אקטיב-אגרסיב עם שהם סמיט

"עדיין מותר לכתוב שירה? עדיין לא שורפים אצלכם ספרים? שתדעי, גם אנחנו לא האמנו שזה ייתכן עד שראינו במו עינינו. זה כבר היה מאוחר מדי", כך הזהירה לאה גולדברג את שהם סמיט בשיחה מדומיינת בין השתיים, שפרסמה האחרונה בעיתון "הארץ". סמיט, סופרת עטורת פרסים הכותבת לילדים ולמבוגרים, מתרגמת ומבקרת ספרות, מפגינה בהפגנות נגד ההפיכה במסגרת "הגוש נגד הכיבוש" ובהפגנות נוספות וכואבת את העיוורון המוסרי והטקטי של מארגני ההפגנות המתעקשים להניח בצד את הכיבוש. סמיט, שמעידה על עצמה כאדם נטול כל סנטימנט לאומי, בוחרת להניף את דגל פלסטין. ההפגנות לימדו אותה שהאיבה לדגל זה ולמה שהוא מסמל איננה נחלת הימין, ושבכוחו לעורר התקפי טנטרום באנשי המחנה ה(פסבדו) ליברלי, בהיותו תזכורת מכאיבה לפגם המובנה בדמוקרטיה הישראלית.

האם יישרפו כאן ספרים בקרוב? תוכלי לדמיין מי יעלה באש קודם?

במקום שבו שורפים כפרים לא קשה לתאר שריפת ספרים. חברי הממשלה, והפוגרומיסטים המשגשגים בחסותה, לא מודאגים מהאנלוגיות ומהאירוניה: מי מתוקף בורותו, ומי בשל אטימותו או אמונתו בעליונות הגזע היהודי. מצד שני, ייתכן שהמימוש יינגף בפני הלוגיסטיקה ולכן יסתפקו בכמה שמות סמליים – גרוסמן, עוז, יהושע (קנז יינצל. לא מספיק מוכר). הספרות הארוטית תוכר כספרות יפה ומחברותיה יזכו בפרסים ובהוקרה על תרומתן לשימור השיח השמרני ולתיעול התשוקה הנשית לאפיקים בלתי מרדניים.

מה מוציא אותך מהדעת?

הכל. המדינה הזאת הופכת להיות גן עדן למנוולים, עובדי אלילים, קורקינטים חשמליים, קרנפים.

מה מוציא אותך מהבית?

רגש האשם. הצורך לכפר על פשעים שנעשים בשמי. העובדה הפשוטה, החותכת, שהפלסטינים הם אלה שאין לאן ללכת. המחשבה התמימה שבכוחי להשפיע, למשל באמצעות הנפת דגל פלסטין, להיות פה למושתקים, לנרמל את הדגל הזה. וכמובן, האמונה שאפשר לחיות יחד, יהודיות וערביות. על הזכרים אני פחות מתחייבת.

האם יש לך זיכרון ילדות או רגע מכונן שמניע אותך לפעולה?

כילדה בירושלים של אחרי מלחמת ששת הימים הייתי עיוורת לכיבוש. הר הבית כבר היה בידינו, כיכר השוק מלאה חומוסיות, ביריחו שתינו סבן-אפ. פעם, בתחנת דלק בעיסאווייה – עדיין לא סללו את הכביש העוקף – אבא שלי דיבר בגסות אל מתדלק. ממקומי, במושב האחורי של פולקסווגן חיפושית – המכונית העממית הנאצית – בלי להכיר את המילה, הבנתי מהי אדנות.

האם יש לך דיי ג'וב?

אין לי עבודה מסודרת. הביצים שלי מפוזרות בהרבה סלים ואף אחת מהן אינה ביצת זהב. עיקר פרנסתי ממפגשי סופרת, בעיקר בבתי ספר, קצת עריכה, קצת כתיבה מכל מיני סוגים ופרויקטים שקשורים באמנות ובחינוך. הספרים עצמם, כידוע, לא מפרנסים, אבל אני אדונית לזמני וזה הרבה, ומאפשר לי להשקיע זמן במחאה ובכתיבה מחאתית.

מה הדבר הכי מעליב שאמרו לך?

באחרונה אמי אמרה לי שאני ושכמותי – מתנגדי הכיבוש – מתעלקים על ההפגנות. זה מאוד העליב אותי. התעלקות היא מילה כל כך מכוערת וכמובן, נעלבים ממי שקרוב. מפני עלבונות של זרים ברחוב אני די מחוסנת.

מהו הדבר הכי מעצים שאמרו לך?

בדרנית. מצחיקה. שמחה כשאנשים נחשפים לצד הקליל שלי שאולי לא בא מספיק לידי ביטוי כשאני בעמדת המטיפה. שתים מחברותיי הכריזו שאני המצפון החיצוני שלהן וגם מעין מכ"ית שאליה הן פונות בבקשת פטור מהפגנה זו או אחרת. אני מ"כית טובה ורחומה ותמיד מספקת את הפטור. מבינה שצריך גם לחיות.

מה עדיין לא עלה בידך לעשות וחשוב לך מאוד להגשים?

כסופרת ילדים אני מרגישה שהשפעתי כמעט אפסית. ילדים קוראים פחות וגם אלה שקוראים צורכים בעיקר ספרות מסחרית, בידורית, נטולת ערכים אסתטיים והומניסטיים, כזו המאשררת את המציאות ולא מבקרת אותה. הייתי רוצה להשפיע, דרך הספרות ובלי להתפשר, על יותר ילדים. ילדים הם אכן אזרחי העתיד וכמו שזה נראה עכשיו דבר מה חיוני ייגרע מהם – בנפש, בשפה.

רגע של סיפוק?

סלפי עם שלושה בחורים מיפו. היו מבסוטים לגלות דגל פלסטין אחד בים הכחול-לבן.

באיזו הצלחה אקטיביסטית שלך את הכי מתגאה?

באחרונה ממש זממתי עם בתי, נור כץ, בוגרת טרייה של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, חולצת מחאה. היכונו!

מני שלושה שמות של אקטיביסטים.ות שצריכים להתארח אצלנו בסלון.

רונית שקד מקבוצת "מסתכלים לכיבוש בעיניים"; יגאל עזרתי, המנהל האמנותי של התיאטרון הערבי-יהודי ביפו; וגאדיר האני מתנועת "עומדים ביחד".