אקטיב-אגרסיב עם אלמוג בהר

יש אנשי רוח שמתעוררים לפעילות פוליטית בזמנים כמו העת הנוכחית ויש מי שיעדיפו תמיד להחריש ובלבד שיצירתם וכיבודיהם לא יפגעו בשל הצהרות כאלה או אחרות. אבל אלמוג בהר – סופר, משורר, ד"ר לספרות ומרצה באוניברסיטה – פעיל באופן דומיננטי במרחבי המחאה הפוליטיים מאז ומעולם. בהר, בן 44, פרסם שישה ספרי שירה ורומנים, ובהם "צ'חלה וחזקל" שראה אור גם בערבית במצרים, "צמאון בארות" בהוצאת עם עובד וקובץ הסיפורים הנודע "אנא מן אל-יהוד" שסיפור הנושא שלו זיכה את מחברו בפרס הראשון בתחרות הסיפור הקצר של הארץ בשנת 2005, אז פרץ לתודעה הציבורית. ספר שיריו האחרון "כדי שהמלח יתפזר על האהבה" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2022, וזכה לשבחים.

בהר הוא זוכה פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש"ע, פרס ברנשטיין לשנת 2010 ופרס דוליצקי לשנת 2017. לצד פעילותו הספרותית הענפה, לאורך כל השנים בהר הוא דמות משמעותית במחאות ובמאבקים למען צדק ושוויון. הוא מגדיר את עצמו יהודי-ערבי, ולאחרונה ייסד יחד עם חברות וחברים בשדה השמאל המזרחי את "קולקטיב מזרחי-אזרחי" והיה שותף לניסוח עקרונותיו. כך כתב כאן באפריל 2023, על הקולקטיב ופעילותו:

כערבים, כמזרחים, כיוצאי אתיופיה, כיוצאי ברית המועצות לשעבר, כנשים, כלהט"בים וכפליטים, לא הגענו עדיין לדמוקרטיה, אותה דמוקרטיה שרוצים לקחת מאיתנו עכשיו, ושאנחנו צועקים בשמה ואת שמה עכשיו, ושעכשיו עלינו לנסח את תוכנה ומהותה ועתידה. ודווקא שעת משבר זו היא שעת כושר חשובה ליצירת חזון פוליטי חדש שאומר לא לסדר החדש מבית מדרשם של הכהניסטים וחבריהם, ולא לסדר הישן שהדמוקרטיה שלו לא כללה את כולנו.

פנינו לאלמוג בהר וביקשנו שיזקק עבורנו שאלות מהותיות הקשורות באקטיביזם הנחוש שלו, לאור ההפיכה המשטרית והמאבק בה.

***

מה מוציא אותך מהדעת?

הפער העצום בין כמה טוב יכול להיות פה לבין כמה רע פה. הפער העצום בין כמה אנשים פה הם בבסיסם טובים, בכוונותיהם ובמעשיהם, אפילו במוסר שלהם, לפעמים באופן מפתיע, לבין כמה המערכת דורשת לעשות רע, לחלק בין אנשים, להפריד, לגרש, לנצל, להפקיע, להתעמר, ואנשים רבים מוכנים להיענות לה ברגע. הפער העצום בין היופי הגדול שקיים פה ונוצר פה, בנוף, בתרבות, בבני-האדם, שחלקו ישן וחלקו חדש, לבין הכיעור הגדול שנוצר פה, באספלט הפוצע את הנוף, בתרבות המשכפלת את עצמה כדי להצדיק את הקיים, בפנים האטומות שרבים נדרשים לעטות כדי לשרת את המנגנונים. הפער העצום בין החיים התוססים פה, שמעוררים סקרנות ותשוקה והזדהות, לבין האלימות הגדולה שנוכחת פה, במלחמה הקודמת והבאה, בכביש וברחוב ובאצבעות הטוקבקיסט ובפיו של ראש הממשלה.

מה מוציא אותך מהבית?

יש אינסוף עוולות לצאת מן הבית להיאבק בהן, קרובות ורחוקות, ואף אדם לא יכול להיאבק בכולן, אבל אני מאמין שאף אדם לא פטור מלהתמודד לפחות עם חלקן. המאבקים כנגד הקטסטרופה האקלימית שהאנושות רקמה לעצמה, ולמען עתיד בר קיימא, זכויות בעלי-החיים ואולי גם צמחונות, הם מאבקים שמעוררים בי השראה וקריטיים לקיום של כולנו, אך איני יכול לומר שעד היום הייתי פעיל בהם. בתקופות שונות הייתי פעיל במקומות שונים: בחודשים האחרונים במאבק כנגד ההפיכה המשפטית, ובקולקטיב מזרחי-אזרחי, בניסיון למנוע את האסון שמתכננת לנו הממשלה, עם צמצום המרחב הדמוקרטי, תוך הצגת אלטרנטיבה לשינוי ממשי בחברה, רפורמה אמיתית, ולא שיבה לסדר הישן. בעבר הייתי מעורב במאבק של "המעברה" הירושלמית כנגד פינויים מהדיור הציבורי, בריצה של רשימת "הפנתרים השחורים החדשים" למוצעת העיר בירושלים, במאבק בשייח' ג'ראח כנגד פינוי המשפחות הפלסטיניות מבתיהן, בעתירה המזרחית כנגד חוק הלאום, במאבקים של "גרילה תרבות" שניסו להביא את הספרות אל מאבקים מעמדיים, כלכליים ופוליטיים, ובניסיונות של "רוח ג'דידה" ו"מזרחית משותפת" לנסח חזון של עתיד אלטרנטיבי ומשותף, יהודי-ערבי, מזרחי-פלסטיני; ובמאבקים על סדר היום החינוכי בארץ, בבתי-הספר ובאקדמיה, כמורה בקדמה ובקידום התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית באוניברסיטה.

האם יש לך זיכרון ילדות או רגע מכונן שמניע אותך לפעולה?

כתלמיד תיכון הייתי חבר בנוער ליכוד, בסניף מצודת זאב בתל-אביב. חילקתי מדבקות עם תמונתו וסיסמתו של נתניהו לקראת הפריימריז הראשונים לראשות הליכוד שבהם הוא התמודד וניצח. השתתפתי בהפגנות נגד ממשלת רבין. האמנתי בצורך להיות מעורב, בדחיפות המעשה הפוליטי, בצורך להתווכח, לשכנע ולהשתכנע. גם כשנטשתי את הליכוד, בסוף התיכון, ולא האמנתי למילה ממילותיו של נתניהו, נשאר בי הרצון – לא, הכורח – לפעול, ורק נדרשו לי כמה שנים למצוא מה הכיוון שבו אני מבקש לפעול.

האם יש לך דיי ג'וב?

אני מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב.

מה הדבר הכי מעליב שאמרו לך?

בעקבות פוסט סאטירי שהעליתי לפייסבוק באחד באפריל, ובו הכרזתי על איחוד כל כוחות השמאל המזרחי, והקמת מפלגה בשם "פחמימה מזרחית" (או משהו דומה לכך) שתרוץ בבחירות – דרש ממני אחד המוזכרים בפוסט לפרסם הבהרה שמדובר בסאטירה. ואני שאלתי את עצמי: אם צריך לקרוא לסאטירה סאטירה, האם היא סאטירה?

מהו הדבר הכי מעצים שאמרו לך?

פרסמתי פוסט סאטירי בפייסבוק על המצב הפוליטי בארץ – ומישהי האמינה לי (נדמה לי שהסאטירה דיווחה על פרישה דמיונית של שבטים מבני עקיבא בעקבות התבטאות גזענית ומלאת תשוקה למלחמה של ראש בני עקיבא, או על שביתה דמיונית של תיאטראות הילדים בארץ בעקבות צו סגירה של שר המשטרה לפסטיבל הצגות ילדים במזרח ירושלים), והודיעה לי שבעקבות ההודעה היא ארגנה הפגנת מחאה – הייתי מופתע מכמה אופטימיות יש לאנשים מסוימים עד כדי שיש ביכולתם להאמין בהתגלמות הסאטירה שכתבתי במציאות הממשית.

מה עדיין לא עלה בידך לעשות וחשוב לך מאוד להגשים?

הרשימה ארוכה. אם לבחור שלושה דברים כרגע, אינטואיטיבית, הייתי בוחר לעצור את חוקי הדיקטטורה, ליצור שותפות פוליטית מזרחית-פלסטינית ממשית, ולהפוך את כל החינוך בארץ לדו-לשוני, בעברית ובערבית. כמובן שכנראה כדי שנוכל להמשיך להיאבק על הדברים הללו – עלינו להיאבק כנגד משבר האקלים שיצרה האנושית, ולעצור את השימוש חסר האחריות שלנו בנפט, בפלסטיק ובבשר.

באיזו הצלחה אקטיביסטית שלך אתה הכי מתגאה?

כפי שתוכלו לנחש, עוד לא עצרנו את הפינויים מהדיור הציבורי, או את גירוש הפלסטינים מבתיהם במזרח-ירושלים, לא הקמנו רשת לחינוך עיוני איכותי בפריפריה הגיאוגרפית והכלכלית, לא הבאנו לשינוי שטחי הרשויות המקומיות של עיירות הפיתוח והערים הערביות ולא עצרנו את הכיבוש. ההצלחות היו לעיתים זמניות – עצירה של פינוי מסוים, ולעיתים נקודתיות – הצלחה של תלמיד מסוים. אני מאמין שההצלחה מוכרחה להתבטא באופן חומרי, בחלוקת קרקע והון, ובאופן מערכתי ולא אישי, אבל ברור שהמישור שבו הצלחנו בינתיים הוא התודעתי, בניסיון לגבש באופן דורי וגם אידיאולוגי את השמאל המזרחי, כפי שמתבטא היום בקולקטיב מזרחי-אזרחי, ולנסח תפיסת עולם שמתמקדת גם במאבק נגד העוולות והדיכוי שלנו, וגם ביצירת חזון לחברה משותפת לנו ולקבוצות אחרות, תוך תיקון לדיכוי של כל הקבוצות.

מנה שלושה שמות של אקטיביסטים.ות שצריכים להתארח אצלנו בסלון.

איאת אבו שמיס, נטע עמר-שיף, נטע אלקיים.