אלימות משטרתית: יש מספיק לכולם

מבחינתי, הדרך היחידה לדון באלימות משטרתית היא להתנגד לה, קודם כל.

אני מתנגדת לכל ביטוי של אלימות משטרתית ושימוש מופרז בכוח, כלפי כל אדם, מכל מגדר, לאום, מעמד, עדה וצבע עור. כל שימוש מופרז מצד שליחי הממסד באמצעי אלימות הוא פסול. מנקודת המוצא הזו אני מתחילה.

נקודת המוצא הזאת נשענת גם על המיקום החברתי שלי. כאישה מזרחית ממעמד הפועלים, אין סיכוי שאפגין אדישות מול אלימות ממסדית וגברית (ברובה), גם אם היא מופעלת כלפי אישה פריבילגית. הבעיה היא האלימות שמופעלת, לא הצורות שהקורבן מזוהה בהן. אם נהפוך את המשוואה – כלומר נחשוב על הבעיה דרך זהות הקורבן ולא דרך האלימות עצמה – נקבל גילויי אלימות שמופנית כלפי קבוצות אוכלוסייה שנחשבות אחרות ונפתח אדישות מוסרית לסבל של אנשים שלא דומים לנו.

כך, נהפוך לתמונת המראה של אותם אנשים בדיוק שהאינטרסים וסגנון החיים שלהם עובדים ואף חותרים נגד אלה שלנו. ומתוך עמדה שמתחפרת בסבל שלנו (מוצדק ככל שיהיה), במקום להציב אלטרנטיבה ברורה שרלבנטית לכל הקהילות הסובבות אותנו, אנחנו תופסים עמדה המתנכרת לעולם.

אני עוסקת באלימות משטרתית כשמונה שנים כאקטיביסטית ובחמש השנים האחרונות במסגרת עבודתי. אמנע מתיאורים גרפיים כדי לא לזעזע אבל באמת שראיתי (ועדיין רואה) הכל מהכל על בסיס קבוע: השתתפתי בהפגנות רבות וראיתי בלייב אלימות משטרתית, תיעדתי וגביתי עדויות כולל צילומי פציעות קשות וסיכומים רפואיים, צפיתי במאות סרטוני אלימות כולל כאלו שבהם האלימות הובילה למוות, ובעיקר שמעתי אינספור סיפורים של אנשים בטראומה ובמצוקה בלתי פוסקת.

אני בעצמי חוויתי כמה דחיפות ועיקומי ידיים פה, הטרדות מיניות והערות שוביניסטיות שם, ובעיקר מרגישה היטב את מחירה של טראומה משנית. עם זאת, אני גם מודעת לפריבילגיות שלי כאישה יהודייה, משכילה ובהירת עור באופן יחסי.

אני גם מודעת לביקורת על הפריבילגיות של המחאה, וכאקטיביסטית מזרחית אני שותפה לה. המחאה כוללת גוונים מיליטריסטיים והזרם המרכזי בתוכה פועל כדי לשמר את יחסי הכוחות הגורמים זה עשורים רבים סבל רב לקבוצות המוחלשות. עצם היכולת להפעיל כל כך הרבה לחץ על מנגנוני המדינה מעידה מי החזיקו ומחזיקים בכוח ובמשאבים כלכליים, חברתיים ופוליטיים עוד לפני ההפיכה המשטרית, ובמהלכה.

"איפה הייתם כשאנחנו נלחמנו?"

על סמך ניסיוני, ברור לי שבניגוד למחאות של חרדים שהיו נסיינים של הבואש, ישראלים ממוצא אתיופי שחטפו רימוני הלם כמו סוכריות בבר מצווה, וכמובן פלסטינים שבכל מחאה מביאים בחשבון את האפשרות שאולי לא יחזרו ממנה בחתיכה אחת, המשטרה נוטה להכיל את המחאה הנוכחית, שנהנית מגיבוי כמעט מלא של כלי התקשורת. בעיניי זה לא הופך את המחאה לפחות רלוונטית או חשובה. ועם כל התסכול והזעם המוצדקים של מי שחוטפים כבר שנים, זה לא הופך אלימות משטרתית למי שמעולם לא סבלו ממנה ללגיטימית.

ביום שני שעבר, 24 ביולי, בערב שבו עבר החוק לביטול עילת הסבירות, מוחים רבים התנסו לראשונה במחיר הכבד של שימוש בכלי ההתנגדות היחידים שיש למרבית המדוכאים – זעם וגוף. בערב הזה יצאו בעיקר צעירים לחסום את אילון. בקלות היה ניתן לראות שלא היה מדובר בקאדר הקבוע של קפלן, שמבקשים להתנגד למשטר בתיאום עם המשטרה ומוקפים במשטר עצמו. היה מדובר בצעירים שבאו מלאי זעם על מה שקורה ומה שעלול עוד לקרות. התגובה המשטרתית להתנגדות הזו הייתה כבר הרבה פחות מכילה.

באופן יחסי, לא הופעלו הרבה אמצעים לפיזור הפגנות, אבל אלימות קשה על גבול האכזרית הופעלה בידיים: שוטרים תועדו מושכים מפגינים ומפגינות בשיער וגוררים אותם על הכביש, מטיחים אנשים על מעקות הבטון, בועטים במפגינים כולל באזור הראש ומכים באגרופים גם כאשר אלה היו מוטלים על הרצפה ולא גילו התנגדות, תוך ששוטרים נוספים הקיפו והסתירו את גילויי האלימות של חבריהם. שוטרים שפניהם מוסתרות בקסדות חנקו מפגינים, שוטרים סמויים זרקו עליהם פלטות עץ בוערות, ופרשים דרסו את כל מי שעמד בשוליים. וזה רק מה שצולם.

התגובות ברשת לא איחרו להגיע. קראתי בעצב תגובות רבות המצדיקות את האלימות המשטרתית, או לכל הפחות אדישות אליהן. גילויי שמחה לאיד או חוסר עניין לנוכח האלימות גובו בשיח על הפריבילגיות של המוחים מחד גיסא או מיתוגם כאנרכיסטים מאידך גיסא. נטען שהמוחים הפרו חוקים ולכן מגיע להם, ששעות העבודה הארוכות של השוטרים הן סיבה לאלימות, כאילו שעבודה קשה נותנת הצדקה להפר את אותם החוקים בדיוק.

קל להרגיש ניכור ביחס למחאה הנוכחית או לשאול בתסכול "איפה הייתם כשאנחנו נלחמנו?". וזו בדיוק הבעיה: קל לשפוך את התינוק עם המים, להתעלם מסבל (גם אם יחסי) ולפספס את ההזדמנויות של הרגע הנוכחי שיכולות בסופו של דבר לשרת את כולם.

בהיעדר יציאה מאסיבית של מדוכאים לרחובות למחות על המהלכים הפוגעניים של הממשלה (בלי להיכנס לדיון החשוב מדוע המדוכאים אינם מצטרפים למחאה והאם זה מוצדק), עמידה של קבוצה חזקה מול ביטוי מובהק של אחד ממנגנוני הדיכוי המשטריים – אלימות משטרתית, מייצרת ומקדמת שיח ציבורי ער על מנגנון שהופעל, מופעל ועוד יופעל על אוכלוסיות מדוכאות.

שיח שמביא תשומת לב מוגברת מייצר בין היתר ועדות ודיונים בכנסת, התערבות של גורמי רפואה, חשיפת נהלים ופרקטיקות אלימות, לחץ על שוטרים אלימים שיכול לסייע גם למחאות אחרות, ומקדם דיונים רוחביים על אחד ממנגנוני האלימות האכזריים. כל אלה, יכולים ליצור כאן שינוי ממשי, קטן אולי בעיני חלק אבל מציל חיים ומונע טראומות נפשיות עבור אחרים.

הרי חלק מהשוטרים שהתנהלו באלימות קשה ביום שני שעבר לא התחילו את דרכם באיילון, בדיוק כמו שאלו בבלפור לא החלו את מסעות האלימות שלהם שם. שוטרים אלימים היו אלימים גם לפני וככל הנראה בהיעדר טיפול עומק של המערכת ואוזלת יד מכוונת של מח"ש, ימשיכו להיות אלימים גם אחרי. סביר להניח שחלקם היכו בעבר חרדים, ישראלים ממוצא אתיופי, מזרחים ובוודאי גם ערבים.

שוטר אלים יהיה אלים בכל מרחב. כבר היום במשטרה יש כמה "כוכבים" ששמותיהם ידועים היטב לכל אקטיביסט.ית ותיק.ה, ושאת האלימות שלהם ספגו בבלפור, באום אל פאחם, בשייח ג'ראח וגם בתל אביב.

אפשר ורצוי לקיים שיח ביקורתי תוך פירוק מנגנוני כוח ויחסי כוחות, אבל צריך לזכור מה מהות הבעיה – האלימות המשטרתית. אם האלימות הזו מתרחשת במחאה שכולה מצולמת ומתוקשרת, אנחנו רק יכולות לדמיין מה קורה במקומות הנמצאים בשוליים ואינם מסוקרים. אם לא ננצל את הרגע להצביע על הבעיה, מה יקרה כשהמשטרה תתפנה לכוון שוב את משאביה כלפי המעמדות שבשמם אנו מתיימרות.ים לדבר?

השאיפה צריכה להיות שההפגנות של כולנו יזכו להכלה ולהגנה, לא שכולנו נחטוף בצורה שוויונית. זה הבסיס לפיתוח תודעה, שאולי תביא איתה סולידריות ותשנה ולו במעט את האופן שבו החברה והממסד תופסים התנגדות של אוכלוסיות מדוכאות הממותגות כאלימות מעצם היותן.

הפגנה בירושלים, יולי 2023. צילום: באדיבות איתי רון