אזהרת תוכן: נזק בלתי הפיך

מאז שפורסם באנגלית (2020) הספר "נזק בלתי הפיך: כיצד אופנת הטרנסג'נדרים פוגעת בנערות" תורגם למספר שפות, ובו בזמן במדינות רבות נאסרה השאלתו בספריות ציבוריות ואמזון ניסתה למנוע מגולשים לרכוש אותו. הגרסה העברית הגיעה אלינו (לישראל ולספריות האוניברסיטאיות) ביוני 2023, בחסות הוצאת סלע מאיר.

הספר מתנער לכאורה מפוליטיקה וממצב את עצמו כספר עזר (שנשען על ידע מדעי) להורים לנוער בתקופה כאוטית. בהמשך לשיחות בסגל המרצות של התוכנית ללימודי מגדר ומגוון באוניברסיטה העברית, למאמר דעה של עמיתותינו מהתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, ולכתבות שהתפרסמו בנושא בשבועות האחרונים, אני מבקשת לעמוד על כך שמדובר במסמך פוליטי, שהמטרה שלו אינה הגנה על נערות בגיל ההתבגרות (כפי שניכר מהאלימות שהופעלה  באירוע השקת הספר) אלא הגנה על הסדר החברתי השמרני ועל מי שנהנים ממנו.

הטענה המרכזית של המחברת, אביגייל שרייר, היא שטרנסג'נדריות היא סוג של אופנה משוגעת, טרנד מבוסס רשתות חברתיות, שקבלתו (על ידי ההורים, מערכת החינוך, מערכת הבריאות ומערכת בריאות הנפש והציבור) הורסת את חייהן של נערות – שלמעשה לא מעוניינות בהתאמה מגדרית, אלא בסה"כ להיות "מקובלות" (לטענת המחברת יש גידול לא פרופורציונלי בבקשות לשינוי F→M לעומת בקשותM→F  , כלומר ההשפעה היא בעיקר על נערות) ו"מתעוררות" מספר שנים לאחר מכן עם "נזק בלתי הפיך".

ברכות לספריית מדעי החברה באוניברסיטת בר אילן שהחליטה, ככה בקטנה, להתגאות בספר טרנספובי, שמזהיר הורים מ"מגיפה", "נגיף" או "שיגעון" שתוקף בנות נוער – טרנסג'נדריות. ככה מנרמלים שנאה pic.twitter.com/N7Vg77bCAr

— Or Kashti אור קשתי (@OrKashti) June 25, 2023

מה שעשוי להיראות כטקסט משכנע, מסבירה נועה לימונה (הארץ, 5.6.23), מבוסס על מגוון מניפולציות:

ראשית, שרייר מתנערת כביכול מעמדות טרנספוביות (והומופוביות), ומבהירה כי אין (לה) בעיה עם טרנסג'נדרים בוגרים. הם, לדבריה, "אדיבים, מתחשבים והגונים. הם לא מבקשים מאיתנו לחגוג את החיים שבחרו לעצמם ובמקרים רבים הם רוצים שיעזבו אותם במנוחה". ה"נאורות" הזו ממשיכה גם בהבחנה בין נערה שיוצאת מהארון כלסבית שמבקשת מהוריה שיקבלו אותה כפי שהיא, לבין נערה שמזדהה כטרנסג'נדר שמבקשת שיקבלו אותה כ"מה שהיא איננה". כך, בעידן של עיסוק גובר בסטנדרטים של "הורות טובה", בשילוב דאגה בריאה לטובת הדור הבא – בייחוד בשלב המבלבל והפגיע של גיל ההתבגרות – הספר מוצג כפעולת הגנה חיונית לכלל ההורים, ובייחוד להורים לנערות.

כדי לחדד את תחושת "חובת ההגנה" שמשדר הספר לכלל ההורים, הכריכה מתהדרת (בגרסת המקור ובגרסה העברית) בתמונתה של ילדה צעירה מאוד, בגיל שללא ספק קורא להגנה הורית, בעוד הספר עוסק למעשה בגיל ההתבגרות ("חברות במכללות, בתי ספר תיכוניים ואפילו חטיבות ביניים").

למרבה הזוועה – מי אמר.ה הגנה הורית ולא קיבל.ה? – לילדה בחזית המאבק/הספר יש חור גדול ועגול במרכז הבטן, במקום שבו בעוד עשור, שניים או שלושה, "אמורה" להתפתח בטן הריונית עגולה. כך תמונת השער מתכתבת באופן ישיר עם חלק אחר של הספר שבו שרייר מבקשת מההורים לספר "שיכולתה הייחודית ביותר של האישה – היכולת ללדת – היא אולי הברכה הגדולה ביותר בחיים". בין המשמעויות השמרניות התופסות ילדות קודם כל כאימהות עתידיות, והמשמעויות הפדופיליות שניתן לגזור מהדימוי של ילדה בהיריון, שרייר מפספסת את העובדה שישנם טרנסג'נדרים שבוחרים להרות וללדת ועובדה רדיקלית אף יותר: שישנן ילדות שגדלות להיות נשים הבוחרות שלא להרות וללדת.

מניפולציה נוספת שמציעה שרייר היא השוואה בין תפיסת גוף של נערות אנורקטיות (שמאמינות שהן שמנות) ונערות עם דיספוריה מגדרית (מצוקה נפשית הנובעת מקונפליקט בין המין הביולוגי לבין המגדר שאיתו האדם מזדהה) שאין לה בסיס – כיוון שמדובר בשתי תופעות שונות. יתר על כן, אישוש מגדרי מוכר על ידי כל הגורמים הרפואיים והמקצועיים כדרך הנאותה ביותר להתייחס לדיספוריה מגדרית, בזמן שהענקת אישור לנערה אנורקטית שהיא שמנה עשויה רק להחמיר את מצבה.

עוד מניפולציה היא השימוש בראיונות שערכה שרייר עם הורים לנוער טרנסי, שדיווחו על תהליכי שינוי שעברו ילדיהןם בעידוד מערכת החינוך והבריאות והובילו לכך שמצוקתןם החריפה ושמערכת היחסים איתןם התערערה לעתים עד כדי נתק מוחלט. אבל שרייר הקפידה לשוחח (או לדווח) רק עם הורים שלא תמכו בתהליך ההתאמה המגדרית. הורים שקיבלו את ילדיהםן ואימצו את גישת האישוש המגדרי, לעומת זאת, מדווחים על קושי, מורכבות, אבל גם על כך שהקבלה שלהם את ילדיהםן הובילה הן לשיפור משמעותי בבריאות הנפש וברווחת הילדים – והן ליחסים משפחתיים בריאים וקרובים.

עם מי עוד לא שוחחה שרייר? עם מרבית המתבגרות והמתבגרים עליהןם כתבה.

את המידע עליהןם היא שאבה משיחות עם הוריהןם ולטענתה שינתה פרטים כדי שלא יוכלו לזהות את עצמןם בספר (וגם לא יוכלו לערער על הנרטיב שלה/של הוריהןם ולספר את סיפורןם בעצמןם).

מי שכן מדברים עם טרנסג'נדרים, מעדכן שבי גטניו (המקום הכי חם בגהינום, 9.2.23), מגלים שבין 1%-5% מכלל מי שעובר תהליך התאמה מגדרית מתחרט עליו (לעומת 70% עליהם מדווחת שרייר). עומר אלעד, מנכ"ל פרויקט גילה להעצמה טרנסית, הציג בכנס הטרנסי השנתי האחרון מחקרים עדכניים שמצביעים על הסיבות לחרטה: הסיבה המובילה היא לחץ מההורים (36% מהנשאלים ציינו אותה כסיבה לחרטה), קושי פיזי לעשות את השינוי המגדרי (33%), אפליה והתעללות (31%) וקושי במציאת תעסוקה לאחר השינוי (29%). רק 5% מהנשאלים והנשאלות ציינו כי חשו חרטה משום שהמעבר לא היה נכון עבורםן ו-4% אמרו ש"המעבר המגדרי לא משקף את הזהות המורכבת שלי".

כלומר לרוב החרטה לא מתבססת על הכרה של "נערות שרצו להיות מקובלות והתעוררו חמש שנים אחר כך עם זיפים, בלי רחם, וללא דרך חזרה", אלא על מנגנונים חברתיים שמרניים, קשיים פיזיים ורפואיים ולחצים כלכליים.

את העובדה שאיגוד הפסיכולוגים האמריקאי, האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי וארגונים רפואיים נוספים יצאו נגד הספר שלה, שרייר מסבירה כתרבות של השתקה. יתר על כן, היא טוענת שמאחר שמדובר בתופעה חדשה, אין ראיות לכך שאישוש מגדרי בכלל מקל בעיות נפשיות.

יעקב גולדברג התגייס "לעזור" לשרייר (מאקו, 14.6.23), ומציין מחקר של אוניברסיטת הרווארד משנת 2021, שכלל כמעט 20 אלף משתתפים, ומצא כי לניתוחים להתאמה מגדרית היה קשר לירידה של 42% במצוקה פסיכולוגית, ולירידה של 44% במחשבות אובדניות. בנוסף, הוא מציין, שפברואר האחרון כתב העת של האגודה הרפואית האמריקאית פרסם מחקר על טיפול מאשר מגדר לנוער בגילאי 13-20, ומצא כי "חוסמי גיל ההתבגרות והורמונים המאשרים את המגדר, נמצאו קשורים עם סיכוי נמוך ב-60% לדיכאון בינוני או חמור, וסיכויים נמוכים ב-73% לאובדנות במהלך מעקב של 12 חודשים".

לצד מגוון המניפולציות וההשמטות, מוצג בספר גם רעיון ראוי להתייחסות: המציאות החברתית מלמדת נערות וילדות שהתנהגויות ותכונות "של בנים" הן מועדפות חברתית. גם בישראל של 2023, זו מציאות שקשה להתעלם ממנה: הצירוף "גבר גבר" הוא מחמאה, והמילה "נקבה" היא עלבון. מיעוט ייצוג בעמדות קבלת החלטות, דחיקה ומחיקה מהמרחב הציבורי, שוליות בזירה הכלכלית, דיונים ציבוריים בדבר מעמדן כאימהות עתידיות וצמצום היכולת לקבל החלטות על גופן מלמדים ילדות ונערות, באופן יומיומי, על מקומן החברתי המשני (במקרה הטוב). בנוסף, החל מגיל מוקדם הן לומדות שהעולם חווה אותן כאובייקטים מיניים ושעליהן מוטלת החובה להגן על עצמן מסוגים שונים של פגיעה מבוססת מין ומגדר.

לשיטתה של שרייר, המציאות הזו גורמת לנערות לא לרצות להיות נשים ולכן הן בוחרות לעבור סדרה של טיפולים קשים ולא הפיכים כדי להפוך ל"בנים", נערים וגברים. בעולם המציאותי, טרנסג'נדרים הןם קבוצה מודרת ופגיעה בהרבה – פיזית, נפשית, כלכלית, פוליטית – מנשים סיסג'נדריות בהצטלבותיות שונות, ולכן, שוב, מדובר בטיעון לא סביר במקרה הטוב.

בעולם של דאגה אמיתית לעתיד הדורות הבאים, שינוי המציאות שבה ילדות ונערות גדולות עם ההבנה שעדיף – מוערך יותר ובטוח יותר – להיות ילדים ונערים, אמורה להיות התחנה הראשונה לפעולת השינוי שלנו. אבל זה כבר קצת פחות מתאים לאג'נדה השמרנית העומדת בבסיס הספר הזה.

ד"ר טל ניצן היא הרכזת האקדמית של "פורום סופי דייוויס לחקר מגדר סכסוכים ויישובם" ומרצה בתוכנית המוסמך ללימודי מגדר ומגוון באוניברסיטה העברית.