והייתי כולי צעקה: מונק, רנא אל חלאק ואמצעי לפיזור הפגנות

הצעקה של מונק (סדרת הדפסים, 1893 עד 1910) נתפסת כסמל מרכזי לחרדה קיומית במאה ה-20. יש הטוענים שהיא מעבירה את התחושות הנובעות מהפרעת אישיות של אי-התאמה בין הסביבה החיצונית לבין הסביבה הפנימית של האדם.

באופן דומה אפשר להבין את הצעקה של רנא אל חלאק לאחר זיכוי השוטר שירה למות בבנה. אם כי כאן מה שמופרע הוא לא ההתאמה בין הסביבה החיצונית לבין הסביבה הפנימית של האישה עצמה, אלא ההתאמה – בתפיסת ההגינות, המוסריות, הצדק – בין תושבות ותושבי המדינה למוסדותיה. אף פעם לא היה צדק לכולןם, וההפרעה מחמירה.

מעבר ובנוסף להזדהות האנושית עם כאבה הנורא של רנא אל חלאק, העוצמה של תמונתה, של צעקתה, היא בכך שהיא מדהדת עבור רבות ורבים מאיתנו הפרעה בלתי סבירה של הדרך שבה אנו תופסות ותופסים את עצמנו כחברה (פגיעה לא מוצדקת ולא מתנצלת באדם עם צרכים מיוחדים) וגורמת לנו לרצות לצעוק בעצמנו, על ההפרה הזו, על ההפרעה הזו, על מה שלקחו מאיתנו ועשו בשמנו. בנוסף, עצם ההכרה בהפרה הזו מעוררת חרדה (לעצמנו) ורצון לצעקה  – כי במקום שבו איאד הותר, יותרו גם אזרחיות ואזרחים שעד כה תפסו את עצמןם כמגיני החברה הישראלית וכראויות וראויים להגנה (או הכלה).

תיעוד השימוש בכלי נשק אקוסטי (תותח קול), בשבוע האחרון אל מול קהל משפחות וילדים בצומת פרדסייה ובצומת בני דרור (בר פלג וג'וש בריינר, הארץ 13.7) לוקח אותנו בדיוק למקום הזה. כלי נשק אקוסטיים הם מערכות אל-הרג לפיזור הפגנות, שזלגו, בישראל, כמו גם בעולם, מאמצעי צבאי שנועד לצמצום נפגעים בנפש בזמן הסתערות או הדיפתה, להתמודדות עם הפגנות אזרחיות. הם עושים זאת על יד שידור רעשים רבי עוצמה בצורה ממוקדת ולמרחק רב. עוצמת הרעש אמורה לגרום לכאבי ראש, סחרחורות, בחילות, אובדן התמצאות ובלבול, ובמקרים קשים גם נזק לעור התוף ואף חירשות. ככל שהפעלת המכשיר ממושכת וככל שנמצאים קרוב אליו, פוטנציאל הנזק גובר.

בישראל הותר השימוש במערכת אקוסטית בשם צעקה, שעל פי הנחיות שפורסמו במאי השנה, הוגבלה לשימוש במדרג ג' של הפרת סדר ציבורי: הפרת הסדר הציבורי ואי ציות להוראות המשטרה תוך התנגדות אלימה כלפי כוחות המשטרה ו/או הציבור באופן העלול לגרום לחבלות בגוף ונזק לרכוש. הנחיות השימוש כוללות התראה, הקצאת זמן להתפזרות, ושימוש ממרחק של לפחות עשרה מטרים. הוראות נוספות כוללות הנחייה "להימנע ככל הניתן מהפעלת האמצעי כלפי קשישים, נשים הנחזות בהיריון וילדים".

לפי התיעודים מהשטח, מדווחים העיתונאים ג'וש בריינר ובר פלג, מדובר במערכת אחרת, שלא אושרה לשימוש משטרתי נגד מפגינים, ובהמשך לפניית הארץ בנושא, המשטרה הודיעה כי תחדל להשתמש בה (הארץ, 13.7). בנוסף, במקומות בהם נעשה בה שימוש השבוע, לא נעשה ניסיון להפעילה בהתאם להנחיות הקיימות לגבי מערכת צעקה, ודווח כי "השימוש בתותח הקול נעשה קרוב מאוד למפגינים ואף שבחלק מהמקרים הם לא חסמו כביש כלל".

שימו לב: מכשיר ה"צעקה" (רעם) הגיע לקפלן, תל אביב, ע"י המשטרה. בואו עם אטמי אוזניים, ומי שאין לו – שיתרחק וירכוש אטמים בעזריאלי הסמוך.
"הצעקה" פוגעת קשות בעור התוף. שימרו על עצמכםן. pic.twitter.com/pN7MwK5jbX

— חנה קים (@hkim14050017) July 11, 2023

שירה גנני, שהפגינה בצומת בני דרור, סיפרה ל"הארץ" כי שוטרים הפעילו את תותח הקול במשך דקה או שתיים. "זה הכאיב מאוד באוזניים וגרם לסחרחורת", אמרה. "רוב המפגינים לא הבינו מה קורה בכלל ומה זה, לא מדובר בקהל 'למוד קרבות' אלא קהל של משפחות, עם נוער וילדים". מפגינה אחרת שהפגינה בצומת סיפרה כי "לא היה אדם אחד על הכביש" כשהפעילו את המערכת. "היו מלא ילדים שעמדו בצדי הכביש ולא הפריעו לאף אחד, והשוטרים פשוט הפעילו את זה. זה היה מחריש אוזניים".

דלית סברינסקי, שהפגינה בפרדסיה, סיפרה ל"הארץ" כי מדובר ב"צומת הכי לפלפי בעולם. יש שם אנשים מבוגרים". אתמול, סיפרה, הגיעו שוטרים "בכמויות", וכי "בתכלס המשטרה הם שיצרו את ההפרעה בצומת. כשהם הפעילו את המערכת היתה מישהי שקיבלה התקף חרדה. אנשים יפחדו להפגין בצומת מעכשיו, וזה מה שהם רצו לעשות". גם אבירם דוויק הפגין במקום וסיפר ש"זה הכאיב, הרגשתי את זה בכל הגוף", וש"השוטר עמד במרחק של עשרות סנטימטרים מהמפגינים. פרדסיה זה לא ישוב מיליטנטי, ההפגנות אצלנו רגועות ולא היתה חסימה. השוטרים באו לעשות מהומה כדי שנלך, ובסוף הם הצליחו. אנשים נורא פחדו מהם".

במילים אחרות, גם כאן ניתן לזהות הפרעה בהתאמה – בתפיסת ההגינות, המוסריות, הצדק – בין אזרחי ואזרחיות המדינה למוסדותיה. מי שהותרו כאן, או שהותרה הפגיעה בהןם, הןם ציבור שדי בברור לא מתאים להוראות ההפעלה של המערכת ושפעולתןם במרחב הציבורי לא מתאימה להוראות ההפעלה של המערכת. מדוע אם כן "צעקה" המערכת?

האם ברוח שירו הידוע של מרטין נימלר, "לא השמעתי את קולי", בהמשך לכל מי שהותרו בעבר, הותרו כעת המפגינות והמפגינים למען הדמוקרטיה? האם צעקותיהןם (ואזרחותןם) נדונו להשתקה תחת "צעקה" מכאנית?

ואולי, ברוח "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" (וולטר בנימין, 1936-1938) מערכת צעקה ודומותיה היא שיעתוק טכנולוגי של צעקתו של מונק? ככזו, המערכת מהדהדת את הדיסוננס הפנימי במוסדות המדינה, בקרב הפקידות הבכירה ומשטרת ישראל, בקרב מי שאמורות ואמורים לשמר את ההנהלות התקינה והסדר הציבורי, המופרים ומופרעים ללא הפסקה על ידי קבוצה של נבחרי ציבור, כך שכל מה שנותר, גם להןם, הוא לצעוק.

ד"ר טל ניצן היא הרכזת האקדמית של "פורום סופי דייוויס לחקר מגדר סכסוכים ויישובם" ומרצה בתוכנית המוסמך ללימודי מגדר ומגוון באוניברסיטה העברית.