מיטב בחורינו ב"פינת הליטוף"

לפני כשבוע נכנס כוח צבאי משולב ובו מסתערבי מג"ב איו"ש ולוחמי סיירת צנחנים לכפר בורקין ולמחנה הפליטים שבעיר ג'נין הסמוכה לו, לצורך מעצרם של שני מבוקשים החשודים בפעילות טרור.

במהלך הפעילות המבצעית נתקלו הכוחות במטענים רבי עוצמה שהונחו בצירי התנועה המרכזיים שבהם נעו הכוחות, ובכאלו שהושלכו לעברם. כתוצאה מכך נפצעו שבעה לוחמים, ביניהם אחד במצב בינוני-קשה, וכן כלב של יחידת "עוקץ". במהלך האירוע ניזוקו גם מספר רכבים צבאיים מפיצוץ המטענים השונים, וכוחות הצבא פעלו במשך שעות ארוכות תחת אש כבדה, ובסיועם של מסוקי קרב, כדי לחלץ את הרכבים הפגועים. כשביקר שר הביטחון, יואב גלנט, את פצועי האירוע בבית החולים רמב"ם שבחיפה, הוא הופתע לגלות כי מפקד סיירת צנחנים, סגן-אלוף נועם מיכאל, נפצע גם הוא באורח קל מפגיעת רסיסים במהלך האירוע, אך סירב להתפנות לבית החולים והמשיך להילחם לצד חייליו. במהלך ביקורו בבית החולים שיבח גלנט את הלוחמים: "הם פעלו תחת אש וגילו אומץ לב וגבורה" אמר השר, ואף הנחה אותם להמשיך בפעילות יוזמת והתקפית.

אומץ לב, וגבורה. אירוע מורכב ללא כל צל של ספק. השבח ללוחמים, וטוב שהסתיים האירוע כפי שהסתיים. אך הנה סיפור קצת אחר שמעורבים בו לוחמי הסיירת וחיילים מיחידות מובחרות נוספות ואחרים, לתשומת ליבו של סגן-אלוף מיכאל ושל מפקדי היחידות השונות – מובחרות יותר או פחות. לא מזמן נקלעתי בדרך המקרה לשיחת חולין בין שניים על בן משפחה שמשרת ביחידה מובחרת, ואחת לכמה זמן לוקח חלק פעיל במעצרם של מבוקשים. מתברר, כך עלה בשיחה, שבפעילויות כאלו מתקיים לפעמים מעין 'מנהג' העונה לשם המזמין "פינת ליטוף": כאשר עוצרים הלוחמים את המבוקש או המחבל הם מביאים אותו לבית המעצר, שם הוא נמצא תחת שמירה הדוקה של חיילים מיחידות מובחרות ואחרים (אפשר בזהירות להניח שידיו קשורות ועיניו מכוסות בכל הזמן הזה). או אז, כשעוברים החיילים ליד העצור, יש ביניהם כאלו שמדי פעם מורידים לו אחת; פה איזו סטירה, שם איזו בעיטה. ככה, "מלטפים" אותו. קטע כזה, נו, של החבר'ה.

על המונח "פינת ליטוף" אין יותר מדי מה להרחיב, שהרי לא צריך להיות פרופסור בעל שם עולמי בשביל להבין שבתוך ההגדרה הזו מקופלת המשוואה האיומה שהפלסטינים הם חיות (אל חשש – לעצוּר יהודי זה לא היה קורה), והחיילים הם בני אדם. אבל כל זה הרי לא באמת חדש לאף אחד. אני רוצה דווקא להאיר כאן את הזרקור על אותם חיילים. אם כן, בואו נחשוב רגע על החייל הזה שמוריד למבוקש איזו סטירה. אותו חייל יוצא הביתה אחרי שבועיים או שלושה שבועות קשים ואינטנסיביים שבמהלכם אולי אף סיכן את חייו. הוא פוגש את אמו הנרגשת. היא הכינה לו את האוכל שהוא אוהב, וכשהוא מסיים לאכול הוא מפנה את הצלחת מהשולחן כי ככה חינכו אותו; ילד טוב ירושלים. בערב אולי יפגוש אותו חייל את חברי הילדות שלו והם יחליפו ביניהם סיפורים. אולי יש לו אפילו חברה לחייל הזה, והוא ירצה לבלות גם איתה את מעט הזמן שנותר לו בטרם ייאלץ לחזור לבסיס, והיד שסטרה לאותו מבוקש או מחבל שישבו ב"פינת הליטוף" רק לפני ימים ספורים תבדר עכשיו ברכות את שערותיה. ואולי הזוג החמוד הזה חולם כבר על חיים יחד: על הטיול שאחרי הצבא, ועל הלימודים, ועל חתונה וילדים. אולי.

החייל הזה, שמוריד בעיטות וסטירות למבוקשים כפותים (וכן, גם למחבלים) ב"פינת ליטוף" סתם כי הוא יכול וכי מותר – איזה מין בן אדם הוא יהיה כשיגדל? איך אירועים מזעזעים כאלו ישפיעו על מערכות היחסים העתידיות שלו עם בנות או בני זוג? על האבא שיהיה לילדיו? על הילד שיהיה להוריו המבוגרים? על הקולגה שיהיה לעמיתיו במשרד? אילו מין בני אדם אנחנו מגדלים בתוך האירועים החוזרים ונשנים האלו שהם פרי תוצר הסכסוך הצבאי המתמשך וחסר התוחלת הזה?

שלשום חגגו מסיבת סיום בכיתתו של בני בן השמונה, ובמהלך מסיבת הסיום הזו הכינו הילדים ריקוד לצלילי השיר "שווים" של רן דנקר ועילי בוטנר. "ואולי יבוא יום" שר דנקר את הפזמון ברקע, "ונהפוך שווים. אתה תהיה לי נחל ואני לך ימים. ונזרום ביחד עד אינסוף שנייה לפני שקו החוף מגיע". יש כנראה משהו בילדים תמימים וחמודים שרוקדים לצלילי השיר הדביק הזה, כי אחרת אני לא יכול להסביר איך לא נשארה בחדר אף לא עין אחת יבשה. גם אני הזלתי שם דמעות. חשבתי על זה שיום אחד הבן שלי גם יתגייס לצבא ואולי, מי יודע, יהפוך גם הוא ללוחם באיזו סיירת. סגן-אלוף מיכאל, מפקד סיירת צנחנים הנוכחי, ומפקדי היחידות הנוספות שחייליהן לוקחים מדי פעם חלק בשמירה על מבוקשים\מחבלים בבתי המעצר, יהיו מין הסתם כבר במקום אחר בחיים. אבל במקומם יהיו שם מפקדים אחרים, כאלו שיגלו אולי אומץ לב וגבורה ויאמרו די, מספיק. עד כאן. אולי יבוא יום.