יולי 2023: חלום פמיניסטי בגב זקוף

יש לי חלום. זה אינו החלום מלא התקווה, התנופה, וההשראה של מרטין לותר קינג, שביקש: "יש לי חלום! שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה שלא תשפוט אותם לפי צבע עורם, אלא לפי תוכן אופיים". וגם לא זה, הפשוט, של פאט פארקר, שכתבה:

"יש לי חלום,
לא החלום של הצועדים בראש
לא להפוך את כל העולם
כולו,
לא החלום של ההמונים
לא החלום של נשים
לא להפוך את כל
העולם
כולו
זה חלום פשוט
בחלום שלי אני יכולה ללכת ברחובות
יד ביד עם אהובתי…"

(מתוך "זה חלום פשוט" בתרגום חני כבדיאל, "איפה תהיו", הוצאת רעב, 2014)

וכן, החלום שלי בוודאי ובוודאי אינו החלום הציוני – "'לשנה הבאה בירושלים!' קראנו בכל הדורות, עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהריים" – כפי שכתב הרצל ב"מדינת היהודים".

החלום שלי הוא חלום פמיניסטי בגב זקוף. הוא חלום שאינו מבקש, ואינו מקווה ואינו מתחנן, והוא לא בהכרח נחמד. אני חולמת אותו בימים כבלילות (בסדר הזה!) דווקא ברגעים אלה – יולי 2023 – שבהם השלטון בישראל מבקש לפגוע בזו אחר זו במסגרות ובמוסכמות שמגינות על נשים ועל האפשרות שלנו לחיות חיים מלאים. אורית קמיר הבהירה זאת היטב במאמרה אתמול, 17 ביולי 2023, ב"הארץ":

"המשטר החדש בישראל משלב עליונות יהודית גזענית, פונדמנטליזם יהודי דתי, אוטוריטריות ושחיתות שלטונית. מתנגדות המשטר ומתנגדיו עסוקים במאבק נגד הגילויים הישירים ביותר של יסודות אלה, ורצו להאמין שההיבט המגדרי יוכל לחכות לימים רגועים יותר. אך שלושה מהלכים מגדריים שהמשטר החדש קידם השבוע מבהירים כיצד משתלבת הפטריארכיה עם הפונדמנטליזם הדתי, עם הגזענות היהודית, עם אוטוריטטיביות ועם השחיתות השלטונית".

קמיר מתייחסת במאמרה להודעת נציב שירות המדינה, שמעתה יפורסמו מכרזים בשירות המדינה בלשון גברים בלבד. היא מציינת גם את העברתה בקריאה ראשונה של הצעת החוק של חברים במפלגת הציונות הדתית ובמפלגת ישראל ביתנו, הקובעת כפל עונש להטרדה מינית שבוצעה מתוך מניע לאומני (קמיר מבהירה יפה מדוע הסיפור כאן אינו סיפור של הגנה על נשים, אלא על "הכבוד" הלאומי הישראלי-היהודי), והיא כותבת על הצעת החוק שעברה השבוע בקריאה טרומית, שבה "בחסות השם האורווליאני 'חוק לקידום הנשים בישראל', הממשלה מחסלת את הגוף הסטטוטורי הפועל בישראל 25 שנה לשיפור מעמדן של נשים", כלומר את הרשות לקידום מעמד האישה, שהוקמה בשנת 1998 כדי לקדם את השוויון בין המינים בישראל.

את החלום שלי אני חולמת ברגע המסוים הזה, יולי 2023, שבו אנחנו עומדות ועומדים לפני החלטות ממשלה והצעות חוק נוספות שמאיימות לפגוע בחירותן של נשים – פלסטיניות, יהודיות, נוצריות, מוסלמיות ואתאיסטיות – וביכולת שלנו לממש את רצונותינו, כישורינו, שאיפותינו; החלטות והצעות חוק שפוגעות אגב כך גם בכל הגברים, הבנים והנערים שיקרים לנו, ובהן החלטת ממשלת ישראל שלא להצטרף לאמנת איסטנבול למאבק באלימות נגד נשים, ההעברה בקריאה טרומית את הצעת החוק המרחיבה את סמכויות בתי הדין הרבניים, הניסוח של הצעת חוק המאפשר להפלות במתן שירותים בשל אמונה דתית – ובכלל זה לדרוש מנשים להתלבש בצניעות ולהיכנס מכניסה נפרדת – וכן, הצעת החוק שיאפשר להפריד בין גברים ונשים ברשות הטבע והגנים ולהרחיב את אפשרויות ההפרדה בין גברים ונשים בחופים, כלומר, ההחלטה להעדיף ערכים פונדמנטליסטיים על פני ערכים ליברליים.

בחלום שלי, אני שואבת השראה מהשורות הפחות נחמדות בחלום של קינג: "אלו שקיוו שהניגרו היה פשוט צריך לשחרר קיטור ועכשיו הוא יהיה שבע רצון, יחוו התפכחות לא נעימה אם האומה תחזור ל'עסקים כרגיל': לא תהיה מנוחה ולא רוגע באמריקה עד שהניגרו יקבל את זכויות האזרח שלו. מערבולות ההתקוממות תמשכנה לזעזע את יסודות אומתנו עד שיפציע היום הבהיר של הצדק".

בחלום שלי, לא תהיה מנוחה ולא רוגע, עד שתמוגר הממשלה השוביניסטית (בשני המובנים של שוביניזם: אמונה בעליונות הלאום שלך על לאומים אחרים ובעליונות המגדר הגברי על המגדר הנשי). בחלום שלי נמשיך לראות הפגנות של נשים ועצומות והתארגנויות מחאה אחרות, בדומה לפעולות שאפיינו את תנועת הסופרג'יסטיות במשך עשרות שנים ללא לאות, אבל לא נסתפק בזה.

בחלום שלי, לא יהיו לוכסנים ונקודות באמצע מילים אלא תהיה חובה לפרסם הודעות ציבוריות הפונות במובהק לשני המינים – דרושות ודרושים, עובדות ועובדים, מנהלות ומנהלים, נשים וגברים, נערות ונערים, כך במילים שלמות; לא יורשו להיבחר לכנסת מפלגות שאין בהן ייצוג לנשים, לפחות חמישים אחוז כשיעורן באוכלוסייה; לא יורשו לשרת בתפקידים ציבוריים גברים או נשים שהורשעו בפגיעה בנשים בהקשרים של מין, גוף, ולא יקבלו תקציבים ממשלתיים בתי ספר שלא ילמדו בשיעורי ההיסטוריה את דברי ימיה של האישה, של התנועה לשחרורה, של הפטריארכיה.

עד שהאישה תקבל בחברה שלנו את מקומה הראוי, המרכזי, המכובד, ההומניסטי באופן היסודי ביותר, "תמשכנה מערבולות ההתקוממות לזעזע את יסודות אומתנו", כמו בנוסח של קינג. בחלום שלי נשים יפסיקו להיות צרכניות (ולכל הפחות יפסיקו לקנות ברשתות שהבעלים שלהן מסתמכים על קשרים עם מנהיגים פונדמנטליסטים), והן יפסיקו להעניק שירותים – של כביסה, של אימהות, של סקס – למי שאינו מכבד אותן, והן יפסיקו לשבת בעזרת הנשים, והן לא ייכנסו להיכל – הספורט או הדת – שבו אין להן מקום שווה לגברים, והן לא ישרתו את המדינה בצבאה, שהוא שליח השוביניזם הן במובן הלאומני והן במובן המגדרי, והן יחברו אלה לאלה – פלסטיניות, יהודיות, דתיות וחילוניות – כדי להוביל את השינוי החברתי העמוק ביותר הדרוש לנו, כי כמו שהרצל כתב, "לשם זה נחוץ למחות מעל כל לב כמה מושגים נושנים ובלים, סבוכים וצרים", ולמחות את המושגים הנושנים והבלים, הסבוכים והצרים – זו בדיוק עבודת החיים של הפמיניזם, שהמטרה שלו היא זו שסימון דה בובואר ניסחה בשורות האחרונות של "המין השני":

"האדם צריך לכונן את שלטון החירות בתוככי העולם הנתון. וכדי לנחול את הניצחון העילאי הזה יש צורך, בין השאר, שהגברים והנשים, מעבר להבדלים הטבעיים ביניהם, יכוננו באופן חד-משמעי את אחוותם".