לא ייתכן שוויון עם עליונות יהודית

גדעון  לוי שוב הטריל. הוא רוצה שנפסיק להיאבק בכיבוש, כי בשטחים הכבושים "אסור לאנשים להפגין על כלום". אז הוא בנה איש קש בדמות "הפינה נגד הכיבוש" כדי שיוכל להביא לנו את הבשורה: "בקפלן צריך להתחיל המאבק על שוויון הזכויות בין הירדן לים". לוי כנראה לא היה בהפגנה מזמן כי אז היה יודע שאת הגוש הירושלמי מוביל הבאנר "דמוקרטיה לכולם.ן ديمقراطية للجميع", שבצומת כרכור מתנוסס מדי שבוע דגל ישראל גדול עם הכיתוב "APARTHEID", שבין מאות השלטים בקפלן פינת דה-וינצ'י ישנם גם "الحرية للجميع من النهر إلى البحر חירות לכולןם מהנהר ועד לים", "העליונות היהודית – הסכנה האמיתית", ו"אין דמוקרטיה עם אפרטהייד". וכמו כל הטרלה טובה גם זו גררה אחריה תגובות, כולל זו שאנחנו כותבות כעת.

לוי כותב "במקום כיבוש, לדבר על שוויון, על זכות בחירה לכולם, על מדינה דמוקרטית אחת לכולם". אבל כשהוא מדבר על שוויון, עושה רושם שהוא לא יכול להשתחרר מהכיבוש – זה שקורה "שם" במרחק "חצי שעה מקפלן". השוויון שלוי מציע הוא שוויון פורמלי, שנגזר מאזרחות וזכות בחירה בלבד. באופן הזה לוי אינו שונה משקמה ברסלר ומשה רדמן, שמעדיפים לא לדבר על הכיבוש וגם לא על דמוקרטיה מהותית. 

לעומת זאת, אנחנו מאמינות ששוויון פורמלי אינו מספיק ושדמוקרטיה חייבת לתת קול למחוסרי הכח, אלו שאזרחותם אינה מבטיחה להם הגנה מפני כוחות השוק והגזענות המבנית. כמו כן, אנחנו מאמינות שכדי לדבר על שוויון צריך להמשיך לדבר על הכיבוש, ולעשות זאת בתוך הקשר היסטורי ורעיוני של מדיניות הפרדה ונישול ושל ממשלות שתמיד פעלו לפי הסברה שאפילו אם כל האזרחים שווים, חלקם שווים יותר.

הזוועות שמתרחשות מדי יום בגדה המערבית הן תוצר של כיבוש 1967, שהעתיק אל מעבר לקו הירוק את אותה המדיניות שהפכה מאות אלפי פלסטינים לפליטים והרסה מאות כפרים. מדיניות הנישול החלה עוד קודם, שכן השלטון הבריטי ביקש להחזיק את האוכלוסיות בקולוניה מופרדות ובסכסוך תמידי, ולכן העניק הכרה ומשאבים רק לכוחות שהתנגדו לחיים משותפים. 

לכן, כדי להסתכל לכיבוש בעיניים צריך להסתכל גם בעיניים של "כיבוש האדמה" של ראשית הציונות. השאיפה להסב כמה שיותר משאבים לשימוש יהודים בלבד לא התחילה מעבר לקו הירוק וגם לא עוצרת בו. יעידו על כך ההחלטה למנוע את שיבת הפליטים בניגוד למשפט הבינלאומי, הפקעת האדמות, הטרנספר וההרס בנגב ובגליל, ועדות הקבלה, פינוי דיירי "נכסי נפקדים" והפקרתם לידי בעלי ההון והגרעינים התורניים.

התמקדות השיח הפנים-ישראלי בכיבוש 1967 מנרמלת את כל אלה. היא גם מטשטשת את הדרכים שבהן חלוקת האדמות והרכוש הפלסטיני יצרה אי-צדק בחלוקת משאבים בתוך ישראל: למה לתושבי בית שאן אין גישה לנחל האסי שבתחום קיבוץ ניר דוד? למה תושבי גבעת עמל מפונים ללא פיצוי, אבל תושבי שיכון בבלי לא? ומה עם הזכויות של פליטי ביסאן וגָ'מַּאסין?

מאבק למען שוויון לא יכול להתחיל מ-1967 ולמחוק את כל מה שהוביל לשם; הוא לא יכול לגנות את החרדים ואת הציונות הדתית ולהתעלם מהעליונות היהודית מבית הציונות החילונית, המיושמת עד היום על ידי קק"ל וההתיישבות העובדת; הוא לא יכול להסתפק בדרישה לאזרחות וזכות בחירה, שלא עזרו למוסא חסונה או לשמעון יהושע או לשירה בנקי או לסלומון טקה והרשימה ארוכה.

בתגובתה לגדעון לוי, כותבת איריס גור שמובילי ההפיכה המשטרית "יושבים על אדמות פלסטיניות ופועלים ללא לאות לקדם סיפוח ועליונות יהודית בין הירדן לים". את גל החקיקה הנוכחי צריך לעצור, אבל בשביל לקדם תיקון אמיתי אין מנוס מלהתמודד עם העובדה שהתיאור של גור נכון לכל מנהיגי הציונות ומדינת ישראל. את זרעי האפרטהייד והפשיזם טמנו אוסישקין ("מן ההכרח הוא, ראשית כל, שכל אדמת ארץ ישראל, או לפחות רובה, תהיה קניינו של עם ישראל"), לבונטין ("הערבים בני עם הארץ יהיו נכנעים לפניהם ביראת האהבה והכבוד כלפי כל בני אירופה […] והקולוניסטים האשכנזים בפרט"), בן-גוריון ("לא תהיה אפשרית התיישבות יהודית אלא על ידי העברת הפלחים הערבים"), ויצמן ("עתידים אנו ברבות הימים להתפשט על-פני כל הארץ") ואחרים. אותם אנשים גם הביאו את הגזענות כלפי יהודים לא-אשכנזים, שנתפסו בעיניהם כפרימיטיבים ונחותים ולכן "בהצלחה יוכלו להתחרות בערבים" (דוד בן-גוריון), ובמקביל לניצול גם הצהירו בפניהם: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים" (מוטה גור). המשטר שקם על בסיס תפיסות אלו מעולם לא היה דמוקרטי. גם לפני הכיבוש.

הציונות הבדלנית הצליחה להציג את עצמה כגאולה היחידה של העם היהודי ודחקה מחוץ לתודעה ולספרי ההיסטוריה כותבים יהודים שביקשו ומבקשים לבנות כאן מרחב שוויוני ומשותף ליהודים וערבים, ללא עליונות מכאן או מכאן (חיים בן-קיקי, אסתר מויאל, ר' בנימין, אורלי נוי, ראובן אברג'יל ואחרים). כך, הרבה לפני עלייתו של נתניהו לשלטון, ישראלים למדו ששוויון ודמוקרטיה הן משאב מוגבל ושהחירות והרווחה שלנו חייבות לבוא על חשבון זו של אחרים. אבל אנחנו יודעות שאפשר אחרת.

"הגוש נגד הכיבוש" (האמיתי, לא זה שבראשו של לוי) מכיל קשת רחבה של גישות לצדק ואיחוי. גם בתוך הגוש יש אי הסכמות, כפי שגם פירטנו, ועם זאת, זהו אחד המקומות הבודדים בהם שאפשר לדבר על פירוק העליונות היהודית בין הירדן לים ועל הדרכים לבניית שוויון דמוקרטי מהותי. 

יערה בנגר אללוף ואורן ירמיה הן פעילות בבלוק הרדיקלי של המחאה נגד ההפיכה המשפטית
המאמר פורסם במקור בערבית בהארץ