הזמן ההרואי: לשנות את העתיד שטרם בא

שני, 24 ביולי 2023, 15:43. ישראל שלנו מתה. הכנסת ברוב של 64 חברי קואליציה נגד 0 חברי אופוזיציה לקחה ביס סלמי שמן של ההפיכה המשטרית שלה, והצביעה בעד ביטול עילת הסבירות. אנחנו מעכשיו כאזרחים ואזרחיות הרבה פחות אזרחים ואזרחיות, מוגנים פחות ופחות והשלטון מוגן ומבוצר יותר ויותר. המבצר נפל.

השאלה הגדולה שלפנינו היא האם אנחנו גם ניפול? האם ניפול לתוך הייאוש, או להפך: ניכנס למאבק קשה, הרבה זיעה תישפך ואולי נוזל אחר שצבעו אדום. מה עכשיו? לאן נוליך את החרפה, את הכעס, את התסכול, את הייאוש, את התקווה הבלתי סבירה? האם נרד מהמחאה, האם נרד מהמדינה, או נעלה על הבריקדות, נילחם בכל פינה, בכל בג"ץ, נבטל את ביטול הסבירות ונחזיר סבירות למדינה?

אנסה במילים הבאות לקחת נשימה מתוך מחנק של כאב וצער, לשקוע מעט בהגות כדי להבין את המצב הסבוך שבו אנחנו שקועים, להבין מה עושים עם רגע הקריסה והאם יש נקודה אסטרטגית אחרי הקריסה. האם נשאר לנו זמן?

ברגע גורלי זה אנחנו מציינים בישראל חצי שנה של מחאה רבת עוצמה נגד ההפיכה המשטרית שחוללו בנימין נתניהו וממשלתו כדי לחסל סופי את השיטה הדמוקרטית השברירית. הרגשות ברחובות המחאה נעים בין התרוממות רוח פטריוטית לייאוש חרדתי, בין תחושות אבל ומלנכוליה על אובדן המדינה לבין אמונה שמהשבר תיוולד ישראל חדשה, למרות כל התחזיות ה״מדעיות״ על אודות קצב הדמוגרפיה של החוגים האנטי דמוקרטיים.

זו התנסות ייחודית לזמן ולמקום אבל יש לה השלכות וזיקות לתנועות מחאה מקבילות בעולם, המתמודדות עם איום תנועות לאומניות פופוליסטיות שמריצות את המערכת הפוליטית עד לקריסת שלטון החוק והמערכת הפרלמנטרית הדמוקרטית והערכים הליברליים הנלווים לה. זה קרה בפולין ובהונגריה. בארצות הברית זה כמעט קרה עם טראמפ וזה עשוי לחזור, ואולי בקרוב גם בצרפת ובהולנד ובארצות מערביות נוספות שעד לא מזמן נתפסו כמבצרים של קדמה ודמוקרטיה כמו פינלנד. כפי שאבקש להראות הנתון של קיום המחאה על ציר הזמן הוא נתון קריטי להבנת ההצלחה שלה.

דרושה: אסטרטגיה טמפורלית חכמה

מאז שהתחילה תנועת ההתנגדות ישנה עליית מדרגה בביטחון העצמי ובנחישות של אנשי המחאה ליזום מעשים יותר ויותר נועזים. אולי בשל התערובת ההזויה שבין תקווה לייאוש, וגם כמו ברגע הנוכחי של הנכלוליות שבו הממשלה ביטלה את עילת הסבירות. מעבר לטלטלה הרגשית, בשורה התחתונה תמהה תנועת המחאה על עצם מהותה ותכליתה, וראשיה, כמו כל אחד ואחת מהמוחים, שואלים יום וליל את עצמם ובצדק: מהו האפקט הסופי?! האם יש תוצר למאמץ שלנו, הרואי ככל שיהיה? האם נוכל לעצור את ההפיכה המשטרית נגד כל הסיכויים, גם לאחר רגע גורלי כזה? ביחס לכך כדאי לחדד את השאלה: האם התקוות הנחרצות, המתנגשות בייאוש העמוק ויוצרות מערבולת חסרת פשר, הן רק טלטלה מכורח הנסיבות, או ששתי המגמות הרגשיות בעצם מייצרות יחס דיאלקטי ביניהן, כלומר יחס של כינון הדדי והתססה הדדית? האם מדובר רק במתח רגשי או שמדובר גם במצב העולם ואופיו של הזמן מנקודת מבט פילוסופית? האם זהו אך ורק עניין של פרספקטיבה ביחס למציאות נתונה? שהרי בסופו של דבר אנשי המחאה ניצבים אל מול קיר המציאות הממשית והקשה. קיר לא סביר.

אנשי המחאה ניצבים מול קיר זה תוך כדי התגברות אמצעי הדריסה המשטרתית. לאחר הפוגה של כמה חודשים בחקיקה החד צדדית, חקיקה שהיא למעשה צורה של מחיקה, היא התחדשה ביתר שאת, דוהרת קדימה, פיזית ומטפורית, דורכת על גופת המדינה ובקרוב על גופות האזרחים והאזרחיות הדואגים, דורסת כל מכשול ומצפצפת על הדרישות להפסיק לרגע, לשעות לקול העם, גם אם הוא רק חצי עם, חצי עם מודאג ביותר.

זהו מצב מתסכל שיכול לעורר את הפיתוי ליפול לתוך פח הייאוש כי למרות שהמחאה הצליחה עד כה לרסן את גלגלי ההפיכה המשטרית, אנשי המחאה לומדים יותר ויותר שהצד השני לא פחות עקשן ונחוש, כפי שהחקיקה היום הוכיחה שחור על גבי לבן. מנקודת המבט הצינית של המחוקקים, הכי רצוי לווסת את הקצב הנכון, שבו לא מתדלקים יותר מדי את המחאה בפעולות דרסטיות מדי, אבל מצד שני מזרזים את ההפיכה כדי להגיע למצב הסטטי-הסופי שבו עצם האפשרות למחאה תבוטל. אז ינוחו הכוחות המהפכניים הריאקציונריים על זרי הדפנה של המשילות הנצחית בלא מתנגדים. זהו מעגל קסמים של נחישות וייאוש משני הצדדים במרדף אחר קצב הזמן לעבר רגע ההכרעה. כלומר בשני הצדדים הדילמה היא איך לכוון את מה שנגדיר כ״אלסטיות הזמן״, כלומר לא הזמן האובייקטיבי, אלא הזמן כממד שהפעולה שלי בו משנה את אופני האפקטיביות של הזמן. במידה מסוימת במאבק ינצח מי שידע להתנהל באסטרטגיה טמפורלית חכמה. ייתכן שהצעדה לירושלים, שהתעוררה כמה ימים לפני החלטת הכנסת הסופית על ביטול עקרון הסבירות, קשורה גם היא להכוונה של הזמן: "אנחנו הולכים את הזמן עד לרגע ההכרעה הסופית", משמע הזמן אינו מנוהל בידי הממשלה עד לאירוע בכנסת אלא הזמן הוא זמן הצעדה, עד לאותו רגע שבו יתחולל שינוי מעצם הוויסות שלנו את ציר הזמן. והמחאה הערב בירושלים אחרי ההצבעה בכנסת תבוא ותאמר בפעולתה שהזמן אינו רק של היריב, ומה שנקבע אינו סופי, אפשר להחזיר את גלגל הזמן לאחור, אפשר לתקן את הזמן, אפשר למנוע מהאירוע הסופי להיהפך לסופי ומוחלט.

רגע סינגולרי שממנו קשה החזרה

כל זאת בתגובה לצד השני ששינה אסטרטגיה לאחר הפתיחה התמימה עם נאום הבליץ של שר המשפטים יריב לוין שהציג את הרפורמה המשפטית ב-4 בינואר 2023, רק שישה ימים אחרי השבעת ממשלת נתניהו. לאור התגובה החריפה של המחאה, שאף הפתיעה את אנשיה עצמם ואף את ראשי האופוזיציה האימפוטנטים למדי, בין אם הם גברים או נשים, נסוגו המחוקקים משיטת הבליצקריג אל המטפורה הקרבונרית של שיטת הסלמי, לאט לאט ובטוח בטוח. אבל זה מאוחר מדי. זה מובן עכשיו כטריק עוד יותר נכלולי ויוצר אי אמון בממשלה; גם אם היה צורך בתיקונים של מערכת המשפט, הרי שכל צעד של הממשלה ייתפס כחלק ממכלול שנועד לרסק את הדמוקרטיה. כלומר שני הצדדים לכודים בדטרמיניזם שמתקדם לעבר רגע מסוים, ששניהם רודפים אחריו, או שהאירוע הזה רודף אחריהם ומנתב את פעולותיהם.

יתר על כן, למרות האמונה היוקדת בשמירת האמנה הדמוקרטית בין המדינה לאזרחיה, ולמרות הנחישות להיאבק על אותו ציר זמן אימתני, הרי שביחס להתקדמות הזו של ההפיכה המשטרית, אפשר לחוש שבקרב כל אחד ואחת מאנשי המחאה מתפתח דגדוג של ספק בבטן: "הקרבנו יום שלם בהפגנות והם ממשיכים לדהור עם חוקי הדיקטטורה, אז מה הטעם עכשיו?"

התשובה טמונה בעצם השאלה, ובעיקר במילה "עכשיו". המאבק בעד ונגד ההפיכה בישראל הוא מאבק על פירמוט מחדש של מרחב הזמן, ייצור האופן שבו הזמן יתקדם עד לרגע או לאירוע שבו מדינת ישראל תהיה באופן סופי ובלתי הפיך דיקטטורה. כלומר זהו מאבק על עיצוב הזמן העתידי נגד אנשי ההפיכה המשטרית החותרים באופן פוליטי לירות חץ מונחה אשר יגיע ליעדו באופן שאינו ניתן לשינוי, כטלוס שאין לעצור. זו האימה שבהפיכה פשיסטית – זה חץ חד כיווני ובלתי הפיך. מחיר ביטולו יהיה מאוד גבוה: דם רב שיישפך בהפיכת נגד כוחנית שתיתפס על ידי המדינה כלא חוקית, וגם אז לא בטוח שמהלך אלים כזה יספיק. כלומר שני הצדדים במרדף, אחד למען והאחר נגד, אבל שניהם לכיוון האירוע העתידי שבו יהיה זה בלתי הפיך לבטל משטר נצחי.

האם הרגע הנוכחי כפי שהתגלה בכנסת הוא רגע סינגולרי, או שגם אותו ניתן להזיז מהסינגולריות שלו, מהחיתוך האלים שלו את הזמן ל"לפני" מוחלט ו"אחרי" מוחלט. המושג סינגולריות מובא כאן בהשראת האסטרופיזיקה וחקר הבינה המלאכותית, ומתאר רגע שבו עוברים את החור השחור או רגע שבו לבינה המלאכותית יש תודעה עצמית, רגע שאין לנו שום אפשרות לנחש מה תהיה המציאות מעבר לו. במקרה שלנו האירוע הסינגולרי הזה בהחלט ניתן לניחוש אבל כמעט בלתי ניתן לשינוי, ובמידה מסוימת גם לא ברור מה יקרה אחריו; כי במשטרים פשיסטים אפלים, איש אינו מוגן מפני המשטר, גם לא המנהיג שמאותו רגע סינגולרי חי תחת פרנויה מבנית מתמדת. ראו לדוגמה איך האיראנים או הרוסים או בעבר הגרמנים והרוסים והערבים נכשלו בניסיון להפיל משטרים טוטליטריים מימין ומשמאל ומכיוון דתי פונדמנטליסטי אחרי רגע סינגולרי כזה.

להביט בהווה מן העתיד

המחאה פועלת בתוך פורמט הזמן של היריב, בתוך מסלול הזמן שלו, כמו שהוכיח באופן אכזרי האירוע היום בכנסת. ונשאלת השאלה כיצד יכולה המחאה להתגבר על גורל זה שמכתיב היריב, גורל שהוא ידוע מראש, לשני הצדדים, וגם לאירוע עצמו, אם נאניש אותו כגורם בעל ״תודעה״ שמכוון את פעולות הסוכנים בהתאם לרצונו לבוא לידי מיצוי היסטורי לכאן או לכאן. האם הזמן הוא גם היריב של המחאה? האם האירוע הסופי של הטלוס הוא אויב המחאה? אנחנו ניצבים בפני אפשרויות שונות של תצורות זמן, ולכן עלינו לנסח אסטרטגיה ביחס לאופן הטיפול של היריב בהתקדמותו על ציר הזמן ובעיצובו בהתאם. היריב בונה את המנהרה של הזמן, מכוון את הזמניות בתוך הזמן, דוחף את אנשי המחאה לנוע בתוך אותה מנהרה לעבר היעד הסופי, וגם דוחק אותם לתוך המנהרה שהיא בו בזמן מנהרת זמן-המחאה ומנהרת זמן-קריסת הדמוקרטיה.

המוחים והמוחות לכודים בזמן של היריב, כמו חרק שהחתול מחליט להשתעשע בו לפני שהוא בולע אותו סופית. זוהי התעללות בזמן; זוהי עלילת ההתעללויות. אנשי המחאה בתחושת מועקה קשה בהתקרבותם לנקודת זמן עתידית (שאולי היא היום כבר אירוע של הווה או אף של עבר) שאם נגיע אליה נקום בבוקר למדינה עתידית אחרת לגמרי שלא ניתן יהיה להחזיר לקדמותה. תחושת הייאוש והדחיפות נובעת מההבנה שהזמן שלנו קצוב לפני שנסגר השער לשינוי.

אנשי ונשות המחאה ניצבים בפני מצב פרדוקסלי: מצד אחד מבינים שאכן האירוע המתנהל לנגד עינינו הוא חץ מורעל שמונחה לעבר מטרה עתידית ספציפית ביותר, למרות כל ההצהרות המיתממות של החתול שמגן על החלב ועל העכבר הקורבן: ״סמכו עלינו, אנחנו נגן על הדמוקרטיה ועל הלהט"בים״. אנו מבינים היטב את מה שהתרחש בפולין, בהונגריה ובמדינות אחרות שבהן נחל הפשיזם ניצחון על הדמוקרטיה תוך שימוש נצלני וציני בהיגיון הדמוקרטי. מצד שני, אנחנו מבינים את משמעותו המיוחדת של הרגע ההיסטורי שבו אנחנו עומדים. זהו הרגע ההרואי שלנו, של אנשי המחאה.

כאשר אנו לכודים במנהרת זמן לעבר יעד ממית וסופי כל כך, ייתכן שאנחנו גם לכודים ביחס רגשי דיסוננטי ביחס לעתיד ידוע מראש. אבקש להגדיר יחס רגשי זה כפרדוקס הייאוש. הפעולה הפוליטית, במיוחד זו של מחאות ומהפכות, של מתנגדי משטר, היא פעולה בתוך רצף הזמן של הייאוש. אבל גם במצבים פחות אקוטיים, הפוליטי תמיד שרוי בזמניות הייאוש כי הפוליטי מבקש לשנות דבר מה בלתי סביר שאינו רוצה להשתנות או שלא רוצים לשנותו.

הייאוש כפועל יוצא של מומנט הזמן הוא גורם חשוב בפעולה הזאת ויש לפנות אליו ברגישות יתרה ולא לזלזל בפוטנציאל האמנציפטורי שלו. הייאוש, לפחות כשהוא מובן על ציר הזמן וכשהוא מאגד מסה קריטית-מינימלית של מוחים שמתרוממים באופן סימולטני, יכול לשמש כחומר גלם ולא דווקא כמכשול. הפוטנציאל של קיבוץ מיואשים לאגד אחד של תקווה מתממש בימינו באמצעות האפליקציות הטכנולוגיות הרבות מפייסבוק ועד לקבוצות הווטסאפ. אבל זה לא נעצר שם, והאיגוד הזה של אנשי המחאה מתייצב בהפגנות סוערות ובמצעד רגלי מופלא ומרשים מתל אביב לירושלים.

ודווקא מתוך תודעת הייאוש צומחת הפעולה ההרואית. פעולה זו מתקנת את עצמה בדיעבד בזמן הווה. במילים אחרות, המחאה מבינה את העתיד מתוך למידת העבר של הפיכות דוגמת זו שהתרחשה בפולין ובהונגריה. בתוך הלוגיקה הטלאולוגית המובילה לייאוש המחאה דווקא רושמת מחדש את האירוע לאור ניסיון העתיד. זהו ניסיון מדומיין של ישראל העתידית כאילו קפצנו במכונת הזמן חמש שנים קדימה.

עלינו להפנות את המבט למצב הפוליטי העכשווי כאילו אנחנו מביטים על האירוע מהעתיד, ומנקודה עתידית לשאול את עצמנו מה יכולנו לעשות שלא עשינו. עלינו לדמיין כבר עכשיו את המבט הבדיעבדי מתוך העתיד השחור והמייאש דווקא, במקביל למחשבות של הפולני וההונגרי הדמוקרטים החיים היום בדיקטטורה. איך הם היו פועלים אחרת בדיעבד? נקודת המבט הזו, שאוחזת את האירוע גם כאירוע בעבר, גם כאירוע בהווה וגם כאירוע בעתיד אמורה להכניס אותנו למצב הרואי של אחיזה באירוע שאנחנו מעצבים אותו לא רק בהווה, אלא גם כאירוע שהוא עבר עבורנו, כלומר מנקודת המבט העתידית עליו, כאילו אנחנו עמוק בתוך הפשיזם. הידיעה הוודאית בדבר הכישלון הצפוי עשויה לנתק אותנו מהגורל הסופי במובן הטראגי ולהעביר אותנו אל הזמן ההרואי שמשנה את רגע העתיד שעדיין לא בא. ואז העתיד יתוקן.

ד״ר יצחק בנימיני הוא עורך הוצאת רסלינג, מרצה בבצלאל ובאוניברסיטת תל אביב. ספרו האחרון ״להיות מזרחי: אוטוביוגרפיות מושגיות״ ראה אור בימים אלה