השר יואב קיש מחבל בייעוד החינוך

כבר 40 שבועות שאני נאבקת. הייתי בהפגנת המטריות ב"הבימה" ומאז לא פספסתי כמעט אף מוצ"ש בקפלן (בואכה "כיכר הדמוקרטיה"), ימי שיבוש והפגנות מול שרים כדי לצעוק "דמוקרטיה" ו"בושה". רוב הזמן אני אופטימית, אני מאמינה שהמחנה הליברלי-דמוקרטי הוא הרוב ושאנחנו מספיק חזקים וחזקות, חכמים וחכמות, כדי לגבור על כוחות הרשע שהשתלטו על המדינה. אבל יש רגעים שזה תופס אותי בבטן הרכה ומוציא לי את האוויר. כשקראתי את הידיעה על כך שמשרד החינוך אסר על פורום המשפחות השכולות לפעול בבתי ספר, היה לי רגע כזה ששקעתי בו לייאוש. אולי כי את כל חיי הבוגרים הקדשתי לחינוך, אולי כי אני מאמינה בחינוך ככלי לשינוי ולתיקון חברתי, ואולי כי אני עצמי הבאתי בזמנו את פורום המשפחות השכולות לבית הספר שבו עבדתי ונחשפתי לעשייה החשובה והמשמעותית שלהם. וזה לא שאני מופתעת מהאיסור הזה, הרי עצם קיומה של הממשלה הרעה הזאת מושתת על בורות, קיצוניות ושנאת האחר.

עשר שנים הייתי מורה בצפון הארץ. במו עיניי ראיתי את ההקצנה, את השנאה ואת הבורות הגוברות, את הנוער שעבור חלקו "שלום" הפכה להיות מילה גסה (עכשיו הצטרפה אליה גם המילה "דמוקרטיה"). אבל היום שבו הצלחנו להביא את פורום המשפחות השכולות לביה"ס (ולא בלי קשיים והתנגדויות), היה אחד הימים הכי חשובים ומרגשים עבורי בכל עשר השנים האלה.

הנוער הזה שגדל פה הוא לא פראייר. כשמפגישים את הנערות והנערים עם סוגיות מורכבות, מאתגרים את תפישות העולם שלהם ומעניקים להם את הבמה להתבטא, הם יודעים להקשות בשאלות, להתווכח ולקרוא תגר. ובו בזמן, הם גם יודעים לזהות כאב ולגלות חמלה, גם כשהאנשים שניצבים מולם מחזיקים בדעות מנוגדות לשלהם. והאם יש כאב גדול יותר משל אלו שאבדו את יקיריהם? האם יש מעשה אצילי יותר מלזהות את הכאב הזה גם בצידו השני של הגבול ולתעל אותו למען הידברות והיכרות? האם הרצון להשכין שלום לא אמור להיות איזו מטרה בסיסית של כולנו כבני אדם? ואיך נוכל לחתור לשם אם לא נכיר גם בכאב של מי שאנחנו תופשים כאויבים שלנו? מה יהיה בסופנו אם נמשיך להחזיק בכוח ב"המקום שבו אנו צודקים", אבל נזנח ונבטל את המקום שבו אנו מקשיבים?

מאותו מפגש של "פורום המשפחה השכולות" זכורות לי השאלות של הנערות והנערים: "מה אתם מציעים שנעשה? הרי אנחנו צריכים להגן על המדינה שלנו", "ואיפה האחריות של ההנהגה הפלסטינית והמחבלים שמנסים לפגוע בנו?", "אתם גם מגיעים לבתי-ספר פלסטינים? (לא). למה לא? ומה זה עוזר שאתם מדברים רק עם נוער יהודי"? כמו שכתבתי – הם לא פראיירים.

וזכורים לי גם שני דוברים: אב ישראלי שכול מהקהילה הדרוזית, שני בניו התגייסו להיות לוחמים בצה"ל, כפי שגם הוא עצמו היה. שניהם נהרגו. אפשר רק לנסות ולדמיין את האבל והכאב שהאיש הזה נושא עמו. האבל והאובדן הם אלו שהביאו אותו לפגוש את "הצד השני", את אותם אנשים שהסכסוך גבה גם מהם את המחיר הכבד ביותר שאדם יכול לשלם. בשום חלק של המפגש הוא לא הטיף לנערות ולנערים לא להתגייס, הוא פשוט סיפר את כאבו ואת מסע החיים שלו, זה שהביא אותו להכיר את מי שרובנו קוראים להם אויבים והוא מצא בהם שותפים לאבל הפרטי שלו, אנשים שיכולים להבין ולחלוק איתו את השבר הנורא.

הדובר השני שזכור לי היה פלסטיני ששכל את אחיו הצעיר, חיילים ירו באחיו בטעות והוא נהרג. אני זוכרת שאמר לנערות ולנערים שישבו מולו: "אני לא אומר לכם לא להתגייס, אני רק רוצה שעוד שנה, כשתלבשו מדים ותעמדו במחסומים, תזכרו שגם אנחנו אנשים". רדיקלי, הא? הפלסטינים הם אנשים. משום מה אף לסת לא נשמטה.

בעשר השנים שבהן הייתי מורה שאלתי את עצמי פעמים רבות מה התפקיד שלי כמחנכת ומה תפקידו של החינוך באופן כללי. אין לי על זה תשובה אחת ברורה, אבל אני יודעת להגיד שחינוך שלא שואל שאלות ושמנסה למכור אמת אחת הוא מעשה אנטי חינוכי ובכך הוא שווה ערך לכל פרסומת ממומנת למוצר גנרי כלשהו. יותר מכך – במציאות הפוצעת והמדממת במזרח התיכון, ויתור על שאלות הוא ויתור על תקווה. ועליה, על התקווה, אני לא מוכנה לוותר. נפגש בקפלן.

קרן להמן היא משוררת ואשת תוכן, מורה ומחנכת בעבר