זו מדיניות מכוונת להרס החברה הערבית

מאז שהתחלתי לכתוב מאמר זה בשעות הערב אתמול התווספו עוד ארבעה קורבנות שנורו בטבח שהתרחש בכפר אבו סנאן בגליל המערבי. קשה מאוד כבר לעקוב אחרי החדשות שצצות בוקר וערב לגבי הרציחות בחברה הערבית. התחושה הכללית ששולטת בכל מקום היא תחושה קשה מאוד שנעה בין פחד קיומי, ייאוש וחוסר אונים. ריבוי המושגים שאנשי ונשות מקצוע משתמשים בהם כמו אנשי תקשורת, אקדמאים וחוקרים לצד האנשים "הרגילים" לתיאור המצב כמו: גל הרציחות, תופעת האלימות, האלימות המשתוללת, החברה המדממת ועוד, מעיד על גודל האסון והכאוס. אולם אם ברצוננו להבין לעומק את המתרחש, בראש ובראשונה חובה עלינו לערוך דיאגנוזה נכונה ומדויקת לתופעה, אחרת נמשיך להסתובב באותו מעגל סגור שאין ממנו מוצא ולחטוא למטרה. אחת הסכנות של קריאה לא נכונה של המציאות היא חיפוש פתרונות שווא. סכנה נוספת היא מעבר של החברה הערבית, שכבר קורה, אל מצב של האשמה והלקאה עצמית, דבר שיחליש את החברה ויגרום לה לשכוח את האחראי הבלעדי למצב הקיים: המדינה וזרועותיה.

החברה הערבית במרביתה היא חברה שומרת חוק, נורמטיבית וחפצה בחיים בדיוק כמו שאר החברות האחרות. אין היא חברה אלימה ואלימות איננה "טבע שני" או "מנטליות" כפי שמפכ"ל המשטרה יעקב שבתאי התבטא בשיחה סגורה עם השר לביטחון הפנים. אפשר להצביע על שנות ה-2000 כנקודת מפנה וכתחילתו של גל אלימות שהחברה הערבית לא ידעה כמותו בעבר. הבדל מהותי היה המפנה ממקרי רצח בודדים שמתרחשים בעקבות ריבים בין שכנים או קטטות בין צעירים, במרביתם בנשק קר, למקרי רצח שיש בהם שימוש בנשק חם ומבוצעים על ידי מה שמכונה משפחות הפשע או פשע מאורגן. מה הוביל לשינוי זה ולקפיצת המדרגה מפשע "רגיל" לפשע מאורגן? למעבר ממקרים בודדים בשנה למקרים יומיומיים?

הסיבות הן רבות וניתן לקרוא עליהן במחקרים מדעיים על אודות החברה הפלסטינית בישראל או במבט משווה  על קבוצות מיעוט לאומיות ואתניות אחרות בעולם כדוגמת האובורג'ינים באוסטרליה, העמים הילידים או האפריקנים-אמריקנים בארצות הברית. המכנה המשותף של מיעוטים אלה שחלקם הפכו מרוב יליד למיעוט לאומי או אתני בעל כורחם בעקבות קולוניאליזם, כיבוש או הובאו למדינה מסוימת בעל כורחם (כדוגמת השחורים בארה"ב), היא המדיניות הפושעת כלפיהם שמושתתת על מספר פרקטיקות, שמטרתה לפורר את החברה מבפנים, להחליש את מוסדותיה על מנת להגשים את מטרת העל של מדיניות זו שהיא: שליטה טוטאלית באוכלוסייה הילידית.

פרקטיקות אלה הן רבות ומגוונות ואמנה להלן כמה מהן. הראשונה היא פרקטיקה של דיכוי ושליטה אם זה על ידי מנגנוני השיטור ואכיפת החוק שמאופיינים בשיטור יתר ואכיפה דרקונית (ראו חוקי הקרקע, חוק קמיניץ), והיחס העוין שמנגנונים אלה מגלים כלפי אוכלוסיות אלה. אף אחד איננו זוכה ביחס "מועדף" אפילו לא נבחרי הציבור של האוכלוסייה, מה שמרסק אותה ואת הדימוי העצמי שלה. השליטה המוחלטת מתבטאת כמו כן במערכת החינוך הערבית שכפופה באופן מוחלט לרוב היהודי ואין למיעוט הפלסטיני שום אמירה או השפעה לגבי מטרות מערכת זו, התכנים הנלמדים או כל היבט אחר. בחינה זריזה של תוכניות הלימודים מעידה על מטרה אחת ברורה: מחיקת הזהות הלאומית הפלסטינית. תוכניות הלימודים מאופיינות במאמץ להכפיף את הדור החדש אף מבלי להציע לו זהות אחרת, למשל ישראלית, כי זהות זו לא זמינה מלכתחילה (ראו חוק הלאום).

כלומר, הצעיר הערבי מנושל מזהותו הלאומית ואין ביכולתו, גם אם ירצה, לאמץ זהות חלופית. כדי להבין שבר עמוק זה בזהות האישית והקולקטיבית ניתן לקרוא מחקרים וכתבים רבים של תיאוריות הזהות אום דבר אחד ברור: כל זה מוביל לתחושות של ניכור וחוסר שייכות בקרב הדורות הצעירים ותחושות קשות של כעס והרס עצמי שנותן אותותיו במרחב הכללי. בחינה של מערכת החינוך הערבית היא דוגמה מצוינת למדיניות הרשמית ארוכת השנים שמתאפיינת בשליטה מצד אחד ומחיקת כל זכר של הנרטיב הלאומי של מיעוט זה. לכולנו ברור שמערכת כזו אין ביכולתה להוביל את הדור הצעיר לחינוך ראוי שמצייד אותו בשוויון הזדמנויות. בכלל, מערכת חינוך שעוינת את תלמידיה, אין ביכולתה להובילו להצלחה.

פרקטיקה שניה היא צמצום המרחב הפיזי ויצירת גטאות. הסתכלות מהירה על חוקי הקרקעות, על חלוקת האדמות, תוכניות המתאר וההרחבות ביישובים הערביים, מסכמת את כל הסיפור. זוהי מדיניות פושעת שדוחקת במיעוט זה לחיות בצפיפות נוראית ושאיננה משאירה שום אפשרות לזוגות הצעירים לקיים חיים נורמליים שכוללים את הזכות הבסיסית לקיום בכבוד: הזכות לקורת גג. היישובים הערביים הפכו למקומות קשים למחייה, עם תשתיות מוזנחות וצפיפות נוראית. על פארקים וגני משחקים אין אפילו מה לדבר! מאז קום המדינה הוקמו 920 יישובים יהודיים ואף לא יישוב ערבי אחד! זהו מיעוט לאומי יליד שמונה כ-20% וחי על פחות מ-3% מהאדמות. זה נתון שאי אפשר לעכל אותו. מצוקת הקרקעות והדיור דוחקת באנשים לקצה.

פרקטיקה שלישית היא הזנחת פיתוח מקומות עבודה ואופק תעסוקתי בתוך היישובים הערביים. היעדר אופק תעסוקתי ומקומות עבודה כמו אזורי תעשייה, מרכזי הייטק ועוד בתוך היישובים הערביים פוגע קשות בחוסנה הכלכלי של החברה ומפורר אותה מפנים. היום, לפי הנתונים הרשמיים של המדינה, כל ילד שני בחברה הערבית מוגדר כילד עני. חוסר ההשקעה בפיתוח הכלכלי של החברה הערבית לא משאיר הרבה אופציות לדור הצעיר ודוחק אותו אל חיק הפשע המאורגן.

אפשר להמשיך ולמנות עוד פרקטיקות ואסטרטגיות שקברניטי המדינה מאז קומה הגו ויצרו, המון פעמים במידה רבה של יצירתיות. דבר אחד ברור: זו לא תופעת האלימות אלא מדיניות מכוונת להרס החברה הערבית! החברה הערבית איננה חברה אלימה, אלא חברה שסובלת ממדיניות אלימה ומכוונת מצד המדינה וזרועותיה! החברה הערבית איננה חברה אלימה, אלא חברה שנמצאת תחת משטר קולינאלסטי, שזורע הרס ומפורר אותה מפנים. לפי יו"ר ועדת המעקב מר מחמד ברכה אחוז קטן, כעשרה מקרים, מכלל הנרצחים בשנה הנוכחית בחברה הערבית נרצחו בעקבות קטטות או ריב לא מתוכנן. כל שאר המקרים קשורים לפשע מאורגן. לפי מקורות רשמיים של המשטרה, ארגוני פשע אלה נמצאים תחת חסותו של השב"כ, ולכן המשטרה לא יכולה לפעול. לא צריך להיות חכם במיוחד כדי להבין את מה שקורה ולהבין שמה שקורה בחברה היא מדיניות מכוונת ולא "תופעת" האלימות בחברה הערבית.

ועוד הערה קטנה וחשובה לפני סיום: זו לא הממשלה הנוכחית, זו לא מדיניותו של בן גביר או סמוטריץ', אלה תהליכים ארוכי טווח, שאת תוצאותיהם אנו רואים היום. בן גביר וסמוטריץ' לא נחתו ממאדים ביום בהיר אחד, הם היו פה מאז קום המדינה ביחד עם תומכיהם. יכול להיות שקודמיהם הצליחו לתכנן ולבצע את המדיניות הזו בצורה יותר חכמה ויצירתית, אולם הם בדיוק כמותם, ראו מטרה אחת לנגד עיניהם: לרסק, במטרה לשלוט במיעוט הפלסטיני.