לירות כדי להרוג: "חשתי סכנה לחיי"

במרץ שנה זו, הכנסת ה-25 אישרה בקריאה ט­­רומית הצעה שנודעה בתור חוק עונש מוות למחבלים. הצעת החוק עוד לא עלתה לקריאות נוספות. בו בזמן, במערכת המשפט הצבאית ניתן כבר היום לגזור עונש מוות על מי שהוגדר כמחבל, אם ההחלטה בבית המשפט הצבאי מתקבלת פה אחד. עד היום נמנעת המערכת הצבאית מהטלת גזר דין מוות.

יחד עם זה, בפועל מוצאים להורג ללא משפט – בישראל ובגדה – שורה הולכת ומתארכת של גברים ונשים גם ללא חקיקה או גזרי דין מפורשים, בהסכמה שבשתיקה. מיעוט כתבי האישום והיעדרם הבולט של עונשים משמעותיים למי שיורה למוות בחשוד, בגנב או בתוקף, הספיקה כבר לבסס במקומותינו פרקטיקה רווחת של ירי למוות כתחליף לעיכוב, חקירה ומעצר.

חלק מהמוצאים להורג הם אכן תוקפים שנורים תוך כדי תקיפה. גם על אלה חלה, או אמורה לחול, הגנת החוק. תוקף שנורה, נפצע ולא מהווה איום – או מהווה איום מופחת, מוגן לכאורה בחוק מפני מה שנקרא בצבא "וידוא הריגה". אבל נראה שווידוא הריגה היה דפוס הפעולה המדויק שנקט ב-4 ביולי 2023 אזרח נושא נשק, שהמשיך לירות בעבד אלואהב חלאילה גם לאחר שהאחרון נפגע מהירי ושכב "מנוטרל" על הכביש בצפון תל אביב, כמה דקות אחרי שדרס ודקר שמונה עוברי אורח.

חלק אחר, משמעותי, מהמוצאים להורג הם לא תוקפים אלא חשודים בלבד. אבל ברוב המקרים לא מתקיים, או לא מונגש לציבור, שום הליך של בירור וחקירה מקיפים בעקבות הירי למוות, כדי לקבוע אם אכן הייתה תקיפה של ממש. לאחרונה עמדו על כך שתי חברות מועצת העיר תל אביב, שולה קשת ומוריה שלומות, כשדרשו מהעירייה חקירה מעמיקה בנסיבות אירוע שבו בוצע ירי למוות בידי עובד עירייה. נראה שהציבור לא ידע לעולם אם יוסף אבו-ג'אבר, שנורה למוות בטיילת צ'רלס קלור ב-7 באפריל השנה היה תוקף שדרס בכוונה תחילה 8 הולכי רגל (שאחד מהם מת מפצעיו), או נהג חסר מזל שנקלע לתאונה קשה. אותו עובד עירייה עלום, שהוכרז בתקשורת כגיבור, פסק במקום שאבו-ג'אבר הוא מחבל וגזר את דינו למוות בירייה כשהוא שוכב פגוע, בתוך או על יד רכבו. למרות שהירי בוצע בידי אחד מעובדיה, העירייה הסירה כל אחריות מחקירת המקרה בטענה שזהו תחום אחריותם של גופי הביטחון.

כפי שכתבה עמירה הס כבר ב-2015 על ההתנהלות בגדה המערבית: "כל אמצעי התקשורת מגדירים את הפלסטינים שנהרגו או נפצעו במחסומים בכינוי הגנרי 'מחבלים' – גם לפני שניסו לברר אם הייתה בכלל סכין. מיהו מחבל? פלסטיני שחמושים ישראלים הרגו".

דפוס הפעולה של ירי במקום מעצר – או במונחים יותר ישירים: הוצאה להורג ללא משפט, לצד חסינות גורפת ליורה היהודי או ליורה מכוחות הביטחון – השתרש והתקבע במשך שנים בגדה המערבית (לדוגמה, אחת מרבות מאוד, הוצאתה להורג של אנסאר הרשה ליד טולכרם ב-2 ביוני 2016) וגם בתוך המדינה, קודם כל כשקורבנות הירי הם פלסטינים (בין היתר, בירי למוות ב-13 פלסטינים בלתי חמושים, רובם אזרחי ישראל, במהלך הפגנות באוקטובר 2000). ההוצאות להורג הן קודם כל, ובעיקר, של א.נשים פלסטינים – גם בשטחים וגם בתוך שטח המדינה, גם של נשים וגם של גברים. הן מעוגנות בפיחות הערך הגזעני והמובהק של חיי פלסטינים במדינת העליונות היהודית.

יחד עם זה, ההיתר הגורף לירי תוך חסינות בטענה שהיורים כבר שיננו היטב – "חשתי סכנה לחיי" – חל גם על קורבנות יהודים. קואליציית האקדח על שולחן המטבח תיעדה (מתוך דיווחי תקשורת) תשעה מקרי הוצאה להורג ללא משפט של נכים, מתמודדי נפש ואנשים על הספקטרום האוטיסטי בשנים 2019-2023. כולם נורו למוות בידי כוחות ביטחון המאומנים לביצוע מעצרים גם במצבים מורכבים וכן מודעים לחוק. שלושה מבין תשעת ההרוגים היו פלסטינים: איאד אלחלאק, מוסטפא מחמוד דרוויש יונס ומוניר ענבתאווי. ששת הנוספים היו יהודים, כולם מקבוצות אוכלוסייה מנושלות או "קבוצות שוליים" על פי התיוג הנפוץ בתקשורת המסחרית. בצומת בין שיוך לקבוצה מנושלת יחסית, גם אם היא משויכת לקהילה היהודית, בעלת זכויות היתר במדינה – כולל הזכות להיעצר ולא להיהרג – לבין שיוך לקבוצה שמתמודדת עם נכות פיזית, רגשית או מנטלית, סכנת המוות בירייה מוגברת וממשית. ההרוגים: יהודה ביאדגה, שיראל חבורה, מיכאל חסן, קן בן מוחא, ליבנת גרין ובן 46 ששמו לא פורסם מפרדס חנה.

הפרקטיקה של הוצאה להורג ללא משפט רווחת, כאמור, זה שנים תחת שליטה צבאית ובכפוף לחוק הצבאי בגדה המערבית ובעזה ותחת שלטון משטרתי מיליטריסטי, כמו-צבאי, במזרח ירושלים וביישובים פלסטיניים בתוך שטחי 48'. לאלה הצטרף, בשנת 2008, תיקון לחוק העונשין הידוע בשם "חוק דרומי" שסיפק כיסוי חוקי לנוהג הזה גם בספר החוקים האזרחי. החוק נודע בשמו של החוואי שי דרומי שירה למוות בחאלד אטרש ופצע את איוב אלהוואשלה בשנת 2007, לאחר שהם, יחד עם שניים נוספים, נמלטו מהמקום שבו נתקל בהם, בשטח "חוות הבודדים" שבחזקתו בנגב.

משפטו של דרומי עורר סערה ציבורית שבה הדעות נחלקו סביב שאלת הפליליות שבמעשה ההריגה והפציעה, דהיינו סביב השימוש בנשק לצורך הגנה על רכוש. בעת המשפט, שאלה זו לא הייתה פתורה בחוק. הצבת השאלה בפני בית המשפט והמחוקק תוך תביעה לגבש חקיקה בנושא סימנה אולי, כשלעצמה, שעתוק של הפרקטיקה הצבאית-משטרתית הרווחת אל סיטואציות אזרחיות כגון הגנה על רכוש ואל החברה האזרחית.

לבסוף, בשנת 2009, בית המשפט הרשיע את דרומי בביצוע עבירות בנשק (החזקה ונשיאה), עבירה לפי סעיף 144(א), (ב), ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק העונשין בלבד. הפסיקה זיכתה אותו מעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. באופן מעשי הענישה הסתכמה בחמישה חודשי עבודת שירות ומאסר על תנאי למספר חודשים. בעקבות פרשה זו נולד התיקון לחוק העונשין סעיף 34י1[1] הפוטר מאחריות מי שיורה בפורץ לבית או לעסק או למשק חקלאי אף אם מדובר ברכוש של הזולת, וליורה אין זיקה לנכס.

הרשעתו (המקלה מאוד) של שי דרומי התבססה בין היתר על כך  שהחזיק בכלי ירייה ללא רישיון. על פי עדויות, דרומי הסתובב עם הנשק במשך פרק זמן ארוך בניסיון לצוד את הפורצים ותוך כוונה לעשות בו שימוש. בפועל, הוא הרג אדם שהיה במנוסה, בפגיעה אחורית, ועוד המשיך לירות 5 כדורים נוספים בשאר הפורצים שהיו, כולם, במנוסה, הרחק מהחווה ולא חמושים. למרות זאת דרומי הוכר בפסיקה כמי שפעל למען הגנה עצמית.

נימוקי בית המשפט נדרשו לאוזלת היד של המשטרה וייצרו את מונח הכלאיים "חוסר אונים", המקפל בתוכו מסר כי: ליהודי מותר להחזיק בנשק לא חוקי ולעשות בו שימוש, במיוחד אם הוא שרוי  בתחושת "פחד ואיום", תחושה שנגזרת באופן תדיר מתוך הזהות הלאומית, המגדר, הנראות החזותית והמבטא או שפת הדיבור של מקור האיום. ככל שמיקום המשתנים הללו מתקרב בסקלה למוצא אתני ערבי, כך גוברת תחושת האיום היהודית.

בפרשה זו הובלט ריפיון המשטרה וכישלונה, לאחר 13 תלונות ודיווחים של דרומי על גניבות, לתפוס ולעצור פורצים. לצד זאת, בולטת גם עובדה שלא צוינה ולא נשקלה על ידי השופטים והיא כי מדיניות הקמתן של חוות יחידים בדרום, מסוג חוותו של דרומי, נועדה במוצהר להעצים את ייהוד המרחב הכפרי תוך צמצום ותיחום אזורי המחיה, המרעה והעיבוד של האוכלוסייה הבדווית. הקשר זה מבהיר מסר נוסף שהועבר למעשה בפסיקה במשפט דרומי והוא: הממסד בוטח באזרח היהודי, ורק בזה היהודי, וכדברי השופט בתיק מוקנית לו זכות טבעית להגן על עצמו, על סביבתו ועל רכושו בכל האמצעים ולעשות החלטות מושכלות בשימוש בנשק.

יותר מעשור אחרי פרשה זו ניכרת אוזלת היד של המשטרה מול השתוללות ארגוני הפשיעה בחברה הערבית ולנוכח האיום היומיומי על הביטחון האנושי ברחובות הערים הערביות. אולם במקרה זה הממסד לא בוטח באזרח הערבי שידע להגן על עצמו ולא מעודד חימוש אישי. ההבדל הבולט הזה משקף בבירור את הדעה הקדומה שערבים הם רוצחים ואלימים מטבעם שהורגים זה את זה סתם, "כי הם כאלה". ויותר מזה, בתוך הקשר מתמשך של ייהוד שמתבצע בין היתר בכוח הנשק, הם בהכרח ותמיד אויב. לכן, הפקדת נשק בידיהם היא בהכרח סכנה ולא הגנה, ללא קשר לנתונים האישיים של מחזיק הנשק הפוטנציאלי.

אם שי דרומי היה ערבי וחאלד אלאטרש יהודי, ספק אם בית המשפט המחוזי בבאר שבע היה פותח את החלטתו בציטוט של הפילוסוף ג'ון לוק שמכיר בזכות הטבעית של אדם להגן על רכושו ולהחזיר לעצמו את הכוח שנתן למדינה לשמירה על גופו ורכושו. פלסטיני שיורה ביהודי – תמיד יקוטלג כמי שביצע מעשה טרור.

העיוות הערכי והמבני במציאות הקיימת ובשיח הפוליטי שמאמץ אותו מתנקז לתגובתה של חברת הכנסת מעוצמה יהודית סון הר-מלך לאירוע הרצח בכפר בורקה שבגדה. תגובתה על האירוע שבמסגרתו יחיאל אנדור מהתנחלות עופרה ירה למוות בפלסטיני קוסאי מוטעאן (בן 19), כשהוא טוען להגנה עצמית ומשוחרר ממעצר על ידי בית המשפט בירושלים הייתה: "רק בתל אביב מי שמחסל מחבל זוכה לתשואות".

עמדתנו בקואליציית האקדח על שולחן המטבח היא כי חימוש אזרחים.ות הוא מעשה בלתי דמוקרטי ואף אנטי-דמוקרטי ששואף להשיל את אחריות המדינה על ביטחון אנושי במרחב האזרחי ולהפריט אותה, תוך הטלתה על הציבור, אך על הציבור היהודי בלבד. זה שנים וגם היום מחקרים בעולם מראים שעלייה בתפוצת כלי הירייה מלווה בעליות ברורות ברמת הפשיעה האלימה והרצח ובמיוחד בתדירות הרצח של נשים. בישראל, על פי דיווחי המשטרה, עליות כאלה ניכרות כבר היום. בנוסף, עולה ממחקרים רבים – מקומיים ובינלאומיים – כי קיים קשר ישיר בין נגישות לכלי ירייה לבין מספר המתאבדים, במיוחד גברים צעירים, בעוד שנשק בתוך משפחות זוהה מזמן בתור גורם סיכון במיוחד לנשות המשפחה. לעומת זאת, הטיעונים הרווחים להגנה שנשק מספק מפני תוקפים פלסטינים חסרי ביסוס עובדתי (כפי שהובהר במהלך בג"ץ האקדח על שולחן המטבח).

במקום שבו המדינה אינה מבצעת את תפקידה היא מהמרת על חיי אזרחיה. בנוסף, היא מהמרת על חיי מי שנמצאים במגע עם אזרחיה – היינו במקרה הזה, חיי פלסטינים בגדה. תוך שימוש שקרי בתואנת הביטחון, המדינה נוטשת את כל אלה ומותירה אותנו ואותם תחת עננת "השכלתנות" של האזרחים היהודים החמושים שעליהם היא "סומכת".

עו"ד מייסא ארשיד היא היועצת המשפטית של קואליציית האקדח על שולחן המטבח; רלה מזלי היא מייסדת-שותפה ורכזת קואליציית האקדח על שולחן המטבח

[1] (א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים,

בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור.

(ב) הוראת סעיף קטן (א) לא תחול אם -

(1) המעשה היה לא סביר בעליל, בנסיבות העניין, לשם הדיפת המתפרץ או הנכנס:

(2) האדם הביא בהתנהגותו הפסולה להתפרצות או לכניסה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.

(ג) לעניין סעיף זה, "משק חקלאי" - לרבות שטח מרעה ושטח המשמש לאחסון ציוד וכלי רכב במשק חקלאי.