זכויות אדם וחטיפות ילדי תימן

כשהגעתי להשקת הספר "תיק תנעמיה חטופה" בכנס שארגנו פורום אחיי במרכז מורשת יהדות תימן ביום 30.5.23 שאל אותי מארגן הכנס הנהדר אבינועם הלוי כיצד להציגני בפני אחד מבאי הכנס. עניתי לו "עורכת דין לזכויות אדם". התגובה הראשונה שזכיתי לה, בחיוך שהיה ספק הלצה ספק רצינות, הייתה "אז מה, שמאלנית יענו".

רבים וטובות ביקרו ומבקרים עד היום את מוסד זכויות האדם ככזה אשר תלוי וכפוף למימוש זכויות לאומיות בעודו מדיר אוכלוסיות שלמות, ככזה אשר מקדש את זכויות הפרט על פני זכויות הקהילה גם כאשר הקהילה היא מקור הכוח העיקרי של הפרטים בתוכה. ככזה אשר מנסה לשווא להתרחק מעולם העשייה הפוליטי הכרוך במאבק מתמיד על כוח בין קבוצות בחברה ובייחוד בין קבוצות מודרות לאליטות חברתיות, כלכליות ופוליטיות.

אחד מהספרים מעוררי המחשבה בסוגית זכויות האדם הוא ספרו של טלאל אסד "כינון החילוניות, נצרות, אסלאם, מודרניות" (רסלינג, 2010) שדן במוסד זכויות האדם כמוסד מערבי המטפח סוג של מיתוס ליברלי. אסד טוען שהמיתוס הליברלי בדבר קיומו של עולם פוליטי חלופי שבו השוויון והצדק שוררים באופן שוויוני כלפי כל בני האדם "סייע לקידום הפרויקט הגדול של זכויות האדם" (שם, 84). עם זאת, מבהיר אסד, שהתקווה הנצחית וחמקנית להגיע לעולם של שוויון מוחלט וסיפוק כל הצרכים האנושיים לכולם אינה אלא תקוות שווא, באשר ההיררכיות, האלימות, ההפרדות של העולם הפוליטי המעשי, ובוודאי בעידן המודרניות המערבית, ממשיכות להתקיים, לא באופן השונה מהותית מהמסגרות הדתיות הכופות הקודמות.

המאבק על זכויות האדם בישראל, שהנני חלק ממנו כמעט שלושים שנה, התקיים במשך עשרות בשנים בשביל הצר שבין ציונות, יהדות והגמוניה אשכנזית. מחוץ למיתוס הליברלי הישראלי הודרו  – ומודרים עד היום במובנים רבים – לא רק מאבקים פלסטיניים למען צדק, שוויון ודמוקרטיה, אלא מאבקים מזרחיים קלאסיים כגון מרד ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, קול בשכונות, תנועת האוהלים ועוד. רבים וטובים מוסגרו שוב ושוב כמאבקים חברתיים או פוליטיים אך לא כמאבקי זכויות אדם. זכויות האדם בישראל הפכו עם השנים לנכס צאן ברזל של "השמאל" לכאורה, אף שבהיבטים רבים ובוודאי בתחום של שוויון ודמוקרטיה מהותיים חטא אותו מחנה לא פחות מאז קום המדינה, מאשר מחנה הימין. עד כדי כך, שהמושג זכויות אדם הפך למושג מאוס, חסר כבוד וערך בעיני אזרחים רבים שלא הרגישו חלק "מהמחנה".

מובן שבמובן מסוים אין הכרח לדבר את המאבקים המזרחיים בשפת זכויות אדם, באשר ברור שהם הקדימו את זמנם בכך שלא התיימרו להפריד באופן מלאכותי בין העולם הפוליטי לעולם הזכויות. מצד שני, אין ספק, כי הדרתם מעולם זכויות האדם נבעה מתוך התפיסה הפסולה שהיכל הדמוקרטיה בישראל שמור למעמדות לאומיים ואתניים ספציפיים. באופן הזה נמנע ממאבקים מזרחיים עולם תוכן רחב הרבה יותר של זכויות המתפתחות ומתרחבות תמיד בדין הבינלאומי מאותו שיח חוקי מקומי כובל ומגביל.

לאחר מאבק אזרחי ארוך וחסר תקדים של המשפחות שקרא למדינת ישראל לקחת אחריות על חטיפת ילדי.ות תימן, מזרח ובלקן כהפרת זכויות אדם על אף שלא נתפס כך בציבוריות הישראלית, כולל המאמץ בעשור האחרון, ראוי להנכיח שוב את ההיגד הבסיסי – המאבק להכרה, צדק וריפוי הוא מאבק של זכויות אדם – לא פחות מכך. את הדיבור הרשלני וחסר אחריות על "הפרשה" כמנהג המכחישנים, מבלי לדבר על זכויות וצדק, צריך להחליף במסגרת תוכן רחבה של משפט זכויות האדם הבינלאומי שמשפחות החטופות.ים זכאיות לו, לא פחות מאזרחי מדינות אחרות בעולם. זכויות אדם ודמוקרטיה – לכולן.ם, גם לפלסטינים, גם ליהודים, וגם לאוכלוסיות מודרות בתוך המגזר היהודי.

להלן רשימה לא ממצה של הפרות זכויות האדם הבינלאומיות שלהן זכאיות משפחות החטופות.ים, שאותן הפרו ועדיין מפרות שלוש רשויות המדינה – המבצעת, המחוקקת והשופטת – מאז סוף שנות הארבעים ועד היום:

הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האומות המאוחדות משנת 1948 – על הפרת הזכות לשוויון לאור ייצוג היתר של יהודים יוצאי ארצות ערב ואסלאם בחטיפה או בהיעלמויות כפויות של ילדים בתקופה שבה עמדות גזעניות היו טבועות במדיניות הציבורית; על הפרת הזכות לחיים, לחירות ולביטחון אישי של כל אדם במקום שבו ילדים נלקחו והועלמו בכפייה מהוריהם; על הפרת הזכות למשפחה של הילדים, הוריהם, אחיהם ומשפחתם המורחבת; על הפרת הזכות לתנאי מחיה נאותים ללא אפליה; על הפרת הזכות לבריאות כולל נגישות שוויונית לשירותי בריאות במחנות, במעברות, בבתי הילדים ובבתי החולים.

האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות חברתיות ותרבותיות משנת 1966 – על הפגיעה בעקרון השוויון בשל אפליה מטעמי גזע, צבע, מוצא חברתי, לשון ומעמד כלכלי-חברתי; על שלילת הזכות לחיים באורח שרירותי לאור ריבוי דיווח פתאומי ובלתי מבוסס ראייתית על אירועי מחלה, שהובילו למוות לכאורה ללא הצגת גופות הילדים; על שלילת הזכות לחירות ולביטחון אישי ללא פיקוח כדין על המוסדות הציבוריים שבהם חסו הילדים, ללא הודעה מיידית להורים בגין נסיבות שלילת החירות וללא הבאת העניין בפני ביקורת שיפוטית ביוזמת הרשויות ותוך יחס בלתי אנושי שפגע בכבוד האדם של הילדים.ות ומשפחותיהם; על הפגיעה בזכות לבריאות; על הפגיעה בזכות למשפחה.

האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד משנת 1989 – על הפגיעה בעקרון טובת הילד וההפרה של החובה לדאוג לכל הגנה או טיפול שהילדים זקוקים להם; על הפגיעה בזכות הילד להיקרא בשמה.ו המדויק והאחיד ברישומים פורמליים; על הפגיעה בזכות הילדים להכיר את הוריהם ולהיות מטופלים על ידם; על הפרת זכות הילדים לשמור על זהותם לרבות קשרי משפחתם תוך שלילת כלל מרכיבי זהותם על ידי ניתוקם הכפוי ממשפחתם ומקהילתם; על הפרת חובת המדינה להגן על הילדים.ות מפני כל צורה של אפליה בשל מעמדם או מעמד משפחותיהם.ן; על הפרת זכויות ההורים, כולל סיוע, הכוונה והדרכה נאותים אשר יגשרו על פערים בהבנת התנהלות מערכות ציבוריות בתחום הקליטה, הרווחה והבריאות על פני האשמת ההורים בהפקרת ילדיהם; על הפרת החובה לדאוג שכל המוסדות האחראים לטיפול והגנה על הילדים בתהליך קליטתם בארץ, במיוחד בתחום הבריאות, יעמדו בתקנים הנדרשים להגנה על הילדים ובני משפחותיהם מפני היעלמויות כפויות; על הפרת חובת המדינה להבטיח כי ילדים לא יופרדו מהוריהם בניגוד לרצונם ובכל הנסיבות, תוך מתן זכות להורים להשתתף בהליכים ולהביע דעתם וכיבוד זכות הילדים לשמור על קשר ישיר וסדיר עם הוריהם; על הפגיעה השרירותית בפרטיות הילדים ומשפחתם, בכבודם ובשמם הטוב; על הפרת זכות הילד הנמצא בטיפול גופני תחת חסות רשויות ציבוריות לביקורת תקופתית של הטיפול ונסיבותיו; על הפרת חובת המדינה לנקוט בכל האמצעים ברמה הלאומית, הבילטרלית והמולטילטרלית למנוע חטיפה או מכירת ילדים לכל מטרה אחרת או בכל צורה; על הפרת זכות ההורים או בן משפחה אחר במשך שנים מאז קרות האירועים ועד היום לקבלת מידע אמין ומבוסס עובדתית על מקום הימצאם של הילדים.ות.

האיסור הבינלאומי על היעלמויות כפויות והזכויות לאמת ולסעד – על החטיפה או שלילת חירות הילדים בנסיבות של מדיניות מדינתית גזענית כלפי יוצאי ארצות ערב והאסלאם, שהתבצעו על ידי עובדי ציבור במעשה, במחדל או תוך העלמת עין ו/או אדישות ו/או הסכמה ו/או תמיכה בשתיקה; על הכחשת שלילת החירות או הסתרת מידע – במשך שנים ועד היום – על ידי מוסדות המדינה מהמשפחות בנוגע לגורלם או מקום המצאם של הילדים, באופן אשר הציב את הילדים.ות מחוץ להגנת החוק, ללא קשר לפליליות או הוכחת כוונה לעשות כן; על השימוש לרעה בנסיבות של מצב חירום בשנותיה הראשונות של המדינה והסתמכות חסרת תום לב על טיעונים שאינם משמשים נימוק לגיטימי וחוקי כגון היעדר חקיקה מקומית, מיעוט משאבים ציבוריים או החלטות רשמיות לקידום בריאות ורווחת הציבור ו/או הפרט להצדקת היעלמויות כפויות; על הפגיעה בזכות לקבלת סעד מהמדינה בגין היעלמויות כפויות הכוללת קידום חקיקה מתאימה ומיצוי מירב המקורות העומדים לרשות המדינה על מנת לקיים, לכבד ולהבטיח את זכויות הילדים והמשפחות בזמן קרות האירועים ועד היום; על הפרת זכות המשפחות בראש ובראשונה להשבת הילדים, לאמת ולקבלת מידע אמין ומבוסס עובדתית בדבר גורל הילדים.ות, לשיקום ומתן ערבויות למניעת הישנות המקרים במצבים דומים; על קביעת הסדר כספי חד-צדדי למשפחות הילדים "לפנים משורת הדין" במקום נטילת אחריות המדינה על הפרות חמורות של זכויות אדם ומתן פיצויים בגין העוול; על הפרת החובה לנקוט באמצעים חקיקתיים ומנהליים למניעת הפרות זכויות אדם, חקירת הפרות אלו באופן יעיל, מהיר, יסודי וחסר משוא פנים מעת קרות האירועים ועד היום; על הפרת איסור ההתיישנות על הפרות חמורות של זכויות אדם והגבלה מופרזת של הנגישות להליכים משפטיים; על הפרת חובת המדינה לנקוט באופן מתמשך בכל האמצעים הנחוצים לחפש ולזהות את הילדים, תוך הנחת עבודה שהילדים עדיין חיים, עד להכרעה ודאית של גורל הילד או הילדה ו/או מקום הימצאם מעבר לכל ספק סביר, ותוך קבלת הסכמתן המוקדמת והמודעת של משפחות הקורבנות כתנאי להשעיית החיפוש בשל מגבלות פיזיות או כאשר כל המידע האפשרי מוצה וכל התסריטים האפשריים נחקרו.

זוהי רשימה חלקית בלבד. המאבק למען אחריות המדינה על היעלמויות כפויות וחטיפות של ילדי תימן, מזרח ובלקן ממשיך.

נטע עמר-שיף היא עורכת דין וחברת קולקטיב מזרחי-אזרחי