אין מה להסתיר ולהשתיק, אז תפתחו הכול בפנינו, בפני כל העם. הם מחכים. מחכים שהמעורבים ימותו, שההורים שילדיהם נחטפו ימותו, אבל אנחנו, בני הדור השלישי והרביעי, אנחנו עוד פה! אנחנו נילחם את מלחמתם, אנחנו נשמיע את זעקתם, אנחנו נפגין ולא נשתוק.

אני עוד מעט בת 35. ברוך השם הספקתי להגשים כמה מחלומותיי, אבל לצערי חלום אחר כרגע בגדר בלתי אפשרי. כי מדינת ישראל מסרבת להודות ולהכיר בפשעים שנעשו לאלפי משפחות. ניצלו את העובדה שהם עולים חדשים, לא מבינים, צנועים ושקטים. חטפו את יהודה בן שלושת החודשים, אחיה הקטן של סבתי היקרה. החלום שלי הוא למצוא את אח של סבתא שלי.

סבתא חממה וסבא משה נפטרו עם חור עצום בליבם. שלושה מאחיה של סבתי גם הלכו כבר לעולמם, וסבתי שרה, שתיבדל לחיים טובים וארוכים, כבר בת יותר מ-80. אני כל כך רוצה למצוא את אחיה יהודה, שלפחות סבתי ושאר אחיה יזכו לפגוש ולהכיר אותו. קצת שלווה ומנוחה לנפש בת ה-13 שחוותה בגיל כה צעיר את חטיפת אחיה.