אחוֹת קְטַנָּה... תְּהִלּוֹתֶיהָ!

בְּעִירִי הָיוּ שְׁתֵּי עֲלָמוֹת
שְׁתֵּי עֲלָמוֹת יָפוֹת וּתְאוֹמוֹת.
הֵן הָיוּ תָּמִיד כָּל כָּךְ דּוֹמוֹת,
כָּל כָּךְ דּוֹמוֹת הָיוּ הַעֲלָמוֹת
וְאָהַבְתִּי אֶת שְׁתֵּיהֶן, אֵלִי,
זֹאת שֶׁלִּי הָיְתָה וְזֹאת שֶׁלִּי

(שמרית אור)

כָּל כָּךְ דּוֹמוֹת הָיוּ הַעֲלָמוֹת

נשיח היום בשתי קהילות אחיות. בבחינת תכונותיהן יש אומרים שאפילו תאומות. שתי קהילות דתיות אדוקות שגודלן באוכלוסייה זהה ועומד על 1.9% לערך. שתי קהילות פריבילגיות ומובחנות משאר הציבור הקם לעמל יומו. בשתי הקהילות קיימת קבלה מרשימה של חזון האבות המייסדים. שתי קהילות שהציבור כולו מממן מכיסו הפרטי את עלויות חייהן וגם את הפסדיהן. שתי קהילות שדיני המס של מדינת ישראל מדלגים מעליהם או מותאמים לגחמותיהן. יותר מכך, שתי קהילות שהלכה למעשה פטורות ממס לחלוטין (באחת מהן הפטור הוגבל מעט רק ב-2018). שתי קהילות שייצוגן בבית הנבחרים גדול משמעותית מחלקן באוכלוסייה.

בשתי הקהילות שבהן נדון מתקיימת דאגה רבה לרווחת הפרט ובשתיהן תמיכה בו בנוסף לתמיכת המדינה. בשתי הקהילות מוסדות של עזרה הדדית. בשתי הקהילות אחוז פשיעה פנימי כמעט אפסי. בשתי הקהילות רמת התנדבות גבוהה מאד באוכלוסייה הכללית. לשתי הקהילות אוזן מוזיקלית ונהיית לב אחר שירים ייחודיים להן. בשתיהן גם מודעות ענקית לטבילה במים וכמות מקווי המים בשתיהן גדולה בערך פי עשרה משיעורם באוכלוסייה הכללית. שתיהן מעדיפות את דומיהן ועל כן נוהגות כקהילות מגודרות. לשתי הקהילות זרם חינוכי עצמאי משלהן עם מינימום התערבות של המדינה.

ולקינוח, החשוב מכל – בשתי הקהילות הפריבילגיות, המדינה נשענה על עיקרון מנחה ותמורה שאמורה לספק הקהילה, תמורה אשר משקלה הסגולי וחשיבותה די בה להצדיק את הפריבילגיה.

אולם בכל זאת, אחות אחת ענייה מאוד והשנייה עשירה מאוד. העשירה נחשבת מקום המדינה למלח הארץ ובשנייה הענייה דבק תמיד דימוי העלוקה הטרמפיסטית.

סיימנו עם האקספוזיציה ועתה ניגש לדרמה ולהיכרות עם האחיות העלומות:

בשלושים השנים בין 1975 עד 2005 חל אפס גידול באוכלוסיית התנועה הקיבוצית.

בין 2005 ועד היום, ומאז המצאת "המרחב הכפרי" ששינה מהקצה את האופי של תפיסת הקרקע הקיבוצית ושימושיה החורגים מחקלאות, קפצה אוכלוסיית התנועה הקיבוצית ב-70% והיא מונה כיום כ-194,000 נפש. פלא פלאים, ממש בדיוק כמו אוכלוסיית העיר והאם בני ברק.

בטרם יתקוף הזעזוע את הקורא, על עזות המצח והנבזות להשוות כלל בין שתי הקהילות, אמליץ בחום להיכנס לתחקירים המקיפים בקישורים כאן ובהמשך, ואם מורכב ומפורט מדי, אז הבה נציצה ממש בקליפת האגוז של מרכיבי ההשוואה למעלה.

כיצד מוצדקת הפריבילגיה הניתנת על ידי המדינה?

בתנועה הקיבוצית – "ביטחון מזון" הוא עילת העילות וסיבת הסיבות להקצאת שטחי קרקע עצומים ללא מכרז, באפס כסף ובחכירה לדורות לקיבוצי התק"צ. יחד עם הקצאת מכסות מים עצומות ומוזלות. קרי הבטחת תוצרת חקלאית מקומית לאספקת מלוא תצרוכת המזון של אזרחי המדינה ובעלות שווה לכל נפש.

האם התנועה הקיבוצית אכן מספקת את הסחורה? במידה חלקית מאוד. רוב תוצרת המזון כיום נסמכת על יבוא לרבות כל הבשר, חלב, ביצים ודגים המיוצרים בארץ אולם נזקקים ל-70% תשומות חו"ל. (גרעינים לתערובת וכ"א זול מיובא). חוק ההתיישבות נפרץ ומאפשר כיום עיסוקים רבים שאינם חקלאיים בעליל. מ"חקלאות שמש" ועד לנדל"ן מסחרי לסוגיו.

בחברה החרדית – ההצדקה היא באמצעות "ביטחון רוח/שכל" או "יצירת קהילת לומדים". החרדים אמורים להיות שבט לוי המודרני. קהילה מובחנת העוסקת בלוז הרוחני שקיים את עמיות הפזורה היהודית משך דורות רבים. שימור קודקס התורה ופרקטיקת הלמדנות  כמסמן היהודי הבא להתגלם בארצו, עפ"י מגילת העצמאות וברוח מסמכי הסטטוס קוו של בן גוריון כלפיה.

באיזו מידה עומדת החברה החרדית בעיקרון הנ"ל? במידה חלקית מאד. מיעוט לומדים שזה עיסוקם הבלעדי ביחס לכלל האוכלוסייה החרדית. אין כל תרומה או אינטראקציה משפיעה במישור זה על האוכלוסייה הכללית.

 בִּטְּחוֹן מָזוֹן VS בִּטְּחוֹן שֶׂכֶל

ועתה, לאחר שהתרסנו כיאות ותמכנו דברינו ביחס להשוואה שיש לה על מה לסמוך בין שתי הקהילות, נגיע ליסוד שיכול בעיניי לאזן את המשוואה הבלתי מאוזנת. קרי, עם האחות הקיבוצניקית התחלנו לבוא חשבון ועלינו להמשיך ולדרוש תיקון לנוכח ערעור ביטחון המזון והפיכתה המואצת בעשירונים האחרונים לטייקון אגררי, אולי גדול הטייקונים במדינה, האוחז שטחי קרקע עצומים באופן המנוגד לתכלית הקצאתה. הטייקון הקיבוצי, באמצעות שליטתו במדינת המועצות האזוריות והוועדות המקומיות, גם מסוגל להנפיק לעצמו היתרים והרשאות סטטוטוריות. טייקון שרוב חבריו אף אינם מודעים לטייקוניותם בשל מיסוך האגודה השיתופית ועיוות בוטה בשיטות הלמ"ס לסיווג עשירונים חברתיים-כלכליים כאן (בהתעלמות ממדידת שיעור אחזקת הקרקע).

אולם כיצד נצדיק את הפריבילגיה של האחות החרדית? כיצד יכולה זו לבוא בקהל אוכלוסיית אזרחי ישראל כשווה ותורמת ככולם? ואם נדקק את השאלה, מהו הנכס המשמעותי המייחד ומצוי בחזקתה של הקהילה החרדית ומה יכולה היא להעניק בתמורה לכלל הציבור? ובכן, נשים נפשנו בכפנו וברוח עצת חברי הפיזיקאי מאיר חמו שטוען בעוז שהפיזיקה אדישה לכיווניות חֵץ הזמן, נקפוץ במנהרת הזמן וממנה נחלץ ויז'ואל מהעתיד הקרוב:

השנה 2026. שנה"ל התשפ"ו. פברואר קר וגשום אבל בכיתה יב' 5 בגימנסיה 'קדמה' בתל אביב, האווירה חמה ועולצת. כיתת בנים ובנות בהמולת שיח. על הלוח כתוב:

הסוגיה – "חירויות פרט בכלכלה קואופרטיבית".

המקורות – "הדרך לשעבוד" לפרידריך האייק, "קיצור תולדות השוויון" לתומא פיקטי, מגילת סרך היחד, תלמוד בבלי – בבא מציעא ובבא בתרא (תמיהה 1).

תרגול – מאי בינייהו, מאי נפקא מינא, איבעיה להו, ורמינהו (תמיהה 2).

המורה, מנחה הדיון, נראה כאברך חרדי טיפוסי מישיבת פוניבז', אבל תלמידי הכיתה נראים חילונים וחפים מכל חזות דתית (תמיהה 3). מעט מוזר אמנם סידור הישיבה המחולק לזוגות הניצבים/ יושבים זה מול זה, וטוענים בלהט איש כנגד החברותא שלו כמקובל בישיבה. עם זאת, אין כל סממן דתי חיצוני מכל סוג בכיתה.

המצלמה יוצאת ועוברת לכיתה הצמודה במסדרון, י"ב 6, ריאלית פיזיקלית, ושם מחזה שנראה כמעט זהה, אלא שהסוגיה על הלוח אניגמטית יותר ומכווצת גבות: "תיאורית ריבוי העולמות במכניקת הקוונטים וריבון עלמין בפתיחת אליהו בתיקוני הזהר".

הכיתות הללו כמו כיתות תיכון רבות בכל רחבי הארץ, באו לעולם בשנתיים שחלפו מאז חקיקת חוק יסוד "לימוד תורה" המתוקן. ומתוקן על שום מה? על שום התוספת שהצליחו להכניס בהסכמת רוב סיעות הבית לנוסח המקורי של החוק שהגישו הח"כים מיהדות התורה לאחרונה. וזו הפסקה הסוגרת של הצעת החוק:

"כמו כן, מוצע כי חוק-היסוד יקבע כי מי שיקבלו על עצמם להתמסר ללימוד תורה לתקופה משמעותית ייחשבו כמי שמשרתים שירות משמעותי את מדינת ישראל והעם היהודי, וכי תהיה לכך השלכה על זכויותיהם וחובותיהם".

מילת המפתח "יֵחַשְׁבוּ" מקפלת בתוכה את כל הצורך העז בהצדקת הפריבילגיה שתוארה מעלה אולם אינה מציעה כל מעשה שאמור להיעשות כדי "להיחשב", זולת דרישה מכלל הציבור לתמורה פסיכולוגית. התקווה כי פשוט יום אחד לאחר חקיקת החוק נקום כולנו ובאורח פלא כלשהו, נראה את הקהילה החרדית בעיניו של החזון איש, ואו אז נכיר במשמעותו של השירות. אכן נאיביות מכמירת לב.

מאז הוצג לראשונה ביולי 2023, ניסיונות חברי הכנסת מהאופוזיציה לטרפד את חקיקת החוק בנוסחו זה, נדחו ונכתשו בידי הרוב המובטח לקואליציה, אולם לאחר שנה חווייתית של התשה, מחאות ומכתזיות רחמנא ליצלן, נמצאה הפיסקה הגואלת שהשתלבה בטבעיות גמורה לסייפא של החוק. וזו לשונה:

"השירות המשמעותי בקרב מי שיוגדרו "לומדי תורה מוכרים", יגולם ויומחש בהתייצבות חובה חד שבועית של הלומד במערכות ההשכלה של החינוך הממלכתי על פי הנחיות ושיבוץ 'האגף ללימוד דיאלוגי' במשרד החינוך, כל הטבות הלומד יותנו בעמידה בחובה יסודית זו".

"האגף ללימוד דיאלוגי" קם במשרד החינוך רק שנה קודם לכן, לאחר לימוד ומחקר אינטנסיביים, שבודדו את לוז "השיטה" וגם יצרו מערכי התאמה שלה ליעדים ולסדר הלימוד הרגיל בבתי הספר היסודיים והתיכוניים. כך גם נולד מרכז הכשרה לאברכים בו למדו להטיל את טכניקת הלימוד מהישיבה על מסדי נתונים שאינם תורניים. בתוך זמן קצר ותקצוב מועדף, הפך האגף למושך המוזר של כל משרד החינוך. באופן טבעי, תכניות חדשות שנכתבו, החלו דרכן בהתייעצות עם מומחי האגף, ותכניות קיימות הגיעו להתעדכן בדרך היעילה ליישומן. בערך כמו ברכישת מחשב חדש עם כוח עיבוד עודף ותוכנת הפעלה שונה שגורמים לשינוי ועדכון כל התוכנות האחרות כדי שירוצו מיטבית על הפלטפורמה.

וזו אומנותם: לימוד הלמידה

והנה חזרנו לקיץ המהביל של 2023 שבו התקווה הגדולה מבחינתי היא ההזדמנות הנדירה המגולמת בהצעת החוק האמורה. ומדוע הזדמנות נדירה? כי מערכת החינוך הכללית שלנו חולה אנושה וממש לא בשל היעדר תקציב. אנו נזקקים באופן דחוף להנשימה ולהחזירה לימיה הגדולים באמצעות הדגשת לימוד הלמידה. לא מקצוע ספציפי כזה או אחר מפיזיקה ועד טיסנאות אלא בפשטות, כיצד לומדים. כיצד הופכים נער רך, סקרן ותמים לתלמיד תאב למידה? כיצד משביחים בו את יכולת עיבוד המידע, הזכירה, האנליזה שנחוצים לכל לימוד ובטרם העמסת דאטה? ואיך ניגש ללימוד הלמידה אם לא באמצעות שימוש אינסטרומנטלי יזום באזרחי מדינה שזו אומנותם בדיוק?

ולמען הפג את ענני הספק נמשיך וננמק:

א. לא הרבה יודעים אבל אין שום דבר דתי ב-"לימוד תורה". יתר על כן, אמרות הכפירה הקשות ביותר כנגד כוחו העודף של האל, זרועות לאורך ורוחב התלמוד.

ב. ב"לימוד תורה" לא מכוונים לשינון פרקי תהלים או תרגול ליפוף תפילין ואפילו לא למנהגי מלבוש כמו כיפה, שטריימל או ג'לביה וקפוטה. אפילו לא ללימוד חומש.

ג. "לימוד תורה", קרי הלימוד הדיאלוגי התלמודי, בדרך של איתור דילמות מהחיים, הצבתן במרכז הלימוד ובירורן, היא שיטה בדוקה ונחקרת להשבחת יכולת העיבוד, הזכירה והאנליזה של כל אדם שמתרגל אותה (עם או בלי כיפה).

ד. מהסיבות לעיל, תלמוד נלמד כמקצוע אקדמי באוניברסיטאות שונות ברחבי העולם. אפילו בקהיר! אני יכול להעיד שבשנותיי בראש מכון מחקר ים המלח, פגשתי לפחות שתי משלחות מסין ומקוריאה שהגיעו לכאן רק כדי לעמוד על טיבו של הקונץ פטנט הזה.

ה. המהפכה שביטלה את דת הקורבנות הכהנית שנהגה במשך 1,000 שנות קיום בשני בתי המקדש כאן, זו שלימים יצרה את היהדות הרבנית, היתה מהפיכת חילון ששמה את הלימוד הזה במרכז ולכל אדם, בהתעלם ממעמדו החברתי-כלכלי או מוצאו. כן כן, נטען כאן מבלי למצמץ שהיהדות נוצרה כתנועת חילון (תמיהה 4), שהפקיעה הקודש הפולחני ממשפחה כהנית פריבילגית אחת וצאצאיה והמירה אותו לתוך תיאולוגית שפה חדשה. תחת המיתוג המהפכני "וּנְשַׁלְּמָה פָּרִים שְׂפָתֵינוּ". המהלך הזה החל כמאתיים שנים בטרם המועד "הרשמי" המיוחס מסורתית לר' יוחנן בן זכאי עם יבנה וחכמיה לאחר חורבן הבית השני, ויש אומרים שנבט עוד בקהילת היחד בים המלח של המאה השנייה לפנה"ס.

ו. העם היהודי איננו "עמישראל" של המקרא, ובאמת התכונה המרכזית המבדלת אותו מהיווסדו אי אז בסוף האלף הראשון לפנה"ס, מחבורת הרועים ומעלי הקורבנות בשלושת הרגלים, היא הלימוד, האוריינות הבולטת והעתקת הפולחן לשפה. או בלשונו של מאיר אריאל זצ"ל: בקצה כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב כהן גדול ומחכך ידיו בהנאה. או בפשטות, השפה העברית מַדִיתָה! (וזה כבר דיון עמוק אחר).

ז. כשאומרים "גניוס יהודי" ומתכוונים למיעוט שבאופן חריג סטטיסטית, מתבלט אינטליגנטית לאורך כל ההיסטוריה, מותר וחובה לחפש ולבחון את הסיבות לכך. חיש קל נבחין כי האוריינות העקבית בכל התפוצות ושיטת הלימוד המדוברת, הן עילה יציבה ומתבקשת.

ח. ככל שיחילו ברצינות "לימוד תורה" בבתי הספר ולא במתכונת תושב"ע הרדודה אלא צלילה לעומקי לימוד הלמידה, זה יעשה טוב מאד ללימוד כל המקצועות האחרים, כל מה שמשיק לשפה לרבות מוזיקה ומובן מאליו שבתחומים שדורשים לוגיקה, השוואה, הפשטה, חקירת תחומי ידע שונים והתמודדות עם גודש דאטה.

ט. אנו חיים בעידן שונה בתכלית מזה שבו גדלנו, שבו היו הרבה יותר שאלות מתשובות ולמען תשובות אמינות נדרשנו להשקיע רבות ולכתת רגליים לספריות עירוניות. בעידן שבו גודש המידע החינמי המציף מכל עבר, מאיים להטביע ומחייב כישורי ציפה ושחייה טובים, אנו נזקקים כאוויר לנשימה לשיטת למידה מהסוג הבדוק הזה, המאפשרת התמודדות עם מסדי נתונים שונים וביעילות נדירה.

י. וכשתגדל בקרבנו כמות היצורים התבוניים ובעלי האוריינות, ויקטן טיפוח הבורות השיטתית בעם, או אז "המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" ויותר חשוב – ישפיעו, ונעשה פחות שטויות קולקטיביות. אכי"ר (יעני, אמן כן יהי רצון).

ולסיום, בחלוף שנות הניסוי ובראיית השדרוג הכולל של "תוצרי המערכת" בכל מערכות החינוך לרבות מיקומנו במיני סולמות של דירוג עולמי, ייפתח כאן הלב אינשאללה להכלה של חלק ניכר מאזרחי המדינה, החרדים. קהילה ענייה, קשת יום, נתמכת לאורך שנים אבל גם זו ששמרה היסטורית ובצייקנות על היהלום הנדיר הזה חי למען כולנו.

כך יתמלאו המילים "שירות משמעותי" בתוכן של ממש שיצדיק באחת את מיקומה הפונקציונלי של חברת הלומדים החרדים בחברה הישראלית. ממש כמו מעמדה ותדמיתה של התנועה הקיבוצית. זו באמת ובתמים תספק לכולנו ביטחון מזון וזו תהא אמונה על ביטחון השכל הפועל. או אז, ניתן להניח כי מערכת הקצבאות ללומדי התורה שישולבו במערכת החינוך, תמצא בנקל את הצידוק בעיני רבים. הלוא בהיותנו יהודים טובים האמונים על שיקולי עלות-תועלת, נדע לכמת את משמעות התרומה לשיקום מערכת החינוך הרעועה שיצרנו, זו שיורה כבר שלושה עשורים, אקספרימנטים לכל עבר ומפריטה עצמה לדעת.

מאליו גם נחזה בתיקון חברתי של ממש שיחזיר מיני הזיות קיץ מבישות כמו "תנועת ההיפרדות" למקומן הראוי כגחמת פייסבוק ותו לא.

הכותב חוקר שפה (וגם את המרחב הכפרי) ומנהל מיזם שת"פ עברי-ערבי בהר חברון