מה שווה ועדת התרבות אם אנחנו לא שולטים בה?

ב-2015 החליטה שרת התרבות מירי רגב על מהלך מפתיע. היא מינתה ליועצים של משרד התרבות כמה דמויות בולטות ופחות שגרתיות בעולם הוועדות והיועצים, ביניהן רון כחלילי, יוצר ותיק, פעיל מזרחי ו…שמאלן. השרה רגב הכירה את דעותיו של כחלילי, ובכל זאת מינתה אותו כדי לממש את הצהרותיה על גיוון.

לפני כשנתיים המשיך השר חילי טרופר את המהלך ומינה את כחלילי ליו"ר ועד הנאמנים של משרד התרבות, האחראי על מינוי שופטים ושופטות לוועדות הפרס השונות בתחום הספרות. בשיחה איתו סיפר כחלילי שהיה לו קשה להאמין בתחילה שיצליח להשפיע. הוועד הוא אחד המעוזים (האחרונים?) של האליטה הישנה, האשכנזית. כחלילי הבין שזה תהליך ארוך ואיטי, אבל גילה לשמחתו שיש עם מי לדבר, ושנוכחותו ופעילותו מסייעים לפתיחת השורות. מונו שופטות ושופטים מזרחים, אתיופים, חרדים, ערבים, יוצאי בריה"מ ועוד. בעקבות זאת מקבלי ומקבלות הפרסים הגיעו מקבוצות שונות בחברה ונפתח פתח לאופטימיות.

את המהלך הזה  קטע השבוע השר מיקי זוהר. תוך שימוש ציני בטענת הגיוון ומתן ביטוי לכל עם ישראל,  פורסם כי השר "מרענן" את ועד הנאמנים. תיאור יפה להדחה של רוב חברי הוועד המכהן, כולל היו"ר, ומינוי של שלושה נאמנים חדשים, שהמשותף להם הוא נאמנות לנתניהו: גדי טאוב, נוה דרומי ובני ציפר (שוויתר על מינויו). השר לא בדק באמת את הרכב הוועדה, לא אם היא מגוונת ולא את הישגיה. הגיוון מבחינתו הוא הדחה של הוועד המכהן וכפיית מועמדים מטעמו במקומם. לו היה בודק, היה מגלה, כפי שהראה עמית סגל בשיחה עם  השר ב"פגוש את העיתונות", כי יש בשנים האחרונות יותר ימנים, חרדים, אתיופים ומזרחים שקיבלו פרסים. אז מה היה חסר לשר?

מה שהיה באמת חסר לזוהר הוא השליטה, כאשר הוא פועל מתוך חוסר הבנה מוחלט של תפקידו ואחריותו. זוהר, למעשה ממשיך את קו הממשלה הכוחנית והמניפולטיבית, שמרבה להשתמש בטיעון הגיוון והייצוג של האוכלוסיות המוחלשות בחברה, אך בפועל לא עושה דבר למענם, אלא רק מְרֵעָה את מצבם.

רון כחלילי, שהיה יו"ר הועדה, הוא נציג בולט של המאבק והקול המזרחי, שפועל ללא משוא פנים וללא שום הטיה פוליטית והתוצאות מדברות בעד עצמן. מינוי של אנשים ״מטעם״ בוודאי יפגום בעבודת הוועדה, באמינותה ובשיקול דעתה.

יש בהחלט צורך אמיתי בגיוון ובמתן ייצוג הולם לקבוצות השונות בחברה הישראלית, בוועדות הפרס ובין מקבלי הפרסים, אבל זו לא הדרך. כך מקדמים רק צנזורה תרבותית וקידום אנשי שלומנו בסגנון מפ"איניקי מוכר לעייפה.

אם לצטט את דברי השר זוהר עצמו לתקשורת: "הספרות אינה שייכת לקהל אחד בלבד" – קהל נאמני השלטון. הצעד הזה מרוקן את ועד הנאמנים מתוכן מקצועי ומשדר מסר ברור – את השר זוהר מעניינת נאמנות פוליטית, לא יצירה ספרותית ולא גיוון חברתי.

אסנת טרבלסי היא מפיקה ויוצרת, לשעבר יו״ר הפורום הדוקומנטרי וחברת קולקטיב מזרחי-אזרחי.
אבי דבאח הוא במאי תיעודי ויוצר VR, חבר קולקטיב מזרחי-אזרחי.