על הקשר בין התפרקות המשפחה לאלימות בחברה הפלסטינית

הציבור הערבי יוצא לרחובות ומפגין מדי שבוע, בכל פעם שאדם נרצח בחברה הערבית, בדרך כלל בדרישה שהמדינה תקיים את חלקה וחובתה ותטפל בתופעה. מן הסתם המדינה ככל הנראה אינה ממהרת לטפל בתופעה והתבטאויות של הנהגת המשטרה ושל הדרג הפוליטי אינן ממש מעודדות. עם זאת, נשאלת השאלה: האם ארגוני הפשיעה ניצחו? ואם כן, למה? הרי אם מסתכלים על התופעה דרך פריזמה רחבה מעט יותר, מגלים שהיא חדשה למדי במיוחד בהתייחס למה שקורה היום: אם בעבר האלימות הקשה התבססה יותר בערים ההיסטוריות (יפו, חיפה, עכו, רמלה ולוד), כיום היא קיימת בכל יישוב. אז מה קרה?

אם נבחן את התופעה לאורך השנים, נגלה שההסברים שאנו נוטים לפנות אליהם אינם מחזיקים מים כהסברים משכנעים. לדוגמה, ההסבר שהמשטרה אינה עושה את עבודתה – המשטרה לא עשתה את עבודתה 75 שנה; הסבר נוסף הוא השלכות העוני על הצעירים הערבים – נכון שהעוני יכול לתרום למצב, אך שוב בקריאה היסטורית תמיד היה עוני ואף עוני קשה בחברה הערבית, ועדיין לא הייתה אלימות בסדר הגודל שאנו רואים כיום; נוער מנותק וחסר כישורים תעסוקתיים – שוב תופעה די ידועה, שייתכן שהתרחבה במעגלים מסוימים, אך עדיין מספקת תשובה חלקית.

תרבות הצריכה והיחלשות המשפחה

ללא צל של ספק כל מה שהזכרתי תורם לתופעת הפשיעה, אך בשני העשורים האחרונים אנו עדים לשתי תופעות חדשות בחברה הערבית שרק צמחו ויצרו משברים חדשים. הראשונה היא צמיחת מעמד ביניים שמאמץ את תרבות הצרכנות ומשקף זאת היטב ברשתות החברתיות, אך במקביל דואג ליצור לעצמו מעגלים תרבותיים של אנשים שדומים לו: זה מתחיל בשליחת הילדים לבתי ספר פרטיים ובהדגשת ההבדלים המעמדיים בין בתי הספר, וממשיך לבחירה לעבור לערים יהודיות או היסטוריות (בעיקר חיפה) כמעין בריחת מוחות מהיישובים הערביים לטובת ערים יהודיות.

במקביל לכך, אנו עדים לתופעה לא פחות מדאיגה: השינויים שעוברים על התא המשפחתי. תחקיר של העיתונאי מחמד ותד שפורסם באתר ערב48 סביב נתוני הגירושים בחברה הערבית, המתבסס על דוחות של בית הדין השרעי לשנת 2022, ממחיש את גודל התופעה ואת העלייה המתמשכת במספרים: בשני העשורים האחרונים אנו עדים לעלייה משמעותית בשיעורי הגירושים בחברה הערבית. אומנם אין שום איסור דתי או מוסרי להתגרש וזכותו של כל אדם לבחור אם להמשיך במערכת יחסים, אולם ממדי התופעה מצביעים על שינויים מהותיים בתא המשפחתי במיוחד כאשר מעורבים בו ילדים. ותד מצא כי בקרב הציבור הפלסטיני בישראל, שיעור הגירושים ביישובים הערביים נע סביב 23% (מה שעד לא מזמן עמד על אחוזים בודדים), ובערי החוף (יפו, חיפה ועכו) הממוצע עומד על 55% (יפו – 49%, חיפה – 51% ועכו עם 61%!). בהיעדר טיפול של המדינה לקידום מסגרות לחברה הערבית, התא המשפחתי היה אי של יציבות וביטחון בחיי הילדים, במיוחד עבור נערים ללא דמות אב יציבה ששמה גבולות ומספקת דמות לחיקוי.

דמות האב הנעדרת

דווקא מתוך אותה נקודת הנחה יש לבחון את מכלול הנסיבות שמובילות למספר כה גבוה של נערים המעורבים בפשיעה. בניגוד לדעה הרווחת, הפשיעה אינה משתלמת כלכלית יותר מעבודה, במיוחד כשמביאים בחשבון את הסיכונים ואת התחרות הקיימת בעולם הפשע: בדומה לכל עסק אחר, מעט מאוד אנשים עושים הרבה כסף בפשיעה והתחרות בתחתית קשה מאוד. מנגד, פשיעה והצטרפות לכנופיות או למעגלים עברייניים מספקות לנערים רבים בגיל ההתבגרות מסגרת השתייכות יציבה עם תשובות ברורות למודל הגבריות: מה זה להיות גבר? מה תפקידו? ואולי אף חשוב מכך – עולם הפשע מעניק מסגרת שמספקת אהבה ואכפתיות. מן הסתם, ניתן לטעון בצדק שאלו רגשות מזויפים שמטרתם לנצל את הנערים – וזה נכון, אך עבור אותו נער, באותו רגע, מישהו שואל עליו.

בהשפעת כלל הנסיבות שהוזכרו בתחילת הרשימה ובכלל זה השינויים בתוך התא המשפחתי, הפשיעה והאלימות הופכת להיות תוצר לוואי סופי – מה שמתחיל באפליה מוסדית ישראלית ממשיך להתפרקות המוסדות הערביים המסורתיים, ומשאיר את האזרח הערבי במצב של אי־ודאות. בשל כך הגיע הזמן לדמיין פתרונות אחרים, כאלה הכוללים בתוכם התייחסות למה שעובר על בני הנוער – לצורך של נערים בשייכות ובאהבה, במיוחד מדמות אב שממלא את תפקידו ברצינות ומספק תשובות לשאלות על המשמעות של להיות גבר, אח והכי חשוב אבא – דמות המדגישה את חשיבות האחריות שיש לנו למשפחה ולקהילה.

עבד אבו שחאדה הוא חבר מועצת העיר תל אביב יפו ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית שליד מכון ון ליר.