הדיקטטורה חוגגת והרחובות בוערים

שבת בצהריים. אני בבית. בלי טלפונים והודעות, בתוך השקט. עוד רגע אצא לכיוון בית הכנסת, ואני יודעת שאשמע בדרך רק קולות של ילדים משחקים בגינה, הקולות שממלאים את השקט הזה כל שבת. השעה כבר אחת. אני לא שומעת קולות, רק רעש חזק בשמיים. מסוק משטרה עומד מעל המרפסת. ואחרי הרעש, במקום קולות הילדים, יש קולות של גברים צועדים מתחת לבית, צועקים. ההדים מלווים אותי עד לבית הכנסת, ונכנסים איתי פנימה. כולם כאן מדברים על מה שקורה שם, מה שקורה כאן.

מה בעצם קרה? הדיקטטורה של אריתריאה, "צפון קוריאה של אפריקה", החליטה לחגוג לעצמה יום הולדת שלושים, והיא ארגנה לעצמה מסיבה. כבר ראינו בקיץ האחרון איך נראה ה"פסטיבל" הזה במדינות כמו שבדיה וגרמניה: זו חגיגה של המשטר של אפוורקי באריתריאה, שרודף את מבקשי המקלט שחיים כאן בינינו ואיכשהו הצליחו להימלט מידיו. אלה בני אדם שנכלאו ועונו, שנמלטו מ"שירות צבאי" שמשמעותו עבודות כפייה לכל החיים, שסיכנו את חייהם ועברו את דרך הייסורים של מדבר סיני, שם נשים נחטפו ונאנסו, וגופותיהם של מבקשי מקלט רבים כיסו את החול.

אלה מבין מבקשי המקלט האריתריאים ששרדו את הדרך הזאת, גילו שידה הארוכה של הדיקטטורה מגיעה עד לישראל, וגם לרחובות של תל אביב. שליחי המשטר רודפים אותם כאן, ועימותים אלימים הפכו לשגרה נוראה, שחוזרת על עצמה כל שנה. מדובר בשותפים של המשטר שמחזיק משפחות רבות כבנות ערובה, משטר שהאו"ם ואינספור מדינות וארגוני חברה אזרחית רואים בו אחד האפלים בעולם כולו. ה"פסטיבל" שלהם הוא לא אירוע תרבותי, אלא מפגן כוח של הדיקטטורה ושליחיה, כמו מיצג של דם מול עיניהם הנדהמות של הקורבנות.

היה ברור לכולם שאירועי הקיץ בשבדיה ובגרמניה עתידים לחזור על עצמם כאן, וההתנגשויות האלימות יגיעו לשיא. זו בדיוק הסיבה שמבקשי מקלט רבים, ארגונים וכנסיות, התריעו בפני המשטרה והפצירו בה שלא לאפשר את קיומו. אבל האירוע התקיים, וכפי שהזהירו, היה אובדן שליטה גמור. זו הייתה שבת מהגיהינום. ילדים ברחו מהגנים ומחצרות הבתים והסתתרו, בכל מקום היו שכנים מבוהלים, גם שכנים אריתריאים, שהסתכלו מהמרפסת על המפגינים והשוטרים וצעקו: "תעצרו, תעצרו את זה!" אבל אז כבר היה מאוחר לעצור.

האלימות שהשתוללה ברחובות אתמול היא מציאות שאסור, אסור לנו בשום אופן לקבל. אפשר וצריך היה למנוע אותה, ואין שום דבר שיכול להצדיק אותה. כל מי שיימצא אשם בפגיעה בחפים מפשע צריך לשאת בעונש, לא משנה אם הוא מתנגד משטר או תומך דיקטטורה, זה צריך להיות ברור. אבל בואו נוסיף על זה עוד דבר אחד, שחייב להיות לא פחות ברור לכולנו: ירי באש חיה על מפגינים גם הוא חצייה של קו אדום, שלא ראינו בתוך ישראל, בהיקף כזה, מאז אוקטובר 2000. זה קרה כאן, ברחובות שלנו, בעיר שלנו תל אביב, וכתמי הדם עוד טריים. עכשיו הזמן לדרוש הסברים, וקודם כל מהשר לביטחון פנים: איך קרה ששוטרים ירו באש חיה על מפגינים, ובתי החולים התמלאו פצועים, גם מפגינים וגם שוטרים? איך הגענו למצב הזה? יש אחראי למחדל, או שהאחריות המיניסטריאלית היא רק לפיתות ולמקלחות?

אבל לא פחות חשוב לקחת עוד צעד אחד אחורה, להסתכל בעיניים פקוחות על העיר שלנו, על המדינה, ולשאול: מה בכלל עושים כאן כל שליחי הדיקטטורה? מה עושים כאן אריתריאים "תיירים", תומכי המשטר שהגיעו לישראל בטיסה נעימה לנתב"ג, או בכל דרך אחרת, והחליטו להישאר? הרי הם בטח לא פליטים, אז איך יכול להיות שלא מגרשים אותם מפה? אלה שאלות קשות, אבל התשובות שלהן פשוטות מאוד, ולא קשה למצוא אותן. ישראל לא יכולה להבחין בין "תיירים" תומכי דיקטטורה לבין מבקשי מקלט שצריכים לקבל מעמד פליט, כי זו מדיניות המקלט של ישראל: לא בודקים, לא יודעים.

שכנות ושכנים שלי שחיים פה חמש עשרה שנה, שנמלטו מהדיקטטורה ועברו את הזוועות של סיני, משרד הפנים שכח לבדוק אם הם פליטים. כי אם יבדקו, עוד יצטרכו להכיר בהם: הרי בשאר המדינות בודקים, ויותר משמונים אחוז מהאריתריאים מוכרים כפליטים. בישראל פשוט לא בודקים, ואחת התוצאות היא שאי אפשר (ואולי גם לא רוצים) להיפטר מהתומכים של הדיקטטורה. זאת אומרת שהביטחון של תושבי השכונות בתל אביב הוא הפקר, כי משרד הפנים לא רוצה לעשות את העבודה שלו.

אז ילדים מפחדים לצאת מהבית, ותושבות ותיקות מרגישות כמו ברווזים במטווח, אבל במשרד הפנים לא חושבים שצריך לשנות את המצב, במשרד לביטחון פנים לא רואים סיבה לשנות מדיניות, במשרד ראש הממשלה דחו את ההצעה של האו"ם ליישוב מבקשי מקלט בקנדה ב-2018, וכאן בעיריית תל אביב יפו מדברים על "עיר עולם" ונותנים לדרום תל אביב להפוך לחלום בלהות שלא מהעולם הזה. הגיע הזמן שכל הגברים במשרדים הממוזגים והנעימים יבינו ששיטת "שיישרפו כולם" לא תעבוד יותר, כי האש, מה לעשות, היא דמוקרטית אמיתית, והיא לא תעצור עד שתגיע לכולנו. היא אולי מתחילה בשכונות עם הדירות המתפוררות, עם הסחר בנשים והסמים והפשע והזיהום של התחנה המרכזית, וחסרי המעמד שהשלטונות אדישים לגורלם, אבל היא לא תעצור. אי אפשר לכבות אש באש. והעיר בוערת.

הכותבת היא חברת מועצת עיריית תל אביב, מנכ"לית תנועת אחותי ותושבת דרום תל אביב